הם רצו את הילדה שלי לעצמם – לפני חמש שנים נסעה יעל לברזיל ואימצה את קמליה. כעבור זמן התגרשה והבעל לשעבר ובת זוגו החדשה הציעו לעזור בגידול הילדה. יעל הסכימה. זו הייתה טעות חייה. פקידת הסעד החליטה שאינה ראויה להיות אם והילדה נלקחה ממנה. ביהמ"ש החזיר את בתה אליה כשהוא 'מזכיר' לשירותי הרווחה שאינם עומדים מעל החוק

הם רצו את הילדה שלי לעצמם – 7 ימים – ידיעות אחרונות – 19.4.1996, קובץ pdf

בסביבות חמש וחצי לפנות בוקר זורק מחלק העיתונים את 'ידיעות אחרונות' מבעד החלון שבקומת הקרקע של יעל. בשעות האלה יעל כמעט אף פעם אינה ישנה, בייחוד בחודשים האחרונים, מאז החזירו לה את קמליה, ילדתה בת ה- 6 הביתה. או שהיא עובדת עד השעות הקטנות ליד המחשב שלה, או שהיא מתעוררת מוקדם, מסתובבת על קצות האבצעות בדירה הפצפונת ברחוב התל-אביבי השקט, מחכה כב להעיר את הקטנה ולהכין אותה לבית הספר.

לפני שבועיים ראתה את המאמר, שהתפרסם תחת הכותרת: "איך קובעים מי ראויה להיות אמא". שירותי הרווחה קבעו שאישה מבאר שבע אינה מסוגלת לגדל את התינוק שלה, שנכשלה במבחן ההורות, ולכן הועבר תינוקה בצו חירום למשפחה אומנת.

בצהריים צלצלתי ליעל. זה זמן אנחנו בקשר וסיפורה הטרגי, שאותו היא מתלבטת קשות לחשוף, שמור איתי.

קראת? שאלתי, והיא רמה "בוודאי, הנה שוב זה קורה. כל הזמן זה קורה. כל הזמן אמרתי שאם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחתץ הסיוט הזה, שביום בהיר אחד יכולים להחליט להעמיד אותך למבחן אמהות ולשלול ממך את רשיון האמהות שלך".

מטעמים מובנים השמות בכתבה בדויים. יעל היא כיום בת 48. אישה נאה, בהירת שיער, אינטלגנטית ובעלת מחשבה מאורגנת להפליא. למרות המעשיות והעוצמה הנשית שהיא מקרינה, קל לאתר שבירות פנימית מוסווית היטב. ילידת גרמניה, בת להורים פולנים גרושים אמידים שעלתה ארצה בגיל צעיר.

היא גדלה בפנימיית הדסים. במהלך חייה נישאה שלוש פעמים. מבעלה הראשון התגרשה, בעלה השני נפטר בגיל צעיר, ובעלה השלישי היה אהבת חייה הגדולה וגם האיש, שהמאבק בו גזל ממנה כמעט כל שהיה לה, כולל את שפיות דעתה.

יחד עם שניים מבעליה, השני והשלישי, גידלה ארבעה בנים מנישואיהם הראשונים. ממנה נבצר ללדת כתוצאה מנזק בלתי הפיך בגיל צעיר. עוד בנישואיה הראשונים הגישה בקשה לאימוץ.

לפני כחמש עשרה שנה עלתה לרמת הגולן. עסקה שם בפעילות ציבורית ופוליטית. היא הייתה בת 43, נשואה בשלישית, כשהחליטה לאמץ ילדה מברזיל.

