השופט שמעון לייבו ביהמ"ש לנוער ירושלים – אשפוז כפוי לקטין שזרק חפץ על מדריכה ושאינו חולה במחלת נפש מהסיבה כי לא נמצאה לו מסגרת עונשית טיפולית

קטין בן 16.5 שנים מאושפז בכפיה מיום 1/10/2014 בבית חולים איתנים בירושלים, חרף העובדה שאינו חולה במחלת נפש ואין לו רקע קודם של מחלה בבריאות הנפש.

שרית אשורי, פקידת סעד לחוק הנוער מלשכת רווחה ירושלים, הוציאה צו חירום לאשפוז הקטין בכפיה כשעילת האשפוז הינה “השלכת חפץ בטעות לכיוון מדריכה“.

אביו של הקטין מרצה עונש מאסר, ואימו שנותרה כל עולמו עושה כל שביכולתה למלא את חסכיו של בנה ולחלץ אותו מהאישפוז הכפוי. לצורך כך שכרה את שירותיו של עו”ד מומחה לדיני משפחה. לקטין אח נוסף שעבר את גיל 18 שנים, ולכן פקידת הסעד לחוק הנוער אינה מתערבת בחייו.

הקטין למד כל חייו בבית ספר פרטי בירושלים ובגיל 16 עבר בהצלחה בחינות בגרות באנגלית ומתמטיקה, והוא מתבלט בתחום האומנות כרקדן ונגן על כלי נגינה שונים לרבות פסנתר.

ביום 23/10/14 התקיימה ועדה פסיכיאטרית מחוזית בירושלים בנוכחות ד”ר שכטר, שרית אשורי פק”ס לסדרי דין, אימו של הקטין, פסיכולוג ורופא מטעם איתנים, שם נקבע כי “המשך האשפוז נחוץ על מנת לאבחן את הקטין לאור הבחנה מבדלת. עולה חשד להפרעה דלוזיונלית או אף להתפתחות מחלת הנפש“.

ביום 6/11/14 התקיים דיון בבית משפט לנוער בפני השופט שמעון לייבו, שסירב לאפשר לחקור את פקידת הסעד שהובילה לאשפוז הכפוי, ולטענת האם היא זו המחבלת בחירותו של בנה מאחורי הקלעים. במהלך הדיון התברר כי פקידת הסעד לא הכינה תוכנית טיפולית חלופית, וכך נשאר הקטין באשפוז הכפוי. העו”ס מסרה בבית המשפט כי “האמא משפיעה על בנה לרעה, אנחנו בשלב זה לא מוצאים לו מסגרת וטרם נערך לו אבחון“.

העו”ס הציגה בפני בית המשפט כי הקטין נגרע ממצבת החניכים במוסד בו שהה ובאה בטענות כנגד האם שהיא אינה יכולה להגן על עצמה.

תזה זו הופרכה. האמא השתתפה בתחרויות באליפות בג’ודו, והציגה טענה חלופית, כי אם היא אינה כשירה, בנה מדגיש כי הוא מבקש לצאת לחסות אצל הסבתא ולא אצל האם.

במהלך הדיון הקטין דיבר באופן ברור ונחרץ ללא סממנים כלשהם של מחלת נפש והודיע כי הוא מתנגד לטיפול פסיכיאטרי שאינו זקוק לו.

השופט לייבו נזף בקטין “שאינו מבין את המצב לאשורו” ונזף בפקידת הסעד על “שאין הצעה קונקרטית למסגרת”.

השופט לייבו האריך את אשפוזו הכפוי של הקטין ב- 90 יום, ועל כך הוגש ערעור. בערעור נמנו טעויות הוועדה הפסיכיאטרית:

• לוועדה הפסיכיאטרית אין סמכות לאשפז קטין שאיננו מאובחן כחולה נפש. לא ניתן לאשפז מבוגר וגם לא קטין בגלל חשד להפרעה דלוזיונאלית או אף להתפתחות מחלת נפש.

חברי הוועדה הפסיכיאטרית מודעים היטב לכך שהקטין איננו חולה נפש, ואין די בכך שמופרכות על ידם לחלל האוויר “חששות וחשדות”.

מפרוטוקול הוועדה הפסיכיאטרית עולה:

• הקטין אינו חולה נפש ואינו פסיכוטי. עמ’ 5 בבדיקה: “מסודר בהופעתו, מתמצא היטב בכל המובנים, מתאר מצב רוח תקין, שולל מחשבות מוות או אובדן”.

