ד”ר יואב ספיר הסניגור הציבורי הארצי: מניעת הרשעות שווא ותיקונן כשל בייצוג סניגור

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-2ao

הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות – בעקבות ספרו החדש של פרופ’ בועז סנג’רו

המרכז האקדמי למשפט ולעסקים החטיבה למשפט פלילי ולקרימינולוגיה

כנס ה- 22 של החטיבה

כנס במרכז האקדמי 16 ביוני 2014

הכנס הזה חשוב במיוחד, מכיוון שהוא מעלה בעיה שלכולם נוח לחשוב שהיא לא קיימת: הרשעת חפים מפשע.

המציאות כפי שהיא מתוארת בספרו של סנג’רו מראה שהדבר לא זניח כלל ועיקר. מדובר בבעיה רצינית וחייבים להפסיק לטמון את ראשנו בחול ולפעול במרץ כדי לתקן הרשעות שווא שהתרחשו בעבר וצריך לעשות מה שצריך לעשות כדי למנוע האשמות שווא עתידיות.

קורבן זה אדם שהוא נפגע ולא יכול להביא את טענותיו בפני ערכאות. חף מפשע שמורשע הוא הקורבן האולטימטיבי.

למה כתב פרופ’ סנג’רו לקהל הרחב? לדבריו הוא מיואש מלנסות לשנות את המערכת המשפטית ולדבר אליה. אולי בגלל שפרופ’ סנג’רו זנח את הדיבור לקהילה המשפטית והחליט לדבר אל הציבור הרחב, לעיתים נראה שטענתו, שיש לנו שוטרים מושחתים ותובעים צמאי הרשעות ושופטים לא מאוד חכמים.

דוגמא להרשעת שווא מהספר:

חאמד זינאתי הורשע על ידי בימ”ש מחוזי בחיפה, בעבירה של רצח ונדון למאסר עולם. העדות היחידה כנגד חאמד היתה הודאה של עד אחר. אדם בשם סלאח בדאווי. סלאח הפליל את חאמד ואדם נוסף במשטרה, וסירב להעיד. משכך לא ניתנה לסניגורים לחקור אותו בחקירה נגדית, אבל בשיטת המשפט הישראלית, מי שמכיר, אפשר להגיש את הודאתו על פי סעיף 10 א’ לחסד”פ בלי שיש הזדמנות לחקור אותו. הראיה היחידה כנגד חאמד היתה אותה הודאה שניתנה במשטרה.

חאמד הורשע היה ערעור לבימ”ש עליון, ואז ראינו שאותה הודאה במשטרה, לפניה היה הליך ארוך של דיבוב. הכניסו מדובב לתא של חאמד, וכשמסתכלים על הדיבוב רואים שאותו מדובב מסית את העד המפליל בדאווי לשקר. הוא אומר לו:

“אתה רוצה לראות את הילדים שלך? הדרך היחידה שלך זה להפיל את התיק עליהם. הדרך היחידה שלך זה להגיד שחאמד עשה את זה. אם אתה רוצה לצאת מכאן, אתה יודע למה אומרים ‘תפתח’, ‘לפתוח על מישהו?’ זו הדרך היחידה שיפתחו לך את השערים של הכלא”.

הוא כבר משחק אותה אבשלום קור, מסביר לו. והוא אומר לו

“אל תדאג, אנחנו נתפור את התיק, אנחנו נבנה גירסה”.

כל הדברים האלה מופיעים. בשלב מסויים, בדאווי אומר לו:

“איך אני יגיד כזה דבר, יעשו לי פוליגרף!”,

המדובב אומר לו:

“אל תדאג. לא יעשו לך. יהיה בסדר”.

צדק.

