העולם הלא שפוי של הפסיכיאטרים – סיפורו הבלתי נתפס של יעקב קנדלקר
אלימות המורה מרים צבר מבית ספר ממלכתי צור שלום, בקרית ביאליק
מובא בפניכם סיפורו הבלתי נתפס של האזרח יעקב קנדלקר, המספר על הזוועות שעבר מצד משרד החינוך בילדותו משנת 1988, וכיצד הצליח להישאר שפוי במערכת בלתי שפויה בעליל.
משרד החינוך 2010, דבר לא השתנה, למעט שמות המורים שעדיין נוקטים באותה שיטה “יישור קו”.
“משרד החינוך, הרסתם לי את החיים!”
כשאני שומע על מצב החינוך הרעוע, על הבעיות של אלימות בני נוער והשפעתה השלילית על עתיד החברה הישראלית, איני מופתע כלל.
עברתי בילדותי 7 מדורי גיהינום. משך 10 שנים בהן ספגתי כל התעללות אפשרית החל מאלימות פיזית, מילולית, תקיפה מינית ובעיקר התנכלות חסרת מעצורים מצד משרד החינוך שלא בחל בשום אמצעי, העיקר להשאיר את ידו עליונה.
סיפור חיי הוא לא רק טרגדיה אישית שלי אלא מבט אותנטי מבפנים, מתוך המקומות האפלים ביותר אליהם הושלכתי ונזרקתי, במצבים בלתי אפשריים.
הסיפור מתחיל עם קשיי שפה שלי בתקופת הגן, היות והוריי לא דיברו עברית (עולים חדשים מהודו). חייתי תחת זכוכית מגדלת ונשלחתי למספר בדיקות אצל פסיכולוג שאמר להוריי שהרמה השכלית שלי תקינה ואף גבוהה, אך עם זאת נטען שאני ילד יותר מדי שקט ומופנם.
לפיכך, לאחר סיום הגן, התחלתי ללמוד בכיתה א’ גנית בשנת 1984. זה היה כשגרנו בנהריה. הילדים אומנם היו אלימים אבל יחס המערכת היה תקין. המורה מאוד השקיעה בי והייתה קשובה אליי. היה אף ניסיון להעביר אותי לכיתה רגילה.
ההחמרה החלה עם המעבר שלנו לשכונת צור שלום בקרית ביאליק, שכונה שנחשבה אותה תקופה שכונת מצוקה בעייתית במיוחד. לא רק הילדים בביה”ס היו אלימים יותר, נתקלתי לחרדתי גם במורה בשם מרים צבר, מאוד אלימה שהייתה מכניסה לי מכות חזקות, שכללו סטירות.
מרים צבר, המורה שלי בכתה ב’ וג’ בבית ספר ממלכתי צור שלום, קרית ביאליק, הייתה מנסה לקרוע לי את האוזן, מרימה אותי בחולצה וכו’, רק משום שהתקשיתי להבין אותה ועדיין הייתי הילד הכי שקט, צייתן ושקדן בכיתה. לא עשיתי שום דבר שהצדיק את התפרצויות הזעם המפחידות שלה.
בגלל האלימות הקשה של המורה כלפי, היו לי חיסורים רבים, מה שהוביל למכתבי איומים ממשרד החינוך וביקורים תכופים של קצינת ביקור סדיר שאיימה שאם לא אגיע לביה”ס, אשלח למוסד לעבריינים והוריי יועמדו למשפט על הפרת חוק חינוך חובה.
קצינת הביקור סדיר מטעם משרד הסעד בקרית ביאליק, אף הביאה לביתי שוטר במדים שהסביר לי: “ילד בן 8, חבל שאמצא עצמי בתא קטן וצפוף בכלא…”.
כשאזרתי אומץ והתלוננתי נגד האלימות של המורה מרים צבר נגדי, קצינת הביקור הסדיר בחרה להאמין לאותה מורה אלימה שטענה ש”שיקרתי”.
המורה מרים צבר, העמידה אותי בכוח בפני הלוח והכריחה אותי להגיד: “אני נשבע שאני בחיים לא אשקר יותר”.
לאחר סיום כיתה ד’, הועברתי בכפיה לפנימית טוקאיר בפרדס חנה (http://tokayer.net/).