בבדיקת הפסיכיאטר ומהרישומים שהתקבלו מתחילת הסתבכותו של הקטין עולה כי גם תשובותיו לוועדה עצמה נשמעים נורמליים לחלוטין.

הוועדה הפסיכיאטרית אינה יודעת לאיזה מסגרת להוציא את הקטין, ופקידת הסעד לחוק הנוער בוחשת מאחורי הקלעים לרעת הקטין והביאה לכליאתו באשפוז כפוי, במטרה לגרום לקטין לשתף פעולה עם המשטרה בדרכים אלימות ושבירה מנטלית, לכן היא מעדיפה להשאיר אותו כלוא באשפוז פסיכיאטרי תחת טענות סרק שיש חשש להתפתחו מחלת נפש.

טענת הוועדה שקודם יש לאבחן את מחלת הנפש שיש כביכול חשש לקיומה, אך אין יודעים מהי כעת, ואחר כך יש להתאים טיפול, נשללה מאחר וכטענתם, אין להם מסגרת טיפולית.

נראה כי גם לחברי הוועדה ברור שהנער אינו חולה נפש, מאחר ואין דיווח כי הוא מתעורר בלילה בגלל חלומות זוועה ואין תיאורים או מראות מאירועים אשר מבעיתים את הנער ביום או בלילה.

מה שמבעית את הנער זה בעצם כליאתו במוסד נעול, ואי היכולת להשתחרר מלפיתתה של פקידת הסעד אשר בוחשת מאחור הקלעים ומזיקה לו.

בערעור נכתב כי אין כל קשר בין האשפוז, האבחונים המבוקשים והטיפול לבין הטענה שהנער סובל ממחלת נפש אשר חברי הוועדה בעצמם אינם יודעים מה היא.

הטיפול היחידי שחברי הוועדה לא שקלו, הוא פשוט לשחרר את הנער לחופשי. להרפות ממנו, כמו שהוא עצמו מבקש וכפי שמבקשת משפחתו. הקטין נמצא במוסד פסיכיאטרי נעול ומולעט בכדורים פסיכיאטריים, כשהאשמה היחידה זו שרית אשורי, פקידת הסעד שלא מילאה את תפקידה הסוציאלי ולא מצאה לקטין מסגרת. עו”ס זו מתפקדת כשוטרת ולא כסוכנת רווחה סוציאלית, ועל כן הקטין, בצדק, חושש ממנה וגם חושש לדבר בנוכחותה.

במהלך כל תקופת אשפוזו הכפוי של הקטין לא נצפתה הפרעה פסיכוטית אצל הקטין ואנשי הוועדה השתמשו במינוחים עמומים כגון “חשש להתחלתה של מחלת נפש” כשהם יורים באפלה.

במסמכים השונים שהציגו בוועדה מוזכרת רשימת מכולת של מחלות נפש כגון: פרנויה, דלוזיה, על פי דר’ טניה שכטר ודר’ מיגל שסטצקי: התפתחות תהליך פסיכוטי, הפרעה דלוזיונאלית, הפרעה פסיכוטית משותפת עם האם Follie a’deux. שני הרופאים בכלל לא אבחנו את האם, כך שאין בכלל תשתית לטענה שהקטין ואמו חולים יחדיו במחלת נפש משותפת ומשגעים זה את זו. ברור שהפסיכיאטרים בוועדה יצאו למסע דייג (פישינג) פסיכיאטרי שאולי יעלו בחכתם איזה דג.

מרוב אפשרויות, הפסיכיאטרים אינם מסוגלים להתביית על שום אבחנה, מה גם שהאפשרות של השתגעות משותפת עם האימא מופרכת לחלוטין, ונראה שהומצאה כתרופה מקדימה על מנת למנוע שחרור הנער לרשות אימו.

לסיכום נכתב בערעור, כי מדובר בקטין שנשללה חירותו. שלילת החירות מוסווית באמצעות הבחנות שאין להן כל אחיזה במציאות. בכל המסמכים הרפואיים אין כל הבחנה חד משמעית או אותנטית שהנער לוקה במחלת נפש, אלא יש אזכורים וחששות לכך, מבלי שאי פעם מצוין מה הוא האירוע המכונן שגרם לכך.

הטענה שהקטין בתחילתה של התפרצות הפרעת נפש מסוג פרנויה נשללת, לאור תשובותיו של הקטין, האפשרות שהוא אכן צודק ורצונו לברוח ממסגרת כפויה, אינו מעיד על פרנויה אלא על כמיהה לחופש.

