הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות – שיטת האבחון – ד”ר בועז רפפורט
יוני 2010 – בכתבה “השלב הבא הוא לחנוק את הילד” – עיתון “פוסט”- ד”ר בועז רפפורט, מומחה להתפתחות הילד הילד, הגיש תלונה נגד “סופר נני”, שלטענתו לא עושה אבחון מקצועי של רופא ומשדרת להורים מסרים אלימים. תגובת קשת: “מיכל דליות היא אשת מקצוע מהשורה הראשונה”.
ד”ר בועז רפפורט ו”סופר נני” משקפים שתי גישות טיפול לסובלים מבעיות התנהגותיות, ו/או רגשיות, ו/או הפרעות פסיכיאטריות.
הגישה של ד”ר רפפורט היא גישת ה”טיפול התרופתי” (לעתים גם יפנה לפסיכולוג, אולם יש לזכור כי בבתי ספר לרפואה לא מלמדים פסיכולוגיה), הגישה השניה היא שיטת התרפיה לרבות שיטת אדלר בה נוקטת “סופר נני”.
שיטת התרפיה עלולה אכן להיות מסוכנת במידה ומדובר בענישה אלימה כדוגמת פרשת החשד בשי אברהמוב – כת האיתקה, אולם שיטת הטיפול התרופתי אינה מועילה ומסבה רק נזק.
שיטת ה”טיפול התרופתי” היא למעשה טיפול פסיכיאטרי לכל דבר מורכב משלשה שלבים עיקריים: אבחון, תיוג וטיפול.
האבחון אינו בדיקה אובייקטיבית כגון ספירת דם, צילום MRI לזיהוי בעיה במוח, או בדיקה בקטריילית. זוהי בדיקה סובייקטיבית לחלוטין של מאבחן (פסיכיאטר), והרי ידוע שאבחונים של פסיכיאטרים שונים מהקצה לקצה, תלוי במזמין הבדיקה, ובנסיבות חיצוניות. לדוגמא במשפט פלילי אנו עשויים לראות אבחונים שונים לחלוטין של פסיכיאטר מטעם הסנגוריה לעומת זה מטעם התביעה.
אבחונים אלו הם אסון מבחינת המטופל. בפרשת אלימות ואונס במעון מקים מדובר על יתומי משרד הרווחה, אחים, ילדים נורמליים אשר אובחנו כמפגרים ונשלחו למעון מקי”ם למפגרים שם עברו התעללות, פיסית ונפשית, אונס ואלימות במשך שנים. לטענת משרד הרווחה באותה עת ילדים אלו נחשבו למפגרים.
האבחון מסיט את תשומת הלב מהיעד המרכזי והוא לעזור לילד ולמעשה יוצר תוצאה הפוכה הילד מתויג: מפגר, הפרעת קשב ריכוז, או סכיזופרן. תיוג זה ילווה הילד כל חייו. וישפיע על ההתייחסות אליו תמיד לרעה, הוא יהיה מבודד וידרדר במהירות במדרון תלול.
האבחון הפסיכיאטרי שנמשך לרוב מספר דקות הופך את האדם לבהמה, אין לו יותר שיקול דעת המשפיע על התנהגותו, הוא מושפע מההפרעות שלו, הן שולטות בו ולא שכלו.
האבחון ואחריו התיוג גורמים לבידוד חברתי וגם טיפולי. בפרשת ילד בן 8 יתום משרד הרווחה שנלקח מהוריו ותויג סכיזופרן, ונמצא שנה במוסד פסיכיאטרי שלא לצורך משום שאף מסגרת לא רוצה לקבל אותו כתב שופט הנוער צבי שרצקי: “מדובר בשערורייה שאין כמוה. הקטין מאושפז במרכז לבריאות הנפש ללא צורך רפואי ובניגוד להוראות הדין… מבחינת הדין אין ספק שלא הייתי מאריך את הצו לא היום ולא בפעמים קודמות. אולם כפי שצוין בפרוטוקול מדובר בילד שאין לו מושיע בעולם. בכל יום שבו הוא שוהה בבית-החולים שלא לצורך נגרם לו עוול בל ישוער”.