"הילה לי שכנה, בחורה נכה שאימצה ילד מקולומביה. אני זוכרת שזה היה ערב ראש השנה, בדיוק ביום ההולדת שלי. בעלי היה בשיקגו, מנסה את מזלו. הסתכלתי על השכנה שלי ואמרתי: 'את בכסא גלגלים, לא קל לך, ותראי כמה אושר הילד הזה מביא. אני אישה בריאה, לא מאוד צעירה. למה אני לא יכולה להיות אמא מאושרת'. התגובה של בעלי מרחוק: 'בשום אופן לא. מי צריך עכשיו חיתולים ותינוקות וכל זה'. אבל אני הלכתי על זה ללא היסוס. לקחתי פיצויים ממקום העבודה, עוד הלוואה קטנה מידיד, ובתחילת אוקטובר נסעתי. אחרי שבועיים הייתי חזרה בבית עם קמליה. העובדה שלא התעקשתי על ילדה לבנה זירזה את התהליך".

גם אבי, איש אמיד שחי בשיקגו, היה נגד הרעיון, אבל אני מוכרחה לומר שאחרי שקמליה הגיעה, כולם קצת התרככו. נתן בעלי אמר לי: 'בואי איתה לשיקגו', ואבא שלי דאג לנו לדיור. יצאתי לעבוד בחנות קטנה של עתיקות. נתן היה שותף לטיפול בקמליה, למרות שלא הכיר באבהותו עליה.

שהיתי שם ארבעה חודשים. היחסים בינינו הפכו קשים. נתן רצה להישאר, וכל שאיפתו הייתה להשיג גרין קארד. לא רציתי לגדל את קמליה שם. חזרנו לארץ. הפעם אבא שלו, גם הוא איש אמיד, שכר לנו דירה מרווחת, אבל היחסים המשיכו להידרדר. ערב אחד באתי הביתה, וראיתי שנתן הוציא מהארון את כל הבגדים שלו. אישה אחרת כבר הייתה בחייו, אבל אני לא ידעתי כלום.

נפגעתי. עדיין הייתי קשורה אליו. הייתי יורדת עם קמליה כל ערב לים, עצובה מאוד, אבל היא הייתה מקור הכוח שלי. מהר מאוד נאלצתי לעזוב את הדירה הנוחה. בהסכם הגירושין בינינו נתן לא נדרש לשלם מזונות או להכיר באבהותו על הילדה.

עברתי עם קמליה לאמא שלי, לדירה של חדר וחצי. חיפשתי עבודה. לא היה קל, כי אמי לא כל כך יכלה לשמור על קמליה. זו הייתה תקופה לחוצה. ואז נתן בא אלי בהצעה: 'תני לנו את הילדה למשך השבוע. אנחנו נטפל בה, ואת תתארגני. בסופי שבוע היא תהיה אצלך'. אמרתי לעצמי, בכל זאת הוא האיש הקרוב ביותר להיות אבא שלה, שגידל אותה במהלך כמה חודשים. מה כל כך נורא? הסכמתי לסידור למשך שלושה חודשים. לא חלמתי מה מחכה לי.

יעל התארגנה די מהר. עבדה בשלוש משרות ביחד, שילמה את כל החובות וחסכה כסף כדי לשלם שכר דירה מראש. שבועיים לפני תום הסידור, היא מספרת, הלכתי עם קמליה לים, ופתאום היא אומרת לי: 'אמא, את יודעת, שושי החברה של אבא, אומרת שלא רק את אמא שלי. גם היא'. פתאום נדלקו לי נורות אדומות והחלטתי שהילדה לא חוזרת אליהם.

באותה הזדמנות סיפרה לי גם הילדה סיפור שהעלה בי חשדות למעשים מגונים. חשדות שאני עצמי לא יכולתי להתעמת איתם במשך זמן רב. לא האמנתי שזה נכון. סיפרתי לשתי חברות קרובות, והן אמרו לי חד משמעית: 'תגישי תלונה במשטרה, אנחנו מוכנות להעיד', וכך עשיתי.

באוגוסט 1993 נרשמה במשטרת רמת גן תלונה נגד נתן בחשד למעשים מגונים. כבר באותו חודש הגיעה הודעה על החלטת הפרקליטות שלא להוסיף לחקור ולא להעמיד לדין את נתן. הוא יצא בלא כלום בטענה שאין אשמה פלילית. הוא לא נחקר, ואפילו לא נקרא לחקירה. בני הזוג, נתן ושושי, החליטו להעביר את הילדה לרשותם.

