שושי זייד על השתקת פרשת חטיפת ילדי תימן על ידי הממסד התקשורת והאקדמיה

הרצאה באוני' בר אילן – שושנה זייד.

איך זה קרה שכזו פרשה, בעוצמה כזו, במהות כזאת, לא היתה ידועה לציבור ועדיין לא ידועה. אני יכולה להגיד לכם מהרבה הרצאות שאני מעבירה. במדינה לא מבינים מהי מהות הפרשה הזאת.

אני הייתי אחת מאלה שלא ידעו. בעקבות אירועי יהוד, וקשר משפחתי שהיה לי שם, התחלתי לחקור את הפרשה, כשהמטרה שלי היתה להוכיח שלא יתכן שמה שמאשימים פה זה הדבר הנכון, ולצערי הרב גיליתי שזה נכון והאשמה הכי קשה לדעתי.

היתה קנוניה ממסדית בין כל הגורמים המעורבים.

מי אחראי במדינה דמוקרטית בחברה הפתוחה שלנו, שהמידע יגיע לציבור? ישנם שלושה גורמים שאחראים שאנחנו נדע: הממסד, התקשורת והאקדמיה. אלו שלושת הגופים שצריכים להפיץ את המידע לציבור, ואני אתייחס לשלושתם ולקשר האישי שהיה לי איתם ולשיטות העבודה שלהם.

הממסד – לי ברור לגמרי למה הוא רוצה להשתיק. הפרשה באמת נוראית, גזענות אמיתית, ולדעתי הכנס הזה צריך להיות על האשכנזים ולא על התימנים. נושא למחקר באקדמיה איך יכלו לחשוב ככה, איך יכלו לעשות ככה, ואיך הם ממשיכים לחיות עם זה בשקט ולהשתיק את הנושא הזה . את הממסד אני באמת יכולה להבין למה הוא רוצה להשתיק. זה באמת היה משהו נוראי. הצרה היא שיש בידו את הכוח להשתיק. הכל נמצא בידיו, ואני אלך איתכם מעכשיו אחורה, אני אראה לכם מסמך, שהוא לא כל כך יצא ברור, מסמך משנת 2004, בזמנו היתה יהודית היבנר אחראית על מרשם התושבים, בעדות שלה כתוב שתקופת החיסיון שלה היא לעוד 70 שנה. אפשר יהיה לפתוח את העדות שלה בשנת 2066. העדות בוועדה חסויה לעוד 70 שנה. איזה כוח יש בממסד ומי עומד שם למעלה שנותן את ההוראה הזו?

זו ההשתקה עכשיו. היכולת של הממסד זה לקחת את המסמכים ולעשות בהם כראות עיניה. היא לא נותנת לאף אחד לראות את המסמכים המקוריים, אפילו לא למשפחה. משפחות שנתנו להם את המסמכים המקוריים, ויש כאלה שלא השאירו להם צילומים ויש כאלה שכן יש להם צילומים, לא נותנים להם את המסמכים המקוריים, ואם לא נותנים לך לראות את המסמכים המקוריים, הם יכולים לעשות בהם מה שהם רוצים.

אני הגשתי תלונה כשנכנסתי למוסד בעקבות אירועי יהוד, בשנת 1994 והגשתי בקשה לחפש את האח של החתן שלי שנעלם. המשפחה לא הגישה תלונות, הם לא מאמינים לממסד. קיבלתי מדורה שוורץ ממשרד הפנים תעודת פטירה בשנת 1995, קיבלתי תעודת פטירה שהילד דוד נפטר בשנת 1955, אבל פתאום המדינה החליטה על ועדת חקירה ממלכתית, ובמשרד הפנים נכנסו לפיק ברכיים שמא הוועדה האחרונה כן תגיד את האמת, אבל אני קיבלתי מסמך לא כל כך מדוייק ונכון, אז חודשיים אחרי כן קיבלתי מסמך שהתוקף של תעודת הפטירה מושהה.

מודגש כאן במסמך בטוש צהוב. זה לא אני היחידה, הרבה מאוד משפחות קיבלו. ועדת שלגי פחדה שתתברר אמת אחרת. הממסד בעצמו לא מאמין למסמכים שהוא נתן.

השיטה של הממסד היא מהתחלה התחילה בזלזול המוחלט בהורים. כל מה שדר' רפי שובלי דיבר על הדעות הקדומות, הסטרואטיבים שיש היום על תימנים. הממסד זלזל בהם בצורה שזה קשה לתאר כאילו לא מדובר בבני אדם. הורים שהתלוננו, כמאה הורים הגיעו למשטרה להודיע על חטיפת ילד, והם אמרו שיש להתפלא על זה שהורים שרק עלו לארץ מתימן יודעים לפנות למשטרה, והמשטרה – כלום! כלום! לא מתייחסת לתלונות האלה כלל וכלל.