מאבחנים אלו מנפיקים “תעודות רופא” ויכולים לנסח את המסמך בדרכים שונות ומשונות ולהרוס חיים של מטופל ברגע, ע”י אשפוז פסיכיאטרי כפוי, טיפול כפוי ע”י פקידי סעד לחוק הנוער ועוד.
דוגמא נוספת היא אבחון אישה כבת 60 שאובחנה בעבר כסובלת מדמנטיה. הפסיכיאטר איתן חבר כתב על האישה דברים נוראים וקשים “חסרת תובנה” , “שיפוט לקוי” , “צועקת”. הפסיכיאטר ד”ר איתן חבר רשם לאישה סם אנטי פסיכוטי מסוג ריספרדל, האסור לשימוש ע”פ ה- FDA לחולי דמנטיה. הפסיכיאטר איתן חבר ציין ב”בדיקה” כי “לא ניתן היה לבצע בדיקה פורמלית” כלומר לא בדק את האישה. בעקבות האבחון של איתן חבר כבודה של האישה נרמס. מדובר באישה כבת 60 טובה ותמימה אשר לא פגעה באיש.
השאלה הנשאלת האם למרות הסכנות והנזקים שבאבחון, יש ישועה בסוף הדרך? התשובה שלילית. אין תועלת בטיפול הפסיכיאטרי, זוהי הקלה זמנית בלבד אך אין ריפוי כלל. הטיפול הפסיכיאטרי התרופתי רווי בתופעות לוואי קשות, הוא ממכר, ומסיט את תשומת הלב מפתרון הבעיה. בסמים הפסיכיאטריים: אנטי פסיכוטיים, נוגדי חרדה, נוגדי דיכאון, או קשב ריכוז – ADHD, אין שום ריפוי או תובנה מסוימת או חוכמה. אלו הם חומרים כימיים מדכאים את החשיבה, הרגשות, ומסבים נזקים קשים לאורך שנים.
אין פלא מדוע אנשים מתרחקים ממטפלים ומאבחנים פסיכיאטריים ומעדיפים שיטות טיפול בתרפיה. בעוד הסמים הפסיכיאטריים עוזרים חלקית בטווח קצר רק כל עוד נוטלים אותם, לרכישת התובנות רגשית ומיומנויות להתמודדות במהלך התרפיה, עשויה להיות השפעה מתמשכת יותר.
בנוסף לתרפיה, ישנם טיפולים יעילים אחרים: מדיטציה, טכניקות הרפיה ממתחים, ספורט, קבוצות תמיכה, וצעדים לסיוע עצמי. הטיפולים האלה דורשים יותר זמן ומאמץ בתחילה, היתרון שלהם על סמים פסיכיאטריים היא שהם מגבירים את מצב הרוח ללא תופעות לוואי.
הרופאים הפסיכיאטרים והנוירולוגים בימינו לא לומדים תרפיה בבתי ספר לרפואה. הם לומדים לאבחן לתייג ולתת תרופות, וזה מה שהם מסוגלים להציע ולא מעבר לכך.
תגובה לפירסום מאת ד”ר בועז רפפורט, רופא ילדים, רופא מומחה להתפתחות הילד ומנהל מרפאת “קשר”.
הצורך באבחון-
האסכולה הרפואית אינה מסתכמת במתן תרופות !!
האסכולה הרפואית היא היחידה מבין הגורמים המטפלים אשר בבסיסה, קודם מאבחנת ואחר כך מטפלת. גם טיפול פסיכולוגי הוא טיפול , גם אימון אישי, גם הוראה מתקנת וגם טיפול תרופתי. לכן, בבואנו להתערב עלינו לראות תחילה את הקשיים על כל המרכיבים שלהם.
איך מאבחנים ילד המתקשה בלמידה, בהתנהגות, בהתנהלות בבית או בחברה?
לצורך כך פורסם חוזר מנכ”ל משרד הבריאות, המגדיר במדוייק מי רשאי לאבחן מצבים כאלה ובאלה גורמים הוא יכול להיעזר.