היום אני יודעת, אומרת יעל, שנתן וחברתו החדשה לחיים, מי שכונתה אחר כך בתואר המשפטי בת זוגו של האב הפסיכולוגי, רצו את הילדה שלי לעצמם. ואכן, בני הזוג פנו לעורך דין מומחה, וזה אמר להם ללכת להתלונן במשרד הרווחה. וככה, ביום בהיר, אני מקבלת טלפון מאגף הרווחה בעיריית תל אביב, המזמן אותי לפגישה.

— בעצם, למה הלכת? מה פתאום שתבואי?

זו שאלה שחשבתי עליה רק כעבור שנים. באמת, למה. תראי, ניהלתי משרד ענק של עורכי דין במשך 18 שנה. היו לי קשרים עם עורכי דין, אבל מעולם לא ידעתי כלום בכל מה שקשור לנושאי אחזקת ילדים, גירושין. מעולם לא הכרתי מונחים כמו חסות או ילדה נזקקת. בן אדם לא מזהה בדיוק את הרגע שהוא הופך להיות קורבן. סמכתי על עצמי ולא פניתי לקבל עזרה או עצה.

כשכבר ניסיתי, הבנתי שבלי עשרת אלפים דולר אף מומחה לא מתחיל לדבר איתך.

באגף הרווחה פוגשת יעל לראשונה את ק' (השם המלא שמור במערכת), פקידת הסעד לנוער, שמאותו רגע ואילך חייה וחיי ילדתה נתונים בידיה. "הגיעו תלונות עלייך על התפקוד שלך כאמא", אמרה לה בלי הקדמות. יעל לא הבינה מה קרה. ממי? שאלה, שכנים? גננת? בייביסיטר?

מבעלך לשעבר, ענתה לה פקידת הסעד. אז תגידי ככה, אמרה יעל. לרגע רווח לה. אבל רק לרגע. כי פקידת הסעד אמרה: "תדעי לך שאני יכולה לקחת לך את הילדה".

אז עשתה יעל את הטעות הראשונה. במקום להתחיל לבכות, לשאול למה, להיות מטומטמת ולגרום לה לחוש כלפי אמפאתיה, אמרתי על המקום: 'תנסי רק. אני אהרוג אותך'.

היא נשאלה אם היא מוכנה לעבור מבחן מסוגלות הורית, ואמרה שמוכנה לעשות הכל. בתמימותי עוד נתתי לה שמות של מליצי יושר, היא מספרת. חברים וחברות שמכירים אותי ואת קמליה ואת הקשרים בינינו, בלי לדעת שהצעד הבא כבר מתוכנן היטב.

כמה ימים אחר כך, בסוכות, נתן התקשר. אל תכעסי, הוא אומר, תני לילדה להיות איתנו יום-יומיים. שושי כל כך מתגעגעת אליה. דיברתי עם שושי. אמרתי לה: 'אני לא שקטה. הילדה מספרת כל מיני סיפורים'. והיא אמרה לי: יעל, אנשים רק מסכסכים. אם זה היה נכון, אני הייתי זורקת אותו מזמן. האמנתי לה.

הם הצליחו לפתות אותי. לא ידעתי שכל הזמן הם אורבים לי. הם ופקידת הסעד. הייתי כ"כ מטומטמת ונאיבית. הילדה הייתה שם שלושה ימים. כל הזמן דיברתי איתה בטלפון, כי לא היה לי שקט. בלילה שחזרה הביתה, אני מוצאת הודעה על המשיבון. מזכיר בית המשפט מזמין אותי לדיון מחר בבוקר. באותו לילה אחרי עשר התחלתי לחפש עורך דין מומחה. היחיד שנענה לי היה ידיד. דתי. מומחה לדיני מקרקעין. אמרתי לו: 'אני מפחדת'. הוא ישב איתי, הסתכל על קמליה משחקת, ואמר: 'אני לא מבין למה. מה עשית?'

— ובאמת, במה הואשמת?