אילו הנער היה חופשי ומדבר על תכנים רודפניים, אולי התמונה היתה אחרת, אבל בהיותו תחת מעקב פסיכיאטרי על כל צעד ושעל, מן הסתם אם ישנם תחושות רודפניות לקטין, הן אכן מוצדקות.

לסיום נכתב בערעור, כי הגיע העת לשחרר את הקטין לחופשי, להרפות ממנו, ולהתוות לו את הטיפול הטוב ביותר: חופש. לשם כך יש לבטל את מינוייה של פק”ס שרית אשורי, ולבטל את צו הנזקקות. לנער יש די והותר בני משפחה אשר ידאגו לו.

בתאריך 4/12/14 דיווחה פקידת הסעד ליאת אשורי לבית המשפט כנגד הקטין:

“בתאריך 6.11.14 התקיים דיון בעניין המשך אשפוזו של הקטין xxxx. בהתאם להחלטת כבוד השופט להלן עדכון:

קשר עם האם: בהתאם להחלטת בית המשפט, מפגשים בין xxx ואימו הינם בהתאם לשיקול הדעת המקצועי של עו”ס חוק הנוער. נקבע כי האם תבקר את בנה אחת לחודש בפיקוח של עו”ס חוק הנוער בבית החולים.

בתאריך 25/11/14 התקיים ביקור בבית החולים. האם הגיעה במועד שנקבע, הביאה לבנה ממתקים ושתיה, וחוברות ללימוד מוסיקה ונגינה.

האם ביקשה ללמד את בנה תאוריה במוסיקה.

האם עשתה מאמץ רב למסור לבנה ידע רב ככל יכולתה בזמן הביקור, אך ניכר פער בין יכולתו של בנה להבין את כל המידע שהוצף בו.

להתרשמותי, במהלך פגישה זו xxxx נראה כנוע, מפוחד, וחשש להביע חוסר הבנה והתנהגותו היתה מרצה. במהלך הביקור התרשמתי מקשר פיזי לא טבעי לאם ובנה בגילו של xxx.

(האם חיבקה את בנה ואמרה לו שהיא אוהבת אותו ותעשה הכל להחזיר אותו הביתה).

אציין כי ידוע לנו ש-xxx נמצא בקשר עם אימו היות ויש לו גישה לטלפון נייד וטלפון במחלקה.

נגישותו לאמצעים ליצירת קשרים חיצוניים אינה מאפשרת לנו את הפיקוח הנדרש על הקשר ומובילה למצבים בהם xxx חשוף לגורמים כגון עו”ד צבי זר ואמו, שגורמי הטיפול בבית החולים לא יודעים מי הם, אשר מבלבלים אותו ומוסיפים לחוסר השקט בו הוא נמצא.

להתרשמותי “כרגע האינטרקציה בין האמא ואנשים מטעמה (כולל אנשים שעוזרים לה בהליכים המשפטיים) לבנה פוגעת בתהליך הטיפול.

נעשה ניסיון להתחיל לאתר מסגרת מתאימה לקטין, אולם בשלב זה איני יכולה להציע ולבחון מסגרות מתאימות.

ריבוי הדיונים וההליכים בבית המשפט בעניינו של הקטין יוצרים חוסר שקט עבור xxx, אינם מאפשרים רצף טיפולי היות והקטין מניח כי הוא משתחרר בכל יום.

לאור האמור לעיל אבקש מבית המשפט:

1. להורות לxxxx למסור את הטלפון הקיים ברשותו לצוות בית החולים, ולהגביל את הקשר בליווי גורמי טיפול במחלקה.

2. להורות לxxx לשתף פעולה עם צוות בית החולים ועם תהליך האבחון.

3. להורות לxxx לשתף פעולה בתהליך איתור מסגרת פנימייתית.”

“שרית אשורי, עו”ס לחוק הנוער, לשכת קריית היובל”

יעל בן דוד הלימי, רכזת חוק הנוער, מערב ירושלים”.

על תסקיר זה נשלחה בקשה בהולה לחקור את פקידת הסעד על תסקירה. בית המשפט קבע, כי על הקטין למסור את הטלפון שלו והורה כמבוקש על תסקיר פקידת הסעד. הוגש ערעור למחוזי שנדחה. בית המשפט משמש חותמת גומי להמלצות פקידת הסעד.