ארז שני ביהמ”ש לענייני משפחה רמת גן פסק דין שכולו דברי רכיל ולשון הרע נגד בעל דין תמ”ש 24590-04-12

“לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ”.

וְדָבָר זֶה עָוֹון גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִשְׂרָאֵל, לְכָךְ סָמְכָה הַתּוֹרָה לְפָסוּק זֶה אֶת הָאִסּוּר:

“לֹא תַּעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”.

(רמב”ם הלכות דעות פרק ז, הלכה א).

בא-כוחו של התובע (שגם שמו נאסר בפרסום) טען, כי שני אינו רשאי להעלות מיוזמתו אפשרות זו, הכחיש שנפלו פגמים בהתנהגותו של מרשו וטען שאם שני נפגע מן הדברים – עליו לפסול את עצמו.

שני דחה את כל הטענות הללו באומרו, כי לא יעלה על הדעת שאחד הצדדים יוכל לחרף ולגדף את בית המשפט כאוות נפשו, והשופט לא יוכל להגיב. הוא מצטט כאמור דוגמאות מהתנהגותו של התובע, כדי להוכיח שאין כל יסוד לטענה שלא נפל פגם במעשיו. עוד אומר שני, כי לשיטת בא-כוחו של התובע – יכול צד לגדף את השופט וכך להכריח אותו לפסול את עצמו.

“צו חוסם אינו נשקל רק עת מדובר בבעל דין טרדן המגיש תובענות סרק או בקשות סרק. צו חוסם יכול להינתן גם עקב עילה שונה, קשה יותר בחומרתה, לאמר זילות ביהמ”ש”, סבור שני.

למרבה התמיהה, הסגנון של בעל הדין ובא כוחו, ללא רבב. בעל הדין באמצעות בא כוחו מלינים נגד הצד השני באופן מקובל בכל הנוגע לבקשות אמוציונאליות בדיני משפחה.

מה בעצם תובע בעל הדין? או הדברים שארז שני לא כותב בפסק הדין

בעל הדין ואחיו זכו בעיזבון כספי ורכושי. בשנת 1999 ניסה אחיו של בעל הדין להתאבד ומונה לו אפוטרופוס מטעם המדינה על גופו ורכושו. אפוטרופוס המינוי של המדינה, רוקן את כספי העיזבון המשותפים לבעל הדין ולאחיו וחילט את רכושם, והותירם חסרי כל. במקרה של בעל הדין, משהאפוטרופוס גנב את כספו ורכושו, הינו זכאי לקבל סיוע משפטי ופטור מתשלום אגרות. אלא שהשופט ארז שני עקף זאת, כשהטיל נגדו הוצאות שאין בעל הדין יוכל לשלמם אי פעם. בעל הדין תובע לבטל את מינוי האפוטרופוס והשבת כספיו ורכושו.

תזכורת – מיהו השופט ארז שני – בקישור כאן: השופט ארז שני מבימ”ש לעניני משפחה רמת גן – פסק בטעות אבהות בניגוד לקביעה רפואית מוסמכת ומפורשת.

כבר אז מערכת המשפט היתה צריכה להקיא את שני מקירבה ולהביא להסתלקותו מהמערכת, אלא שבמערכת המשפט עובדים במהופך. ככל שהשופט גרוע וטועה יותר, כך הוא מתקדם בתפקידו, ראו לדוגמא השופט נפתלי שילה שקודם כסגן נשיאת ביהמ”ש טובה סיון שנפטרה.

כך ממשיך ומרכל השופט ארז שני, בפסק דין תמ”ש 24590-04-12 שפורסם על ידי הדוברות, עמ’ 3 סעיף 6 לפסק הדין:

“ולמען נחוש מקצת מן האווירה נביא מהאמור גם ע”י התובע 1 בעת שהעיד וכמוקלט בפרוטוקול הדיון האחרון אותו קיימתי”.

ארז שני כותב ציטוט מפי בעל הדין נגדו השית רבבות שקלים לטובת אוצר המדינה, אותם לא שילם מפאת חסרון כיס:

“אדוני, יש רשות אכיפה והיא תפעל בהתאם לסמכותה. אדוני גם נהיה אוכף, אתה מבין? אתה עכשיו מבקש לאכוף, להיות רשות האכיפה המשטרה הכול, אין בעיה – תמשיך”.

כדי שציבור הקוראים לא יטעה, מקדיש השופט ארז שני 51 עמודי בלע המתיימרים להיות פסק דין, בהם הוא קוטל את בעל הדין ובא כוחו, כשהוא מבצע “העתק-הדבק” מפרוטוקולים חסויים ומצטט מדבריהם, תוך מתן פרשנויות נלעגות וחסרות שלא נותנות לקורא את ההבנה במה דברים אמורים, כשהוא מנסה להציג את בעל הדין כטרדן וטורדן, ואף מדגיש שהשית נגד בעל הדין הוצאות כספיות לטובת אוצר המדינה אותם הוא אינו משלם, ומסתבר שאינו מתרגש אף מגופי האכיפה.

למקרא פסק הדין נזכרתי בסלב יוסי הררי שבאחד מראיונותיו מיני רבים התבטא “מכלב מת אני אוציא קוקה-קולה”. השופט ארז שני, שפך את דמו של בעל הדין, ולמרות שהוא מחוסל הוא לא חס עליו וכתב פסק דין מבזה, המלבין את פניו והמשתרע על פני 51 עמודים.

הלכות היהודיות קובעות:

אֵי זֶהוּ רָכִיל?

זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר: כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי!

כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי!

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם.

סוף דבר, לאחר 51 עמודי בלע, לשון הרע והתרת דמו של בעל הדין והצגתו כמאוס ונלעג, דוחה השופט ארז שני את תובענתו כשהוא משית נגדו הוצאות בסך כולל של 60,000 ש”ח ומקנח את פסק הדין: “ניתן לפרסם פס”ד זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים”.

ואנו אומרים:

שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן:

הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב, וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת בַּחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ, וּמִי שֶׁרוֹאֶה דָּבָר רַע בַּחֲבֵרוֹ וּמֵעִיד בְּבֵית דִּין יְחִידִי. ואע”פ שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל יֵשׁ מִצְוָה לְהָעִיד – כָּאן הַקָּבָּ”ה שׂוֹנֵא אֶת הַמֵּעִיד כֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם תּוֹעֶלֶת בְּעֵדוּתוֹ שֶׁהוּא רַק אֶחָד, וְיֵשׁ בָּהּ רַק הוֹצָאַת שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ.

וְעַל זֶה מְסַפֶּרֶת הַגְּמָרָא שֶׁפַּעַם אַחַת הֵעִיד אִישׁ בְּשֵׁם זִיגוֹד לִפְנֵי רַב פַּפָּא, שֶׁרָאָה אֶת טוּבִיָּה שֶׁחוֹטֵא.

אָמַר רַב פַּפָּא לְשׁוֹטְרָיו “הַכּוּ אֶת זִיגוֹד!”,

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו “טוּבִיָּה חָטָא וְזִיגוֹד מִינְגָד?” טוּבִיָּה חָטָא! לָמָּה מַכִּים אֶת זִיגוֹד?

עָנָה לָהֶם: כֵּיוָן שֶׁהוּא מוֹצִיא עַל טוּבִיָּה שֵׁם רַע לַשָּׁוְא, שֶׁהֲרֵי אֵין בְּעֵדוּתוֹ שׁוּם תּוֹעֶלֶת.

פסק דין ארז שני בימ”ש לענייני משפחה ר”ג – תמ”ש 24590-04-12 י’ נ’ פ’, קובץ pdf