ברור לי שעצבן אותם שהאימוץ התבצע ללא מעורבות השירות למען הילד בישראל, אבל בפועל האשימו אותי בכך שקמליה טולטלה פעמים רבות ממקום למקום בארץ ובחו"ל, מה שלטענתם העיד על חוסר יציבות בחייה. וכן טענו שהיא משמשת עבורי 'כלי' להמשך הקשר עם בעלי לשעבר.

— מה זאת אומרת טולטלה?

את מבינה לבד מסיפור חיי שזו טענה מגוחכת. כן, לקחתי אותה לאמריקה, נתתי אותה לנתן באותה תקופה קצרה בה מצבי הכלכלי היה ירוד, ולא באשמתי, וכמובן 'טלטלתי' אותה מברזיל לארץ.

— ומה עם הטענה שהילדה שימשה כלי כדי להחזיק את נתן?

זה נכון שבתחילת הדרך הייתי עדיין תלויה וקשורה בו. חשבתי שיש לנו סיכוי. אבל כשהתברר לי עד כמה אני טועה, חזרתי ואמרתי לרשויות הרווחה: אני אולי חלשה מולו, אבל בידכם להרחיק אותו מבתי וממני. התחננתי שיעשו את זה.

ק' הקפידה להדגיש את עניין האימוץ שלא באמצעות השירות למען הילד. היה לי ברור, אומרת יעל, והיא גם הודתה בכך שלא לפרוטוקול, שהיא תופסת טרמפ על הטענה, שילדים רבים אומצו על ידי הורים לא מתאימים, הובאו הנה ונזנחו. בכל דיון בבית המשפט היא חזרה והשתמשה כלפי הילדה שלי במילים 'נקנתה', 'נמכרה'.

באינסטינקטים שלי הבנתי שיש כאן איזו התחברות לא מובנת של שלושה אנשים נגדי. כאשר הצליחו להוציא את הילדה שלי מרשותי עוד בבית המשפט, היא נופפה אליהם בידה ואמרה 'ניצחנו'. את מי בדיוק ניצחת פה? זו טובת הילדה שלי שאת חייבת להילחם עליה, שכחת?

— נחזור לדיון הדחוף שנקראת אליו.

אני מגיעה יחד עם קמליה, ולא מאמינה למשמע אוזניי. פקידת הסעד מבקשת החלטת ביניים של בית המשפט להעברת הקטינה מהאם לבית האב. ואני ממשיכה לשמוע כמו מתוך האופל: 'באשר לביקורים סדירים של הקטינה את האם, אלה ייערכו בפיקוח פקידת סעד'. התחלתי לצרוח ולהשתולל, וכך, אני מודה, עשיתי בכל פעם שבו דיברו על הוצאת הילדה מרשותי'. כמובן, זו הייתה הטעות המי יודע כמה במספר.

גם עורך הדין היה המום.

ציטוט מהפרוטוקול:

"אודה ולא אבוש שזה לא תחום התמחותי. אני נמצא כאן רק בגלל היכרותי הלא קצרה עם המשיבה (יעל), שהייתה מזכירתי במשך שנים רבות. מדוע הדחיפות הזו? במחי יד מבקשים להוסיף כאן סעד, שהסעד הזה הוא לא תיקון או תוספת, אלא הוא מהפכה שלמה בחיי הילדה.

הילדה נמצאת בכל משך הזמן אצל האמא. התצהיר נכתב אתמול. מאתמול עד להיום לא קרה שום דבר. אני אסכים לכל הסעדים כאן, אך בדיון שהוא כה מהותי – שרוצים להוציא ילדה מחזקתה של אם ולהעביר אותה לידי אב פסיכולוגי – אני מבקש שיתנהל דיון בפני עצמו. אני מכיר את האב הפסיכולוגי. פורמלית הוא איננו אב. אותו אב בהסכם הגירושין סירב בכל תוקף לשלם מזונות או לקבלה לחזקתו. זה זועק לשמיים".

