עו"ד יוסי נקר מומחה חוק הנוער קורא לאתר את המשפחה הביולוגית של הילד שנמסר לאומנת הזוג אורלי וגיא – יתן להם יצוג משפטי חינם
"אני קורא לאתר את המשפחה הביולוגית של הילד שנמסר לאומנת הזוג אורלי וגיא. תגידו להם שאני מוכן ליצג אותם. אני קורא לחברותיי Tamar Tesler ו- עורכת הדין אתי שליכטר, לתת ייצוג משפטי משותף וללא תמורה.
זה פשוט אומנה מקוממת מהסיבות הכי לא מתאימות והכי לא ראויות."
[youtube=http://youtu.be/wmDIctQKlQk]
ד"ר מילי מאסס, עובדת סוציאלית שתחום עיסוקה והתמחותה הוא רווחת הילד מההיבטים התיאורטיים, הקליניים והמשפטיים, ששימשה מומחית בבית המשפט בתיקי אימוץ ואומנה, כתבה בספרה: "בשם טובת הילד אובדן וסבל בהליכי האימוץ", את הדברים הבאים:
"הרצון להציל ילדים מגורל מר מעניק ממד של חסד לאימוץ. לראשם של הורים מאמצים נקשרים כתרים שהורים מולידים זוכים להם לעתים נדירות. זה הצד המואר של האימוץ.
הצד האפל הוא הגורל שממנו מחלצים את הילד, גורל הנחשב לסכנה קיומית ומוכתב על ידי אדישות ואטימות ואף על ידי רשע וזדון. את מקורותיה של המשוואה הזאת, המעלה על נס את האימוץ ומוקיעה את הנסיבות שהילדים הנמסרים לאימוץ נולדים לתוכן, אפשר למצוא בסיפורים מיתולוגיים, כמו בסיפוריהם של משה ושל אדיפוס, שאימוצם הציל את חייהם.
בשני הסיפורים מוענק תפקיד מרכזי לשאלת זיקתם של הגיבורים לקשר הייחוסי והקשר הגנאולוגי, אולם ההשוואה בין שני הסיפורים מגלה את ההבדל בין הרצון להעניק לילדים סיכוי לחיים טובים יותר, או אפילו את החיים עצמם, ובין השאיפה לשלוט בגורל ולשכתב את ההיסטוריה שלהם.
סיפורו של משה הוא סיפור על ילד שאמו ניסתה להצילו מן המוות שגזר פרעה על ילדי בני ישראל, אולם המקרא מדגיש שמשה, אבי האומה, לא נעקר מעברו: בת פרעה, שמשתה אותו מן היאור, זיהתה שהוא "מילדי העברים" והפקידה אותו בידי מינקת עברייה, שהייתה למעשה אמו, ובחודשי ינקותו הוא גדל בקרב בני עמו. כשגדל התגורר משה בבית פרעה, וכשבגר – יצא "אל אחיו" (שמות ב', ב-יא).
הכתוב אינו מבהיר אם משה ידע שהמינקת היא אמו, אם זהותו המולדת השתמרה בתודעתו, ואם, כשגדל ויצא אל בני ישראל, ידע שהם אחיו, אך בולטת בו החשיבות המיוחסת להשתמרות הקשר הייחוסי בחייו של משה. חשיבות זו מקבלת היום את ביטויה בצורת אימוץ הקרויה "אימוץ פתוח", שבמסגרתה הקשר בין המאומלץ לבין הוריו המולידים איננו מתנתק והילד איננו נתלש מן הקשר הייחוסי שלו.
מדיניות האימוץ בישראל טבועה בחותם סיפורו של אדיפוס: חוק האימוץ קובע שהאימוץ מנתק כליל את הקשר בין הילד לבין הוריו המולידים. זהותו החדשה ומקום הימצאו חסויים מפניהם, ואף הוא, מרגע שהושלם תהליך האימוץ, אינו יודע עליהם דבר. עם החלטת בית המשפט להכריז על ילד בר אימוץ נעלם לא רק הקשר של הילד עם הוריו המולידים; גם זהותו המולדת נעלמת.