הדבר הזה, כשקוראים את הכרעת הדין של בית משפט המחוזי, לא מוזכר מילה וחצי מילה. כאילו לא קיים כל הדבר הזה, ואז אתה שואל את עצמך, איך זה לא קיים? הרי זה מה שהוליד את הראיה המרכזית שהפלילה את חאמד זינאתי. איך זה לא קיים? אז קודם כל, ראינו שהסניגור לא טען לזה, ואחת הסיבות המוזכרות בספרו של פרופ’ סנג’רו, כשל בייצוג של סניגור ללא ספק סיבה שיכולה להביא להרשעת שווא. אבל איפה היתה התביעה בעניין הזה? מסתבר שהראיה הוגשה דווקא בהסכמה לבית המשפט, אבל אף אחד לא הפנה את בית המשפט לאותה ראיה – לאותם תמלילים.

התביעה, ליתר דיוק כן כתבה בסיכומים שלה

“הודאתו של סלאח היא נכונה ואמיתית ויש בה פרטים וכולי, ואין באמור ב- ת’ מאה ארבעים ומשהו כדי לסתור מסקנה זו”.

האם זה מה שמצופה מתובע לעשות בידיעה שאדם הולך למאסר עולם לא צריך להפנות את בית המשפט לאותה ראיה?

בסופו של דבר בימ”ש עליון זיכה את חאמד זינאתי וקבע שדגל שחור משחור מתנוסס מעל חקירת המשטרה שנוהלה בתיק הזה. מי שפה סטודנט למשפטים אני מניח, מכיר כבר את המינוח “דגל שחור” שלקוח מפרשת כפר קאסם, בפקודה בלתי חוקית בעליל, אני לא מכיר הרבה מקרים שבית משפט העליון השתמש במילים כל כך חריפות.

בבית המשפט העליון, עמדתה של פרקליטות המדינה היתה שכל הטיעונים על הדיבוב לא צריכים בכלל להתייחס אליהם, כי זה שינוי חזית ממה שהיה בבית המשפט המחוזי. כלומר, בית המשפט העליון, לא צריך בכלל להתייחס לתמונה המלאה. יש לנו הודאה אחת שהיא המפלילה. היום אנחנו באים ואומרים “תראו, ההודאה הזו היא תוצר של משהו כל כך פגום”. והמדינה אומרת לבית המשפט העליון אל תתייחס לזה. בית המשפט העליון דחה את הטענה הזו.

יש פה בעיה מערכתית. בהקשר זה, אני חושב שטוב יעשו בתי המשפט אם יתנתקו מהדימוי של התביעה ככזו שתמיד מציגה את התמונה המלאה והשלמה, ואפילו אולי מציגה טיעונים שיכולים לעבוד לטובתו של הנאשם, כפי שלמשל פרופ’ קרמניצר, במאמרו המפורסם על תפקידו של התובע מצפה שהתביעה תעשה את זה.

המציאות היא שלתובע יש עניין בהרשעה. הסכנה האורבת לנו כשיש לנו פער בין המציאות לתודעה.

מה אנחנו עושים עם תיקון הרשעות שווא? פרופ’ סנג’רו שואל “מי יחקור, מי ימצא את העבריין ויוכיח את חפותו של זה שהורשע בהרשעת שווא? והוא עונה: אף אחד. בהקשר הזה, אני חושב שסנג’רו צודק.

כל מי שעסק במשפטים חוזרים, מכיר את הקשיים האדירים בהוכחת חפות של מישהו שכבר הורשע. למה זה כל כך קשה?
קודם כל הכלל של סופיות הדיון הוא מאוד נוקשה. סנג’רו אומר בצדק ומראה שלכלל הזה יש מקום גדול מידי במשפט הישראלי. הכלל של סופיות הדיון נסוג כמעט לנצח לפי הסהנדרין.

סנג’רו עומד על זה גם מעמדתה של התביעה. המצב בעיני הוא חמור והחמיר מאז המקרה של עזריה ואחרים, כי מאז הסמכות שהיתה בעבר ליועץ המשפטי לממשלה, הואצלה לפרקליטות ואותו פרקליט שהגיש את כתב האישום הוא זה שמגיש את חוות הדעת המתנגדת למשפט חוזר, שוב הפרקליט הוא איש הגון, אני לא חושב עליו שום דבר רע, רק חושב שיש פה ניגוד עניינים מובנה.