יעל: הרגשתי שאני מתמוטטת. אמרתי: כבוד השופט, אני לא מרגישה טוב. לקחתי את קמליה ועזבנו את האולם. ישבנו ליד קיוסק בגרוזנברג. הבנתי שאני בצרות גדולות מאוד. הילדה שלי עומדת להפוך ל'ילדה נזקקת', ולהיות מופקעת מרשותי לרשות מדינת ישראל. עורך הדין ביקש זמן להתכונן.

הוא קיבל עשרים וארבע שעות. בדיון למחרת נענה שופט הנוער לפקידת הסעד, והורה להתחיל מיד ב'הליכי נזקקות'. כלומר, הילדה תופקע מרשות אמה ותועבר לרשות המדינה. אני לא מאשימה את השופט, היא אומרת. הוא יושב על הדוכן, קורא במסמכים, מולו משתוללת באולם אישה נואשת, שאין לו כוונה לדבר איתה, והוא מחליט על פי מה שכתוב לו. יעל התחייבה לשתף פעולה באבחונים ובמבחני מסוגלות הורית.

השופט הורה להשאיר בינתיים את קמליה בידי אמה, אבל רק בינתיים.

יומיים אחר כך יעל מקבלת חום גבוה ולחצים בחזה. המערכות אצלי בגוף התחילו, כנראה לקרוס, היא מציינת ביובש עובדתי משהו. הייתי לבד ודי במצוקה. נתן מצלצל – רוצה לעבור לדבר איתי. כשהוא בא ורואה את מצבי הוא אומר: 'אני אקח אותך לבית חולים'. ואני עונה 'מה פתאום, יש לי ילדה קטנה בבית'. הייתי כבר חלשה מלהתווכח כשהוא אמר: 'אז היא תישאר לילה אצלנו, מה כבר יקרה'. נתתי לו אותה ואושפזתי לשלושה ימים. ושוב טעות מצדי. טעות פטאלית.

אני חוזרת הביתה, מרימה טלפון לשושי, והיא אומרת: 'את יודעת שאת לא יכולה לקחת חזרה את קמליה'. טרקתי את השפופרת, וטסתי לגן הילדים. בשער הגן עוצר אותי השומר, והגננת אומרת לי: 'יעל, אסור לך להיכנס, ואסור לך להתקרב אליה. היא מראה לי 'צו חירום'.

הילדה יצאה החוצה וצעקה 'אמא-אמא', נתלית על הגדר מצד אחד, ואני מהעבר השני. הגננת סוחבת לה את הרגל, והשומר מחזיק אותי. אני צועקת לגננת: 'זה חתיכת נייר, תני לי את הילדה שלי'.

בין שאר המסמכים, המתויקים אצל יעל בסדר מופתי, אני מעיפה מבט על צו החירום החתום בידי ק'. הנייר קרוע בצדו השמאלי, חסרה בו חתיכה. "כן", אומרת יעל, "ניסיתי  לחטוף אותו מידה, צרחתי כמו משוגעת, כל השכונה התאספה. בסוף הבנתי שהתמונה הזו היא בלתי נסבלת עבור הילדה שלי. הסתובבתי. והלכתי. בלעדיה.

באותו ערב באה המשטרה לעצור אותי על התפרעות במקום ציבורי. לפי חוקי מדינת ישראל, פקידת סעד יכולה להפקיע בצו חירום ילד למשך שבעה ימים. צו חירום בן ארבע שורות יכול להחרים כל ילד במדינת ישראל, אם היא מחליטה שהילד בסכנה. לא ידעתי אז שהקשר בין ק' ובני הזוג כל כך הדוק. שהם סיכמו כי בפעם הראשונה שהם מקבלים אותה, כלומר, 'כשאני זורקת אותה', הם מתקשרים מיד, פקידת הסעד באה בתשע בערב אליהם הביתה, חותמת על צו, וזהו.