גילינו באיחור, אני והוריי, שהיא נועדה לילדים בעלי הפרעות התנהגות קשות. מנהל פנימית טוקאיר בפרדס חנה, אמר לי בפירוש: “יש לך תיק שחור במשרד החינוך”, כשביקשתי לחזור הביתה.
הופעל לחץ רב על הוריי, איימו עליהם במשפט ובכליאתי במוסד סגור לעבריינים אך למזלי, הוריי התעקשו וחילצו אותי מהפנימיה.
המשכתי לסבול מאלימות קשה מילדים בביה”ס “אורט אפק”, בקרית ביאליק שהיו מתפרעים בזמן השיעור ומונעים מהמורים ללמד. לא היה רגע בודד של שקט ובאווירה הזו, בזמן שדווקא הצטיינתי בלימודים, סבלתי מפער לימודי עצום שרק הלך וגדל.
האלימות הפיזית הגיעה לשיאים בכיתה ו’ כשבין היתר ילד מהכיתה, שהיה חבר שלי, חנק אותי והייתי על סף איבוד ההכרה. היה בכיתה ילד אלים במיוחד שבין היתר הוא ביחד עם שתי תלמידות שבר לנו את דלת הכניסה בבית, כשאני, אימי וחבר מהכיתה חסמנו אותה בגופנו.
בחזרות לטקס סיום כיתה ו’ הוכיתי והושפלתי לעיני לא פחות מ- 90 ילדים, ואותו ילד אלים תחב מוט עץ לאחוריי, כשעשינו מצעד דגלים. התגובה של המורה והמנהל וכל מי שהוריי פנו אליו הייתה תמיד: “הבן שלכם אשם”. פעמים רבות גם נסעתי עם הוריי להתלונן במשטרה אך התיק נסגר בגלל גילם הצעיר של התוקפים.
בזכות הישגיי בלימודים המורה הבטיחה לי בפירוש שאלמד בכיתה ז’ רגילה. לרוע מזלי, בגלל שבאותה תקופה הייתה עליה מאוד גדולה מרוסיה, היו 9 במקום 10 כיתות ז’ וכך מצאתי עצמי שוב משלם את המחיר ומוצא עצמי תקוע עם הילדים הכי אלימים והכי מופרעים.
המשכתי לסבול גם מאלימות וגם נמנע ממני ללמוד כי הייתי בכיתה שבה הילדים כל הזמן התפרעו והלכו מכות, ומורים לא יכלו ללמד. כך גם אני נשארתי בפער שרק הלך וגדל וסבלתי מעונשים קולקטיביים שונים. במעט שכן לימדו, הצטיינתי והיו לי את הציונים הגבוהים ביותר.
רק במקצוע אחד התקשיתי במיוחד: שיעורי ספורט. למרות שניסיתי מאוד והתאמצתי עד אפיסת כוחות, היה לי קשה ככל הנראה בגלל מחלת ניוון השרירים שהתפתחה אצלי. היחס מצד המורה סופי כץ, בבית ספר אורט אפק, קרית ביאליק, היה מאוד מזלזל.
היא חזרה ואמרה במשך כל 3 השנים בחטיבת הביניים: “כל עוד לא תשתלב בשיעורי ספורט, אתה לא מתאים ולא בשל לכיתה רגילה”.
למרות ההצטיינות שלי בלימודים יחס המערכת רק הלך ונעשה יותר עוין כלפיי. כשלמדתי בכיתה ט’, אריאלה צימט, יועצת ביה”ס מחטיבת הביניים אורט אפק, קרית ביאליק, הורתה להוריי לקחת אותי לטיפול פסיכיאטרי אצל הפסיכיאטר מיסלביץ ארנסטו.
בלית ברירה, הגעתי לפסיכיאטר מיסלביץ ארנסטו, הוא נתן לי תרופות “נגד פחד מכלבים”.
הפסיכיאטר ארנסטו, כעס כשסירבתי לקחת את התרופות בגלל שהם החריפו את החולשה הגופנית. הוא קבע מראש שהחולשה בשרירים נובעת מבעיה נפשית.
ליחס זהה זכיתי בקופת החולים: הרופאה הייתה שולחת אותי הביתה מבלי לבדוק אותי וטוענת “אין לך כלום, הכל בראש”. זאת הייתה תקופה מאוד קריטית עבורי, הייתי היחיד בכיתה שעמד להתחיל ללמוד בכיתת בגרות חלקית, כיתה רגילה.
