השופט המחוזי חגי ברנר קובע: שופטות המשפחה בת”א שפרה גליק ואסתר ז’יטניצקי רקובר פגעו בזכויותיהם של מתדיינים
שפרה גליק סירבה לדחות דיון כדי לאפשר לבן להגיש מסמכים בערעור על צוואת אמו 
אסתר ז’יטניצקי-רקובר מנעה מאב לחקור פקידת סעד במחלוקת על הסדרי ראייה בית המשפט המחוזי קבע בשני המקרים: היעילות אינה יכולה לבוא על חשבון עשיית הצדק
איתמר לוין, http://www.news1.co.il/Archive/001-D-368877-00.html
שתי שופטות בבית המשפט למשפחה בתל אביב, שפרה גליק ואסתר ז’יטניצקי-רקובר, קיבלו החלטות שפגעו בצורה משמעותית בזכויותיהם של בעלי דין. בשני המקרים הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב להחזיר את הדיון לבית המשפט למשפחה, כדי לתקן את העוול שנגרם למתדיינים.
במקרה של ז’יטניצקי-רקובר מדובר במניעת חקירתה של פקידת סעד במסגרת מחלוקת על הסדרי ראייה של ילדים. ההחלטה ניתנה במרס השנה והותרה לפרסום רק עתה (31.8.15). במקרה של גליק מדובר במניעת הגשת ראיות בהתנגדות לקיום צוואות, ההחלטה ניתנה ביולי השנה וגם היא הותרה לפרסום רק כעת.
גליק התעלמה מהנסיבות המיוחדות
בפני גליק נדון סכסוך בין אח ואחות על ירושת אמם, שלפי הצוואה שהותירה אחריה העדיפה בצורה ברורה את הבת. הבן ביקש לפסול את הצוואה, גליק קבעה את התיק להוכחות ל-27.4.14 והורתה לבן להגיש תצהיר וראיות עד חודשיים קודם לכן. הדבר לא נעשה, ושלושה ימים לפני הדיון ביקשה עורכת דינו של הבן להתיר לה להגיש את המסמכים באיחור. היא הסבירה, כי הייתה טרודה בבעיות רפואיות קשות במשפחתה ולכן לא הייתה יכולה לעמוד במועד שנקבע.
גליק דחתה את הבקשה באומרה, שקבלתה תחייב אותה לדחות את הדיון ב-11 חודשים – ולכך אין היא מוכנה. כיוון שכך, נדחתה התנגדותו של הבן והצוואה אושרה. אולם שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, חגי ברנר, קיבל את ערעורו של הבן והורה לגליק לדון מחדש בתיק תוך התייחסות לתצהיר ולמסמכים מטעם הבן. הוא אומר:
“בית המשפט קמא החמיר יתר על המידה עם המערער ומבלי שנתן ביטוי או משקל בהחלטתו לנימוקי הבקשה, המבוססת על שורה של אירועים חריגים וקיצוניים לכל הדעות. יתר על כן, בית המשפט קמא היה ער לכך שלצורך ניהול הליך הוגן עליו להעתר לבקשה, וכך אף כתב במפורש בהחלטתו, אלא שהוא סירב לעשות כן כדי להמנע מדחייה ארוכה למדי של ישיבת ההוכחות.
“אני סבור כי בנסיבות אלה, שומה היה על בית המשפט קמא להעתר לבקשה, גם אם משמעות הדבר היא דחייה ממושכת במועד שמיעת ההוכחות, והדרך הנאותה והמידתית לפצות את המשיבה בגין הנזק הכרוך בדחייה כזו הייתה באמצעות הטלת הוצאות משפט על המערער. אין צורך לחזור ולהזכיר את הכלל עתיק היומין לפיו הפרוצדורה אינה מיטת סדום”.
ברנר מוסיף: “אם שמים על כפות המאזניים את עצמת הפגיעה במערער – מניעת האפשרות להגיש ראיות להוכחת טענותיו זולת תצהיר ההתנגדות המקורי – אל מול הפגיעה שהייתה נגרמת למשיבה לו התקבלה בקשתו של המערער, קרי, דחייה בת עשרה חודשים של בירור התביעה, ברור שכף המאזניים נוטה לכיוונו של המערער, ולו גם במחיר של הטלת הוצאות משפט משמעותיות עליו. בסופו של דבר, מטרת ההליך המשפטי היא בירור האמת ועשיית משפט צדק. הצורך לברר את האמת ולעשות משפט צדק גובר על השיקול של הבאת הליכי המשפט לסיום מהיר ויעיל, במיוחד כאשר הדבר מביא לפגיעה קשה בזכויותיו הדיוניות של בעל דין”.
ז’יטניצקי-רקובר לא נימקה
ז’יטניצקי-רקובר דחתה בהחלטת פיתקית בקשה של אב להרחיב את הסדרי הראייה עם בנו ולקבוע קשר טלפוני יום-יומי ביניהם. במקרה זה, מצא ברנר שני פגמים בהחלטה. האחד: היא ניתנה ללא כל הנמקה. “מדובר בקביעה אופרטיבית דחיית התובענה להרחבת הסדרי הראייה שאין בצידה הנמקה”, הוא אומר ומצטט את הנשיא אהרן ברק: “חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד”.
הפגם השני: סירובה של ז’יטניצקי-רקובר לאפשר לאב להביא ראיות ולחקור את פקידת הסעד שכתבה חוות דעת בנוגע לבנו, למרות שהוא ביקש לאפשר לו זאת. גם כאן מציין ברנר, כי היעילות אינה יכולה לבוא על חשבון ההליך התקין: “נזכיר כי כאשר עסקינן בקטינים, וחרף הרצון לנהל הליך במהירות וביעילות, הרי שיש לעשות כל הניתן לשם בירור האמת עד תום”.
לדברי ברנר, “על כן, מקום שהורה מבקש לחקור את מי שערך תסקיר המתייחס לילדו הקטין, ובהעדר דחיפות מיוחדת שעשוייה להצדיק סירוב להתיר חקירה, מן הראוי לנהוג ברוחב יד ביחס לבקשה כזו, במיוחד כאשר לפחות לפי מה שנכתב בתסקיר הראשון, המערער (כמו המשיבה) הוא הורה מסור הקשוב לצרכיו של הקטין, משקיע רבות בהעשרת עולמו והתפתחותו ומרעיף עליו חום ואהבה”.
ברנר מדגיש: “כאשר מדובר בסכסוך שעניינו משמורת קטינים והסדרי ראייה, ראוי לנקוט בגישה מקילה בעניין הזימון לחקירה… נוכח האמור בתסקיר, הדרך היחידה מבחינתו של המערער לנסות ולשכנע את בית המשפט להרחיב את הסדרי הראייה הייתה באמצעות חקירתה של עורכת התסקיר”.