הילדה הועברה לביתם של נתן וחברתו לחיים ברמת אביב ג'. ליעל הקציבו שני מפגשים בשבוע במשרדי הרווחה. בפעם הראשונה זה היה מזעזע. היא נצמדה לי לחזה, והשומר הרוסי עומד ומשגיח, וחמש פקידות סעד מסביבנו. אני פורשת ידיים לצדדים, מראה להם שאני לא נוגעת, רק קמליה מחזיקה בי, ופקידת הסעד מצווה על השומר להפריד, והוא אומר שאינו יכול.

אחרי חודשיים של ביקורים קניתי את אמונם, והם נתנו לי לצאת עם הילדה לדיזינגוף. בראש כבר תכננתי הכל. אחרי שקמליה אמרה לי: 'אמא, אני לא יחזור לשם, כי הם אומרים שיעשו לך דברים', לקחתי מונית. היו לי בתיק חמשת אלפים ש"ח. עצרתי בטלפון ציבורי ואמרתי לרווחה שאני מאחרת. עצרנו בבית, ארזנו קצת דברים, חזרנו למונית ונסענו.

היינו בנתניה, בכפר חב"ד, ובסוף בירושלים אצל רב ירושלמי, שבנו שנפל במלחמת ההתשה היה חברי הראשון. ישנתי עם קמליה יומיים יחד, ונרגענו קצת. אחרי יומיים יצר איתי קשר בביפר סנ"צ ממשטרת דיזינגוף, ששכנע אותי לחזור והבטיח שהילדה לא תחזור יותר לנתן.

יעל החזירה את קמליה, שהועברה למקום חסות בביתה של הגננת. השופט הכריז שמכיוון שאין סיכוי לשיתוף פעולה בין הצדדים, ומכיוון שהילדה "משמשת אוביקט למלחמה קשה ומרה", יש להעבירה מתוך דאגה לטובתה והצורך להבטיח התפתחותה בעתיד למשמורת רשות הרווחה, אשר תקבע מקום חסותה בהתאם לצרכיה. תוקף ההחלטה למשך שנה אחת.

השופט, אומרת יעל, הדגיש בפירוש: 'אין מה לדבר על אימוץ'.

אבל שעה לפני שיצא צו השופט, כבר הגיעה ק' לגן, לקחת את הילדה והייתה יחד איתה בדרך לבית מעבר בבאר שבע, שהוא בדרך כלל בית מחסה לילדים בדרך לאימוץ.

נסעתי למשרדי הרווחה, אומרת יעל, באתי לחלון המשרד שלה ואמרתי לה אני רוצה את הילדה שלי. היא אמרה לי: 'תסלקי מכאן, הילדה שלך בדרך לאימוץ'.

בינינו, אומרת לי יעל, זה היה גזר דין נורא, אבל ברגע שהיא הוצאה מידיו של נתן, נרגעתי איפשהו. חוץ מזה שמהמקום הכי נמוך כבר אי אפשר יותר ליפול.

מזלי הגדול היה שפקידת הסעד ק', מתוך רצונה העז לקחת ממני את הילדה לתמיד, העבירה את הטיפול בעניין, על דעתה ובניגוד להחלטת השופט, לשירות למען הילד, שם עוסקים באימוץ. הם התחילו להבין שמשהו לא מסתדר להם בסיפור הזה. שלחו חוקרים, בירורו אודותיי, עשו עבודה מקצועית, וזה מה שהציל אותי לבסוף.

שנה שלמה חייתי רק בשביל השעה הזו, שבה נסעתי לבקר אותה מידי שבוע. מעבר לכך חייתי עם תריסים מוגפים, בניתוק מוחלט מהחברים המכרים מכל העולם. וזה לא היה קשה, כי החברים התרחקו. הדביקו סטיגמה כדרכם של אנשים. אמרו 'לא סתם לקחו לה את הילדה'.

עשיתי מיליון אחד דברים רק כדי לרצות את המערכת. זו הייתה מטרתי האחת.

הייתי לובשת בגדים מרופטים של אמא שלי, לא צבעתי שיער, הייתי בתת משקל. כשהגעתי בפעם הראשונה עם חולצה פרחונית ומכנסי פלנל של אמא שלי, אמרה לי פקידת הסעד ק', 'סוף סוף את נראית כמו אמא'.