בדומה להסתרת אדיפוס מפני אביו בשל כוונותיו להמית את בנו, כך גם הניתוק המוחלט של המאומץ מהקשר הייחוסי שלו נתפס כהגנה מפני האיום והסכנה הגלומים, לכאורה, בהורים המולידים.
הפללת ההורים באה לידי ביטוי מפורש בהיתר להכריז על ילד בר אימוץ במצבים מסוימים ללא הסכמת הוריו.
על מצבים אלה נאמר: "כל עילות אלו כולן, כאבנים מכוערות וכאבנים רעות החרוזות בזו אחר זו כמחרוזת על פתיל, עניינן בהפקרתו של ילד, בהזנחתו של ילד, באי מילוי חובותיו של הורה כלפי ילד – והכל בלא שיש לו להורה סיבה סבירה או הצדקה למעשיו או למחדליו".
לעילות אלו נוספה גם העילה של היעדר יכולתם של ההורים לגדל את ילדם, שבמקורה נועדה להעניק ממשפחה לילדים ששהו שנים רבות בבתי ילדים ובמוסדות משום שהוריהם לא יכלו לגדלם בביתם אך סירבו למסרם לאימוץ.
כיום משמשת עילה זו גם להוצאת ילדים מחזקת ההורים המולידים ללא הסכמתם, אם הוכח שהם אינם יכולים לגדלם.
לכאורה חורגת עילה זו מן המצבים שכונו "אבנים רעות", שהרי הפסיקה מצהירה שלגבי עילה זו לא נדרש "אלמנט אשמתי", אלא ש"זיכויו" של ההורה על פיה אינו חד משמעי: מחד גיסא נאמר כי "רוחן הרעה של עילות אלו חדרה אל הוראת סעיף 13(7) לחוק האימוץ, ועל דרך זו יצרה את עילת אי המסוגלות, אך מאידך גיסא נאמר כי: "מקור הרעה הוא דווקא בהוראת סעיף 13(7), וכי העילות הפרטיקולריות המנויות בסעיף 13 לחוק האימוץ אינן אלא בנות להוראת סעיף 13 (7)".
בספר זה מתועדות ארבע מפרשיות האימוץ שאליהן נחשפתי בתוקף תפקידי כעדה מומחית המתבקשת להעריך את יכולתם של הורים לגדל את ילדם, במסגרת הליך משפטי שנועד לאשר את צו החירום ולדון בבקשת המדינה להכריז על הילד בר אימוץ בשל היעדר יכולתם של הוריו לגדלו, ובניגוד לרצונם.
בארבע פרשיות אלה מובאת עדותי למצג שיוצרת מערכת האימוץ בחסות חומת הסודיות שמספק לה השירות למען הילד: ההתכחשות לאפשרות שהאימוץ מחולל אובדן, הכחשת עדויותיהם של הילדים, המגלות את משמעותו הייחודית של הקשר שלהם להוריהם, והכחש המכונן את האימוץ כחלופה לאובדן הקשר הייחוסי.
העדות נועדה לתאר את העוול הגלום בכינון הסדיר והשיטתי של הכחשת האובדן ואת העוולה הנגרמת בהשתקת היכולת לבטאו.
המונח "עבודת קודש" משמש בדרך כלל כתשובה על דברי ביקורת המופנים כלפי עובדי השירות למען הילד ומציג אותם כאילו היו דברי כפירה, אך למעשה הוא מבטא בנאמנות רבה את הנוהלים הקיימים המבטיחים את ריבונותו של השירות למען הילד. דבקותן של פקידות האימוץ באמונה שהמידור בין ההורים המולידים לבין ההורים המאמצים הכרחי, אפילו כאשר האימוץ מוגדר כפתוח, ואת האדיקות שבה נשמרים נוהלי העבודה של השירות למען הילד כאילו היו טקסים שמטרתם לקדש מנהגים מסורתיים, גם אם הם משתיקים את קולו של הילד."
