"באין חשד אין חקירה אמיתית" דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים עולי תימן, פרופ' בועז סנג'רו

Spread the love

בינואר 1995 מינה נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, על פי החלטת הממשלה, ועדת חקירה ממלכתית לפרשת היעלמותם של ילדי העולים מתימן.

יושב ראש הוועדה היה שופט בית המשפט העליון, יהודה כהן, והחליפו בהמשך שופט בית המשפט העליון, יעקב קדמי.

שני החברים הנוספים בוועדה היו השופטת בדימוס דליה קובל והאלוף במילואים דוד מימון.

תמצית הפרשה שבה עסקה הוועדה היא היעלמות ילדיהם של עולים חדשים, בדרך כלל מתימן, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. לאחר שנעלמו, נמסר להורים רק בדיעבד שהתינוקות נפטרו, וזאת מבלי שניתן להם לראות את הגופות או להשתתף בקבורת ילדיהם.

בחלק גדול מהמקרים נעלמו התינוקות מבתי תינוקות שהופעלו במחנות העולים, לאחר שההורים אולצו למסור את התינוקות לטיפולם, או מבתי חולים שאליהם נלקחו התינוקות לקבלת טיפול רפואי.

בעבר פעלו בעניין זה שתי ועדות, שלא היו ועדות חקירה ממלכתיות: הראשונה – ועדת בהלול מינקובסקי, היתה ועדה בין משרדית משותפת למשרד המשפטים ולמשרד המשטרה, ופעלה בשנים 1968-1967.

הוועדה השניה – ועדת שלגי, פעלה בשנים 1994-1988 והוגדרה כ"ועדת בדיקה".

שתי ועדות אלה לא הניחו את דעתם של בני המשפחות, שדרשו כי תוקם ועדת חקירה ממלכתית. זו הוקמה, פעלה במשך למעלה משש שנים, ובסופן, בשנת 2001 הפיקה דוח שמאמר זה בא לנתחו.

מן המבוא לדוח הוועדה (עמ' 21-27) עולים נתוני היסוד הבאים:

מספר הילדים שנעלמו בתקופה שבה עוסק הדוח 1948-1954 שנוי במחלוקת ונע בין כ- 1500 לכ- 5000 ילדים.

מספר הילדים שתלונות על היעלמותם הוגשה לאחת או ליותר משלום הוועדות הוא 1053 מהם 1033 ילדים שנעלמו בישראל ו- 20 ילדים שנעלמו בחאשד שבתימן, סמוך לעלייה לישראל. רובם הגדול של הילדים שנעלמו הם יהודים ממוצא תימני.

הוועדה מציינת שכשני שלישים מן התלונות הוגשו לגבי ילדי עולים מתימן ומכאן שמדובר בכ- 700 ילדים.

בשנים 1948-1954 במסגרת המבצע המכונה בהיסטוריוגרפיה הציונית "על כנפי נשרים" עלו מתימן לישראל כ- 50 אלף יהודים.

רובם המכריע של הנעלמים היו תינוקות בני 0-4 שנים. מספר העולים מתימן בגילים אלה היה 5,824. התמונה המתקבלת מחישוב זה היא איפוא שמכל שמונה פעוטות נעלם אחד לפחות.

נתונים אלה הופכים לדרמטיים עוד יותר לנוכח העובדה שכמחצית ממקרי ההיעלמות מרוכזים בתקופה הקצרה יחסית של מחנות העולים, מסוף 1949 עד אמצע 1950. ההיקף המדהים של התופעה מחייב, ללא ספק, בדיקה קפדנית וחקירה ממצה.

דוח ועדת קדמי, נושא מאמר זה, נכתב בשפה משפטית. דרך הדיון מזכירה מאוד את אופן הכתיבה המקובל של פסקי דין. כך למשל יש התייחסויות רבות למשקל הראיות ולמהימנותן, לנטל ההוכחה ולמידת ההוכחה. הפרדיגמה שבה בחרה הוועדה היא הפרדיגמה המשפטית. במאמר זה אציג ניתוח פנים פרידמגטי, כלומר אשתמש בכלים המשפטיים עצמם כדי לבחון את אופן עבודתה של הוועדה, את הנחות היסוד שלה ואת הלוגיקה שבאמצעותה היא מגיעה למסקנותיה.