הייתי עומדת שם ומסתכלת איך אחרי כל ביקור היא מתרחקת ממני במכונית, מביטה בי עם עיני האגוז שלה, עד שהייתה נעלמת. ישבתי על אבן לצד הדרך, הדלקתי סיגריה, ובכיתי. נזכרתי במה שקמליה אמרה לי: 'אמא, בואי נברח לבית של אלוהים, שם אף אחד לא ימצא אותנו'.

הם הביאו אותי להיות צייתנית למופת. לא להשתולל, רק לרצות אותם.

דבר אחד כן עשיתי ללא ידיעתם: עקבתי פעם אחרי המכונית, ראיתי בדיוק איפה קמליה מוחזקת, באיזה בית, באיזה רחוב. הסתכלתי על השביל כשהיא חוזרת מהגן. רואה אותה משחקת בכדור.

בחצי השנה הראשונה ביקרו אותה נתן ושושי אחת לשבועיים, אבל מהר מאוד הופסקו ביקוריהם. דוח מפורט, שכתבה מנהלת בית המעבר בבאר שבע, מגלה שביקורים אלה היו למורת רוחה של הילדה, שהסתתרה מתחת לשולחנות והתנהגה באופן חריג אחרי כל ביקור.

ציטוט:

"לאורך כל הדרך קמליה אמרה בצורה מובהקת שאינה רוצה ביקור של נתן, אלא של אמה. התנהגותה מצביעה על מטענים קשים, אלימות ודחייה. אין אנו יכולים לפסול את האפשרות שקמליה הייחתה קורבן להתעללות מינית אצלם. התנהגותה ושפת הגוף שלה מצביעות על סבירות גבוהה שכך היה. כמו כן הסיפורים שלה בבית הילדים. אין ספק שהילדה מעורה מאוד בעניייני מין, והיא בדרך כלל קושרת את זה לנתן".

יעל: "כמו שהכניסו את נתן ברעש וצלצולים, ככה הוציאו אותו במחי יד, ולזה הרי התחננתי מההתחלה. למרות זאת במשך שנה שלמה אף אחד לא אמר לי שאני יכולה לבקש מבית המשפט להחזיר לי את הילדה הביתה. בוודאי שלא ק', פקידת הסעד, שעדיין לא נרגעה והמשיכה לחשוב שצריך לקחת את קמליה ממני ולהעבירה לאימוץ".

בתום השנה, שהוקצתה להרחקת הילדה מאמה, בינואר 1995, כתב שופט הנוער שאינו מבין איך בכלל העזה פקידת הסעד לדבר על אימוץ:

"נדהמתי להיווכח שנעשו כאן פעולות הנוגדות את המגמות שנקבעו בתיק זה. מתברר כי הקטוינה הושמה בבית מעבר והושארה שם כל השנה האחרונה. עניין זה לא ברור לי, שהרי מדובר בקטינה, אשר 'סבלה' ממעברים תכופים ממקום למקום, והייתה זקוקה מאוד דווקא ליציבות… בניגוד להכרזת בית המשפט מתחילים לעסוק בילדה זו כמועמדת לאימוץ חוזר, וכאשר עניין זה יורד מהפרק, מחליטים על החזקתה לבית האם ועורכים הסכם טיפולי, לפיו הילדה תחזור אליה אך ורק אם תשפר את התנהגותה, כולמר, מכיל' 'יום בסנקציה'.

אם יש חשש שהניסיון לא יעלה יפה, מה הטעם בו? ואם חל שינוי כה דרסטי המצדיק את הניסיון, מדוע לאיים בהעברת הילדה לאימוץ חוזר? סבורני שכל הנוגעים בדבר צריכים לתת דעתם לעניין על מנת למנוע הישנות מקרה כזה בעתיד.

יש לחזור ולהזכיר ל'שירותי הטיפול' למיניהם כי אין הם עומדים מעל לחוק…

יש גם לתת את הדעת על הגדרה ברורה יותר של תפקיד וסמכויות פקידת הסעד ו'רשות הרווחה'".