מדובר באבחון רפואי רחב ומקיף הלוקח בחשבון גם מרכיבים פרא-רפואיים (כמו פרופיל רגשי, תפקודי למידה, מיומנויות חברתיות ועוד). הרופא יכול להיעזר באנשי מקצוע נוספים אך עליו לרכז את כל המידע ולהגיע להחלטות ברורות לגבי האבחנות ולגבי ההתערבות.
מדובר בשיטה הנקראת “ניהול תיק”. כל המידע אודות הילד מתרכז לאדם אחד המוסמך לשקול באופן רחב את המצב.
לאחר שתוצאות האבחון מתבהרות אפשר להציע תוכנית התערבות רלבנטית. היא בהחלט לא חייבת לכלול טיפול תרופתי. אך גם את זה חייב לקבוע רופא המוסמך לכך.
טיפול רגשי-
התערבות רגשית על ידי פסיכולוג או תרפיסט נדרשת פעמים רבות. אך עליה להיעשות מתוך הבנת הפרופיל כולו. ישנם מקרים רבים מידי בהם מתרכזים בטיפול הרגשי תוך התעלמות מקשיים תפקודיים אורגניים אשר בעצמם יוצרים את הקשיים הרגשיים.
אם לא נאבחן כפי שנדרש, נתקשה לדעת “מה הביצה ומה התרנגולת”. חשוב לומר שלעיתים רבות דרושה התערבות במספר תחומים בו זמנית: טיפול רגשי, הוראה מותאמת , שיפור המיומנויות החברתיות, טיפול בקשב וריכוז.
פעמים רבות מבוצעות התערבויות חלקיות עם הצלחות חלקיות אך בינתיים השנים עוברות והמצב עלול לצאת משליטה.
הדרכה הורית-
מבחינתי זהו המרכיב החשוב ביותר בהתערבות! אך כדי להדריכם יש להבין תחילה למה קשה עם הילד. כאן הויכוח הגדול שלי עם הקונספט של “סופר נני”. אם לא נאבחן את הילד ונבין את קשייו אנחנו יכולים במו ידינו להחמיר את מצבו לטווח הארוך. הצלחות רגעיות כפי שמצולמות בתוכניות אינן משכנעות את מי שמצוי בתחום ומבין שמדובר בהתמודדות לחיים ולא בזבנג וגמרנו. התערבות חד צדדית של קביעת חוקים מבלי להבין למה הם מופרים, לא תצליח לטווח ארוך. הדבר דומה לדיאטה מאוד נוקשה שאכן מביאה לתוצאות זמניות אך בעתיד המצב יוחמר שוב ואף יותר.
לכן המסר הנכון שצריך לשדר לציבור:
במקרים קשים בהם השיטות הרגילות של המורים ושל ההורים לא מביאות לשיפור המקווה, חשוב להתייעץ! משרד הבריאות כבר הגדיר שרק לרופאים המוסמכים לכך מותר לאבחן ילדים המתקשים במערכות , משרד הבריאות גם קובע ממה מורכב האבחון ומה המשך המינימלי שלו.
לאבחון ישנה חשיבות עליונה, אחרת אנחנו “יורים באפלה”. מטרת האבחון היא להבין את הפרופיל של הקשיים ולגזור מתוכו את תוכנית ההתערבות.
ההתערבות אינה חייבת להיות תרופתית! יחד עם זאת ישנם מקרים שללא תרופות יהיה קשה מאוד להתקדם. תפקיד ההורים בתהליך הוא קריטי. עליהם להבין את פרופיל הקשיים של ילדיהם ולקבל הדרכה בהתאם. הדרכה ממוקדת קשיים, תעזור להתנהלות בבית גם לטווח הארוך ותעזור לילד להבין את קשייו ולהכין עצמו לחיים.
בנוסף, הורים שקיבלו הדרכה ממוקדת יוכלו גם לייצג טוב יותר את הילד במערכות החינוך שם לעיתים קרובות מתקדים אף יותר להתמודד איתו.הורים
מדובר בדרך כלל בקשיים אשר עלולים ללוות את הילד ומשפחתו כל חייו. לכן אין להסתפק בגישת אינסטנט. צריך נשימה ארוכה והקפדה על בדיקות מעקב מסודרות לפחות פעמיים בשנה אצל רופא המוסמך לכך.