כשאתה מבקש חומר חקירה שאין מחלוקת שהוא חומר חקירה שהיית רשאי לעיין בו בתיק המקורי, כשאתה מבקש אותו בשלב של משפט חוזר התשובה היא לרוב: לא, בטענה של סופיות הדיון.

פניתי בנושא הזה לפרקליט המדינה ואני מייחל לשינוי מפרקליט המדינה החדש.

דוגמא אחת קצרה שמשקפת את כל הדברים האלה. הדוגמא היא של איש בשם עובדיה שלום.

עובדיה שלום, הורשע בראשית שנות התשעים ברצח של עו”ד לוינסון בירושלים. הוא הורשע בעיקר על סמך דברים שהוא אמר, בעיני גיבובים של שטויות של חשוד שנמצא בקריז, מכור לסמים, בין היתר, מכיוון שהוא בעבר היה לו תיק אחר של פריצה, והוא בתיק הקודם אמר לשוטרים, אם תשחררו אותי אני אוביל אותכם  לפושעים האמיתיים, הם שחררו אותו. הוא ניסה את זה גם בתיק הזה, ואז אמרו לו “אה, זה ראשית ראיה. ועכשיו אתה סיבכת את עצמך”, ושלפו ממנו כל מיני אמירות, ועל סמך האמירות האלה  הוא הודה. זו אפילו לא הודאה ממש, זו ראשית הודאה שקשרה אותו למקום. היתה שם חוות דעת מיעוט מהדהדת של כבוד השופט משה גל שחשב שצריך לזכות את עובדיה שלום. נמצאה שיערה בכובע גרב שלבש השודד – רוצח, ועל סמך השיערה הזו שבהתחלה חשבו שהיא שייכת לעובדיה שלום, הוחלט להגיש כתב אישום.

מאוחר יותר במהלך המשפט התברר שזו לא שיערה של עובדיה שלום, אבל זה לא גרם לחזרה מאישום וגם לא הפריע לשניים מתוך שלושת השופטים להרשיע. כשעובדיה שלום טוען לחפותו, באותו תיק היתה הוראה של הפרקליט, בתיק הזה תשמרו את המוצגים כי יש פה נאשם שטוען לחפותו. וכשעובדיה שלום פנה לסנגוריה הציבורית לפני כשבע שנים, הדבר  המתבקש היה, היום יש בדיקות דנ”א, בואו תנו לנו לעשות בדיקות DNA.

המדינה התנגדה משני טעמים: סופיות הדיון וזכויות נפגעי עבירה. נאלצנו להגיש עתירה לבג”ץ, אחרי התכתבויות ובחינות וכו’. האלמנה קראה בעיתון על העתירה ועל כך שהמדינה מתנגדת בשם זכויות נפגעי עבירה ובאה ואמרה:

“סליחה, למה אתם אומרים זכויות נפגעי עבירה, אני דווקא רוצה לדעת מי ביצע את הרצח הזה”.

זה כבר לא הותיר ברירה, המדינה חזרה בה מעמדתה ובג”ץ הורה שאנחנו נקבל את המוצגים, ואז התחילה סאגה של לאתר את אותם המוצגים, סאגה שהסתיימה בכך שקיבלנו הודאה שגרב הניילון, הראיה המרכזית שבוודאות יכול היה להיות עליה דנ”א של הרוצח, נעלמה. יש מוצגים אחרים בתיק הזה שהם נשלחו למעבדה בחו”ל ואנחנו מחכים לתשובות. אני חושב שהדוגמא הזו היא דוגמא לעד כמה קשה לתקן אותם.

אני מברך את פרופ’ סנג’רו על הספר החשוב הזה. אני מאחל שנצמצם את העוול הנורא של חפים מפשע ונתקן את אלה שכבר קרו.