איכשהו, אומרת יעל, שנת הסיוט הזו הסתיימה. שמונה ימים קשים מנשוא עברו עליי בציפייה להחלטת השופט. ביום שישי בצהריים צלצלה אליי מזכירתו ואמרה לי: השופט ביקש להודיע לך אישית שהוא מחזיר לך את הילדה.

חיכיתי עוד שבעה ימים, עד שהכינו אותה. נסעתי לבאר שבע להחזיר אותה, ובדרך היא שמה את ראשה על כתפיי ואמרה לי:

'אמא', אני ידעתי שכל הזמן את נלחמת בשבילי, רק נורא פחדתי שתהיי עייפה'.

במאי 1995 נערכה לקמליה בדיקה על ייד מטפל ממרכז החירום ת"א והמרכז ומטעם אל"י, האגודה להגנת הילד. בין השאר כותב המטפל, העובד הסוציאלי :

"בפגישה האחרונה שיחקה קמליה בבובות אנטומיות עירומות, כאשר היא משכיבה בובת זכר על בובת נקבה בתנוחת משגל. זאת כאשר היא מנסה להסתיר זאת ממני. בהמשך תוך כדי משחק עם הבובות האנטומיות שאותן מיהרה קמליה להלביש, שאלתי אותה אם היא ראתה פעם גבר ואשה עירומים שוכבים אחד על השני. היא מיד הכחישה ואחר כך אמרה שאם היא תספר לי מה היא ראתה, אני אבכה.

משהבטחתי לה שלא אבכה, היא סיפרה לי שנתן ושושי היו מביאים אותה למיטטתם בבוקר, כשהיא עומדת לצד המיטה. היא ראתה אותם עירומים". את מילות העדות הבאות קשה להעלות על הנייר.

יעל: "היום, אחרי שאני רואה את הדברים ממרחק, אני מודה שהדחקתי את הנושא, כי לא יכולתי להתמודד איתו. לי היה קשה, ועדיין קשה, לקבל את זה שאדם שחייתי איתו, גידלתי את ילדיו, ישנתי איתו יעשה דברים כאלה. אבל עזבי אני. אמרו שאני מעורבת רגשית, שאני מחפשת נקמה, אבל המערכת ידעה! למה היא התעלמה? למה היא לא המשיכה לחקור? שלושה גורמים מוסמכים שונים כותבים שחור על גבי לבן, שאין ספק שהוא הזיק לה מינית, כולל פקידת הסעד, שהתחילה את כל מחול השדים הזה, שהודתה שאין לה ספק. השאלה הזועקת לשמיים היא מה המערכת עושה עם המידע הזה?"

ב- 6 במרץ שנה זו מסכם השופט: לנוכח חוות הדעת של פקידת הסעד החדשה שנכנסה לתמונה, אני שמח להיענות לבקשה ולראות את הדיון בכל הנושא כסגור וגמור.

זאת, כמובן, על ידי ביטול החלטת הנזקקות וההשגחה.

שימי לב, אומרת לי יעל, השופט כותב: 'אני שמח להיענות'. זה רגע הניצחון האמיתי שלי. קיבלתי את הילדה שלי, את כבודי ואת רשיון האימהות שלי.

— ובאה מנוחה לנפשך?

בשקט היא עונה "לא. אני שואלת את עצמי, איך מערכת גדולה וחזקה כל כך כמו מערכת הרווחה יכולה לתת גיבוי למעשים קשים כל כך, שנעשו על ידי פקידת סעד אחת. אני לא יכולה שלא להביט בילדה שלי ולחשוב למה כל זה הגיע לה".

מאוחר בלילה, במוצאי חג הפסח, אני מביאה אותן הביתה במכוניתי. קמליה, יפהפיה קטנה עירנית ושובבה, נרדמ  סוף סוף במושב האחורי עם הבובה שלה. בשקט בשקט חולצת לה יעל את נעלי הלק הלבנות, לוקחת אותה על הידיים ומכניסה אותה הביתה.