הבנה נכונה של הקשיים והקפדה על ההמלצות לאורך הזמן הן המפתח להצלחה!
התגובה נשלחה ע”י: עופר שטרית * דוברות * הסברה * יחסי ציבור
www.ofer-pr.com
ofeer@zahav.net.il
* * *
מבלי להטיל ספק בטעויות הקשות הנפוצות בשירות לחוסה ובמקרים רבים אחרים אני רוצה למחות על הכתבה ועל הקשר המאולץ לעבודתה של מיכל דליות.
הביקורת של דר רפפורט נכונה בהחלט, ויותר מכך.
עמדת כותב המאמר היא שטות גמורה מבחינה מקצועית וכרוכה בבילבול בין אבחנה פסיכיאטרית, פסיכולוגית, וקוגניטיבית. הפרעות קשב וריכוז אמורות להיות מאובחנות ע’י מומחים לנושא, ולא על ידי התרשמות ובוודאי לא על ידי רופא כללי או פסיכיאטר. הן דורשות ניסיון רב וכלים ייעודיים של תיפקוד.
סופר נני איננה אשת מקצוע! לא ברור מה המקצוע שלה (אינה מחנכת או פסיכולוגית חינוכית או מאבחנת לקויות למידה או הפרעות התנהגות, איננה עובדת סוציאלית או מטפלת משפחתית) ואם הכשרתה אכן קשורה לשיטה האדלריאנית, זו לרוב תוספת לאחד המקצועות הרשומים מעלה.
הגישה שלה אינה מבחינה בין ובעיות רגשיות והתנהגותיות של הילדים ושל ההורים. לעיתים קרובות ההתוויות שלה וההנחיות נחרצות וחד משמעיות באופן חשוד ובהחלט לא מקצועי. טיפול טוב -הוא טיפול קשוב ומשותף למטופל – גם אם הוא ילד או הורה. הדבר נכון בכל תחום שהוא (היום אפילו ברפואה בכל העולם משתפים את החולה בהחלטות לגבי הטיפול בו).
מיכל דליות משפילה הורים ומשפילה ילדים, גורמת להתנהגות כוחנית , ואים שום מעקב רציני ואמיתי אחר המשפחות כעבור 3 או 6 חודשים, כמינימום לבדיקת עמידות השינויים. מבחינת הסיגנון האישי, נראה שהיא בעיקר מצפה לחיבוקים והערכה על מעשיה, אינה מפסיקה לשבח עצמה – אבל על כך ניתן אולי לסלוח לה, אילו בדרך גם היתה משבחת את ההורים ואת מעשיהם וכוונותיהם – גם כשעדיין לא צייתו לה.
בתוכנית בריטית דומה בולט ההבדל: פסיכולוגית התנהגותית מוסמכת ויעילה, מחזקת ומכוונת בעדינות את ההורים ובעיקר משבחת ומראה להם כיצד ולמה היחסים משתפרים, ואינה מציבה עצמה במרכז הבמה אפילו פעם אחת.
כך צריך להיות.
אחת הבעיות העיקריות בתיוג הפסיכיאטרי, מלבד תופעות הלוואי הנוראות של הטיפולים הפסיכיאטרים והנזק הבלתי הפיך של הטיפולים הפולשנים, היא הקביעה כי מעשיו והתנהגותו של הפרט נובעים מ”מחלתו”. ולכן קל מאוד להעליל על הפרט עלילות קפקאיות מזוויעות ולטעון כי הוא עשה עבירות מזוויעות עקב “מחלתו” כאשר בפועל הוא כלל לא חטא ומדובר בעלילות קפקאיות מזוויעות.
התיוג כמובן מאפשר להכריז על הפרט כפסול דין בהליך חסוי ואז מאפשר להעליל על הפרט עבירות קפקאיות מזוויעות כאשר הפרט לא מודע לכך שהעלילו עליו את העלילות המזוויעות ואינו מוזמן לאף דיון בעניינו וגם כאשר חלק מהדברים מתגלים לו איכשהו אינו יכול לקבל את החומר בעניינו ואינו יודע מה בדיוק העלילו עליו וגם הדרך לבית המשפט חסום כי החסוי האומלל אינו צד לעניין למרות שהעלילו עליו את העלילות הקפקאיות המזוויעות וכל מה שנותר לו לעשות זה לזעוק את זעקתו אך לשומעים אותו יודיעו כי הוא מתויג והכל דלוזיניות.