המסקנה המרכזית של מאמר זה, המבוססת על כלי הניתוח המקובלים של טקסט משפטי, היא שעבודת הוועדה לוקה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו: העדר אפיסטמולוגיה של חשד.

התיאורים שמתארת הוועדה את אופן עבודתה וניתוח מסקנותיה מעידים על כך שהחשד לא היה מרכיב פרידמגטי מרכזי אף לא באחד משלבי עבודתה. במובן זה, תפקדה הוועדה כמנגנון ריטואלי של דיון בנושא המעורר מחלוקת בחברה הישראלית.

צורת החקירה, היקפה, אופני הדיבור של הוועדה ואופני הייצוג של הדיווח מצביעים על קיומה של מראית עין של טיפול. אולם יש פער גדול בין יומרתה של ועדת חקירה – כל ועד חקירה – לבין תוצאות עבודתה של ועדת קדמי.

ניתוח הדוח של ועדת החקירה מראה כי יחסה של הוועדה למעשים ולמחדלים החמורים, המפורטים בחלקם בדוח הוא סלחני באופן קיצוני.

כך למשל, השמדת ארכיונים "מתחת לאפה" בזמן פעילותה בשנים האחרונות אינה מעוררת חשד בקרב חבריה ואינה מייצרת דיבור על חשד. נהפוך הוא: הוועדה עושה מאמץ כביר להפריך כל חשד המתעורר בדיוניה באשר להשמדת חומר, ולהשליך את "הקופסאות השחורות" של הפרשה, בלי לתמלל את תוכניהן המוקלטים.

יתרה מזו: עיון בדוח מלמד שהוועדה מעניקה משקל רב לתקינות המינהל ולאמינות התיעוד, היינו לאמינותם של הרישומים השונים על פטירה וקבורה. בהסתמך על תיעוד מן התקופה שבה נעלמו הילדים, מגיעה הוועדה למסקנה שכ- 93% מהילדים נפטרו כבר אז. ואולם, אם מתייחסים בכובד ראש לטענות כי הדברים התנהלו שלא כשורה – בין אם היתה זו חטיפה ממסדית ובין אם היתה "רק" אדישות ממסדית לחטיפה "מזדמנת" של תינוקות ולמסירתם לאימוץ – אזי ההסתמכות על התיעוד מאותה התקופה היא בעייתית.

במובן זה, עבודת הוועדה טומנת בחובה פרדוקס עקרוני: היא מצביעה על חוסר סדר בתקופה הנחקרת, ועם זאת היא מסתמכת על תיעוד מאותה התקופה כהוכחה לכך שלא היתה חטיפה ממסדית. כפי שנראה בהמשך, במקומות שבהם העיד התיעוד על כך שהילדים לא מתו, הוועדה פוטרת זאת בטענה שהתיעוד לקה בחוסר סדר; ואולם, כאשר התיעוד קובע שהתינוקות נפטרו – אז הוועדה מקבלת את התיעוד כאמין, שוב, ללא כל הפעלת חשד.

זאת ועוד; מי שמסוגל לחטוף או לעצום עיניו לנוכח חטיפה, ודאי מסוגל גם לערוך תיעוד שאינו משקף את המציאות, או לאפשר את עריכתו. התבססות על תיעוד שנערך בידי המעורבים בדבר, האמורים להיחשד – אין בה די כדי להוכיח שלא התבצעה חטיפה.

ליקוי מרכזי נוסף העולה מן הדוח הוא שהוועדה הסתפקה בהתייחסות אך ורק לטענה בדבר חטיפה ממסדית (ובדבר גניבה מכוונת, הקרובה לה במהותה), והפנתה את מירב מאמציה להפרכה של טענה זו.