ועוד שיטה של הממסד זה בכל הוועדות היא מתעסקת רק עם המתים, כמה מתו, איך הם היו חולים. רק עם המתים. הוועדות לא מתייחסות בכלל לחיים. אין ספק שיש הרבה אימוצים, גם מי שקורא את הדוח שנמצא בספריות של האוניברסיטאות או בארכיון המדינה הדוח נמצא. גם לפי הדוח אתה מבין שהרבה מאוד ילדים נמסרו לאימוץ ואימוץ מזדמן. יש שם פירוט בדוח של כל מיני שיטות שאפשר היה לאמץ. הוועדות טענו שהם חקרו 3000 תיקי אימוץ. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש רק 1000 תיקי אימוץ בשנים האלה. דרך אגב הקפידו על שנת 1954, כי רוב האימוצים סודרו בשנת 1955 כשהילדים הגיעו לחוק חינוך חובה. בשנת 1955 השופט חשין כתב כי בדרך של הערמה והיקש לא היקש נכתבים פה צווי אימוץ, שבוע – שבוע, שעה-שעה בדרך שאינה משווה כבוד לחוק.

הוועדות טענו שבדקו 3000 תיקים ומתוך 3000 תיקים שהם בדקו, הם מצאו 2 ילדות מאומצות בוועדה הראשונה, והוועדה האחרונה מצאה אחת בספק. אז אני לא יודעת אם הם מצאו או לא מצאו, אבל מ- 3000 תיקים הם מצאו רק 2.

אלו השיטות של הממסד. את הממסד אני מבינה למה הוא לא רוצה שנדע. אבל הממסד לא היה מצליח לשמור על השתיקה הזו, אם התקשורת לא היתה משתפת פעולה. הממסד ידע שיש לו על מי לסמוך, התקשורת תשתף איתו פעולה.

ד"ר שוש מדמוני שד"ר טובה גמליאל הראתה לה את הספר שלה, היא עשתה עבודת מחקר איך התקשורת הבנתה את הנושא הזה כמידע לציבור. היא בדקה את כל העיתונות המרכזית וכלי התקשורת משנת 1960 ועד 2001 והיא מנתחת את אסטרטגיית ההשתקה, שהיא במידה מסויימת גם אסטרטגיית ההשתקה של הממסד.

לדעתי, התקשורת היא המועלת הגדולה ביותר, כי זה תפקידה. היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אני קראתי את זה שפה היא לא היתה אפילו שפן. היא שיתפה פעולה בצורה שקשה לתאר. כל מה שלויתן הראה לנו כתבות בעיתונים, הם מדברים על ילד אחד, שני ילדים, מקסימום על 12 ילדים. אף פעם התקשורת לא שאלה בכמה ילדים מדובר, התקשורת לא שאלה איפה הילדים המאומצים, היא לא שאלה אף פעם מי עשה את זה והיא לא שאלה על כל המנגנון.

התקשורת ממש, ד"ר שוש מדמוני מנתחת את זה, שהתקשורת בנויה על סיפורים בודדים כדי שלא נחשוד שיש כאן משהו מערכתי ועם סיפור בודד אתה מזדהה רגשית ואתה לא מבין שזו בעיה לאומית.

השיטה השניה היתה – התימני הוא "האחר", הם אדישים לילדים שלהם, כל מה ששמענו מפרופ' סנג'רו, הם פרימיטיביים, לילדים יהיה יותר טוב. זה אחרת תימני, לא צריך להתייחס אליהם כאל בן אדם כמונו. אפילו דרישת ההורים לחקירה הוצגה כלא לגיטימית, הם אשמים שהם לא שמרו טוב על הילדים שלהם.

הדבר האחרון שד"ר מדמוני טוענת, שכדי להגיע לחשיפה, קבוצה מוחלשת בחברה לא תקבל גיבוי תקשורתי. היא לא תצליח לפרוץ. הרב עוזי משולם הצליח לפרוץ, כי זה היה נראה כאילו הוא אלים וגם שם אני נכנסת לפרשה. הייתי 3 פעמים ביהוד, מה שאני ראיתי באותו ערב היה שונה לגמרי ממה שאני חוויתי באותו יום. זה היה ערב ראשון שהתחלנו לשלוח מכתבים.