אירוע של השופט שאול שוחט לרגל ספרו החדש “דיני ירושה ועיזבון”

Spread the love

לקוח שממנו נותר נייר, איתמר לוין, News1.co.il

השופט שאול שוחט חושף את הלבטים בפניהם ניצב שופט המתבקש להכריע בשאלה האם לקיים או לבטל צוואה.

מי שחושב שענייני צוואות קלים לשיפוט – ככלות הכל, הרי מדובר בנייר ותו לא – כדאי שישמע את דבריו של השופט שאול שוחט. בעבר שימש שוחט בבית המשפט למשפחה, והוא ממשיך לטפל בנושאים אלו בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הוא גם מחבר שותף – עם עו”ד ורו”ח יחזקאל פלומין ועו”ד נחום פינברג – במהדורה השביעית של “דיני ירושה ועיזבון”, ובערב השקה לספר במחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין (יום ג’, 9.9.14), פרס את הקשיים הניצבים בפני השופט הדן בתיקים אלו. אנו מביאים כאן את עיקרי הדברים.

הצוואה אינה יצור משפטי מת. היא אומרת, מבקשת ולעיתים מתפללת. נדרשת מן השופט זהירות רבה, מוטלת עליו אחריות רבה, והחשש שלא קלענו לרצונו של המת מלווה אותנו גם לאחר שחתמנו על פסק הדין. אסור שתהיה לבית המשפט התלבטות: הלקוח שלו בעניינים אלו הוא המנוח, ולא הצדדים הניצבים בפניו, ורק רצונו של המנוח הוא המכריע.

הקושי הראשון הוא: מי מייצג את המנוח? לא הצדדים, שהרי הם ניצים בשאלה מהו רצונו. ומה יעשה השופט אם הצדדים מסכימים על שינוי בצוואה? האם עליו לכתוב “כמבוקש” ולהכניס לסטטיסטיקה? התשובה היא: לא, כל עוד הצוואה אינה נוגדת את תקנת הציבור. בית המשפט אינו צריך לשמש כלי לעקוף את רצונו של המנוח, גם אם הצדדים מסכימים על כך.

הצורה היא משרת

קושי שני הוא השלכת דיני הצורה על דיני הצוואות. הפורמליות טבועה במשפט, כל משפט הוא סדר, וכל סדר הוא צורה. יש היגיון בכך שאדם המבקש לתת הוראות בצוואתו, יפעל לפי צורה מסוימת. ההתחבטות של השופט מקורה בנטל השכנוע המוטל על מבקש הקיום כאשר יש בצוואה פגם צורני, משום שהחוק אינו מבחין בין הפגמים לפי חומרתם. נטל השכנוע כאן שווה ואולי אף גבוה מאשר בדין הפלילי, והדבר עלול במקרים רבים לסכל את רצונו של המנוח. השופט צריך להבחין בין הפגמים לפי חומרתם, להיות מודע לקיומו של הפגם ולתת לו את המשקל הנכון, ולזכור שהצורה היא משרת ולא אדון.

קושי שלישי הוא התחקות אחרי רצונו האמיתי של המצווה. קיים קו גבול דק בין הכרת טובה לבין השפעה בלתי הוגנת. כאשר עולה טענה להשפעה בלתי הוגנת, השופט צריך להתרשם ממצבו השכלי-הכרתי של המצווה, אבל אי-אפשר להציג חוות דעת מקצועית על כך. מדובר גם בגדר זמן רחב בו המנוח יכול היה להיות מושפע. השאלה האם מדובר בהשפעה סתם או בהשפעה בלתי הוגנת, היא שאלה ערכית-נורמטיבית הנמדדת במדדים של מוסר אישי וחברתי. לא בטוח שמבחני העזר שנתן בית המשפט העליון יכולים לסייע לשופט, כי הם לא באים במקום הבחינה הערכית.

הקושי הרביעי: ארגז הכלים הצר העומד לרשות השופט בתרופות ובסעדים בתחום הצוואות. בדיני משפחה יש הרבה יותר מאשר 50 גוונים של אפור – בין התביעה המוגזמת של התובע לבין הצרכים הסגפניים שמציג הנתבע. אבל אם השופט מגיע למסקנה מסוימת בתחום העזבונות, אין לו מגוון של כלים; במקרה של השפעה בלתי הוגנת הוא יכול רק לבטל את חלקו של המשפיע, ואין פרס ניחומים.

הקושי החמישי קיים במקרים נדירים יחסית: ברור מהו רצונו של המצווה, אך לא ניתן ליישמו בשל פגם של המנוח או של עורך דינו עוד בזמן עריכת הצוואה.

בלי להכיר את הזקן

יש עורכי דין המייצגים את לקוחותיהם כל כך נאמנה, עד שלמרות שלא הכירו את הזקן – לא יהססו לדבר על שבריריותו שהפכה אותו לכלי ביד היוצר, אם הם בצד המבקש לבטל את הצוואה, או שיציגו אותו כתלמיד חכם שדעתו מתיישבת עליו עם זקנתו, אם הם בצד המבקש לקיים אותה.

בתווך ניצב השופט, שמולו לקוח שמכל הווייתו נשתייר גליון נייר, ושאין הוא יכול להפעיל את מבחן האדם הסביר משום שהמבחן הוא סובייקטיבי. תמיד יקנן בשופט החשש, שמא בעולם האמת הוא יפגוש את הלקוח ויתברר שלא מילא את רצונו. אז מי מרוויח מכל זה? – המשפט. כי בלי הצדדים, המשפט יישאר אקדמי. וגם מי שהפסיד, אולי בלא יודעין תרם את חלקו בהזזת עגלת המשפט קדימה.