בלשון המשפט הפלילי, החטיפה הממסדית והגניבה המכוונת מבוססות שתיהן על "כוונה".

הוועדה לא הביאה בחשבון את האפשרות שחטיפת ילדים התנהלה בערוצים "סוציולוגיים" אלטרנטיביים, ללא כוונה ממסדית.

במונחים משפטיים, האחריות הפלילית יכולה להתקיים גם בהעדר כל "כוונה". במונחים פליליים, יתכן שמדובר ב"אדישות", ב"קלות דעת", ב"עצימת עיניים", ואפילו ב"רשלנות" בלבד.

קל וחומר כאשר אין מדובר באחריות פלילית אלא באחריות מינהלית, אזרחית או מוסרית.

הדוח מתעלם באופן צורם מן האפשרות של דרכי התנהלות ודפוסי חטיפה שאינם מבוססים על כוונה. כך למשל, הדוח מתעלם מן האפשרות של חטיפה מכוונת שלא אורגנה על ידי הממסד, אלא על ידי אנשים פרטיים, כאשר שלטונות המדינה אדישים לפעולה זו, עוצמים עיניהם או מאפשרים זאת בקלות דעת או ברשלנות.

העדר החשד בא לידי ביטוי בולט באופן שבו הגדירה הוועדה את תפקידה. אף על פי שוועדת החקירה הוקמה מתוקף החלטת ממשלה המעוגנת בחוק, המאפשר לה לפעול באופן אפקטיבי ולהצביע על דרכי חקירה נוספות, היא פעלה כבית משפט. בית משפט מכריע על פי הנתונים שמביאים לפניו הצדדים השונים.

ועדת חקירה, לעומת זאת, יכולה וצריכה היתה להשתמש בסמכויות הרבות המוקנות לה בחוק כדי לבדוק מדוע הושמדו ארכיונים, או מדוע לא פעלו מוסדות המודיעין לבדיקת פרשת החטיפה. הוועדה לא הפעילה סמכויות אלו.

העדר החשד מתבטא לא רק באופן עבודת הוועדה אלא גם באופני הייצוג של הדוח.

בדוחות מן הסוג הזה אנו רגילים למצוא מבנה קבוע, הפותח בהצגת ממצאי ועדת החקירה ולאחריהם דיון ומסקנות. בדוח ועדת קדמי סדר ההצגה הפוך: למן העמוד הראשון מנסים מנסחי הדוח, בעבודת שתדלנות, לשכנע את הקוראים בנכונות התיזה של הוועדה, שלפיה לא היתה "חטמיפה ממסדית".

כל זאת תוך העדר פירוט מינימלי והכרחי של מספרים ונתונים, שנראה כי היו מצויים בידי הוועדה, אולם מקומם נפקד מן הדוח.

זאת ועוד: הדוח מייצר מראית עין של עבודה נרחבת ומקיפה, אולם אם מתעלמים מאין ספור הכרפילויות והחזרות שבו, מצטמצם היקפו ממסמך מכובד המשתרע על פני כ- 300 עמודים לכ- 30 עמודים בלבד. די בעיון קצר בדוח כדי לראות שאין הוא מתמודד כראוי עם הנושא כבד המשקל שבו הוא מתיימר לטפל.

לבסוף, כפי שאראה בהמשך, גם בהעדר הנתונים הרבים החסרים בדוח, ואפילו אם מסתפקים בבעיות המינימליות שגם הוועדה מכירה בקיומן – ובראש ובראשונה היעלמותם של 69 ילדים ופטירתם של 983 ילדים – עדיין מצטיירת תמונה קשה מאוד, המחייבת הפקת לקחים חשובים, שאליהם הוועדה אינה מגיעה. בתשעת הפרקים שלהלן אנסה להוכיח טענותיי אלה, ואשתמש לשם כך במובאות ובציטוטים מן הדוח עצמו.