כל אדם אמור להיות אחראי למעשיו וזכותו וחובתו של כל אדם להיות מוזמן לכל הליך משפטי בעניינו. אין כמובן קשר כלשהו לסממנים פסיכופזיולוגיים קלים הנצפים אצל בני אדם רבים לבין ההתנהגות בפועל. אנשים ורשויות לא יעיזו להעליל עלילות על אדם אם הם ידעו שהוא יהיה נוכח בכל הדיונים וההליכים ויקבל העתק של כל פרוטוקול, כי ברור שהוא יוכיח מיד שמדובר בשקרים ועלילות קפקאיות מזוויעות שהעלילו עליו והוא יהיה זכאי לחקור כל אדם על עדותו וידרוש לחקור מדוע העלילו עליו את העלילות הנ”ל ומה היו המניעים של אלו שהעלילו עליו עלילות כה מזוויעות.
אני מתייחסת בדברי לסוגים שונים של עלילות שמעלילים, בין אם מדובר באנשי מקצוע/רופאים שמנסים להטיל את האחריות להחלטות/מחדלים שלהם על אחרים ובין אם מדובר בעלילות קפקאיות מזוויעות ונוראות, כגון העלילה המזוויעה של גניבת רכב והיזק לרכב שהעלילה עלי פקידת סעד ב 1999 וניסתה לטעון שנעשה עקב מחלת נפש, כאשר אני תמיד ראיתי ורואה גניבה והיזק של רכב כעבירה נוראה ואסורה.
אף בהליכים של מסוגלות תפקודית אסור לתייג אדם אלא להתייחס באופן קונקרטי לתחום הספיציפי של הליקוי ולבחון על אלה מטלות ספיציפיות משפיע הליקוי הנ”ל. לי למשל יש ליקוי זעיר בתחום הקואורדנציה המוטורית אך הליקוי הנ”ל אינו משליך על כל הביצועים המוטוריים. לי למשל יש כתב יד ברור מאוד בעברית ובאנגלית (אני מקפידה לכתוב בכתיבה תמה כאשר אני מלמדת) ואני מלמדת תלמידים ואף עוזרת לאלו שמתקשים בכתיבה. לעומת זאת יש תחומים אחרים בקואורדינציה המוטורית שכן יכולים להיות מושפעים. מכיוון שאני אינטלגנטית אני בוודאי מבינה את ההשלכות של אי ביצוע נאות של מטלה ספיציפית (כגון צחצוח נכון של השניים שדורשת תנועות סיבוביות עדינות מדויקות) אך ניתן כמובן למצוא פיתרון מכובד, אם ע”י הדרכה מעשית, אם ע”י אביזרים המקילים ואם ע”י ביקורים תכופים יותר אצל שיננית. כמובן שזאת רק דוגמא אך נסיון לקבוע שהאדם אינו מודע לנחיצותה של ההיגיינה או שאין פיתרון קונקראי הוא פשוט עלילה ועדות שקר, והוא חמור שבעתיים אם הוא נאמר בהליך חסוי ככתוב “ארור מכה רעהו בסתר”. כמובן שזאת רק דוגמא אך לכל בעיה ניתן למצוא פיתרון וברור שאין היתר כלשהו לתייג אדם כחסוי ולנהל הליך חסוי כלשהו בעניינו.
הייתי שמחה לדעת איך לשכת הרווחה גבעתיים נותנת מקום ולינק למאמר שמגיע מהסיינטולוגיה המתנגדת באופן שיטתי ונחרץ לפסיכיאטריה. אם המאמר הזה לא ירד מהאתר אגיד תלונה לעירית גבעתיים.
חלי גולדנברג. מאובחנת הפרעת קשב, ויודעת בברור שהריטלין הוא תרופה מצילה חיים, נפש, דימוי עצמי ומה לא.