בתקופת הקיץ שיתפתי פעולה עם הפסיכיאטר ארנסטו מיסלביץ’, וכן לקחתי תרופות שנתן (למרות שהמשיך לרשום ש”איני משתף פעולה”) ונגרמו לי תופעות לוואי של חולשה, ירידה בתיאבון, עצירות ועוד.
כך בסופו של דבר הוחלט לאשפז אותי במחלקה סגורה בבי”ח גהה, בטענה כאילו אני “מרעיב את עצמי” (אנורקסיה), ו”מדמיין שיש לי בעיה גופנית”.
יחס הפסיכיאטרית דינה קוטליאר ממרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, היה עוין במיוחד, היא נהגה לצרוח עליי ולהשפיל אותי בקולי קולות. אמרתי שאני רוצה ללמוד ולהתקדם והיא צרחה עליי “אתה תלמיד כיתה טיפולית! כל החיים שלך למדת בכיתה טיפולית!” ו- “אתה לא מסוגל ללמוד!”.
היא איימה שתשלח אנשים שייקחו אותי בכוח למחלקה הסגורה בגהה.
הצעתי לה בעצמי שאגיע לאשפוז יום, כי ידעתי שאין לי סיכוי נגדם. היא הפעילה עלי ועל הוריי לחץ עצום: היא הפחידה את הוריי ש“אני עלול למות”, ואמרה לי שאם לרגע היא תראה שאיני משתף פעולה ולא מגיע כל יום בזמן, היא תשלח אותי מיידית למחלקה הסגורה ב”גהה”.
הייתה גם התערבות בוטה של מחנכת הכיתה סופי כץ, שסיפרה בוועדת הקבלה בבית החולים: “כל הרופאים בדקו אותו ומצאו שמבחינה פיזית הוא בריא כמו שור” ו- “הוא במצב נפשי כל-כך קשה שהוא לא יכול לעלות במדרגות בלי עזרה”.
חברי הוועדה הנהנו בראשם והסכימו לכל מילה שאמרה.
היא טענה: “אני לא חושבת שבמצבו הנפשי הוא יוכל ללמוד בבית הספר”.
“בכלל לא נתתם לי צ’אנס!”, זרקתי לעברה, היא הסתכלה עליי ואמרה: “אתה לא תסתדר עם החומר”.
שאלתי אותה:“אז איך זה שאני התלמיד היחיד מהכיתה ששיבצתם לגוש ב’?” (בגרות חלקית).
הפסיכיאטרית דינה קוטליאר, צעקה:“אתה במצב נפשי מאוד קשה כי אתה לא מודה במחלה שלך!”.
הובטח לי שאם אשתף פעולה, הם יחזירו אותי לביה”ס לאחר חודש ניסיון. אם לא – אאושפז במחלקה סגורה.
כשהגעתי למחלקה במרכז בריאות הנפש בטירת הכרמל, מהר מאוד הצוות הופתע לגלות שאין לי שום בעיות לא בהתנהגות ולא בלימודים.
עדיין קיבלתי תרופות פסיכיאטריות בטענה שאני “היפוכונדר”, הייתי מאוד רדום רוב הזמן, סבלתי מכאבים בכל הגוף, בחילות, כאבי ראש, סחרחורות, חוסר תחושה בשרירים, קשיי נשימה, כאבי בטן, צרבות ועוד.
למרות הכל, הוכחתי תפקוד וכבר לאחר חודש של אשפוז, פסיכולוג המחלקה פנה לבי”ס התיכון בבקשה להחזיר אותי ללימודים, אך נתקל בסירוב.
“אנחנו מאוד רוצים להחזיר אותך לביה”ס, אבל זה לא הולך”, הוא סיפר לי.
עניתי לו: “אתם הכנסתם אותי לזה, אתם תוציאו אותי!” הוא נראה נבוך.
הייתה החלטה לקיים וועדת השמה רק בסוף דצמבר 94′.
החלטת הוועדה הייתה ש”כבר מאוחר מדי מתחילת שנת הלימודים” ונטען שאני “עדיין חלש וזקוק להמשך טיפול ממושך”, זאת כשעדיין המחלה הגופנית האמיתית שלי לא אובחנה. רק לאחר התעקשות שלי עם הפסיכולוג, הסכימו “לנסות” להפסיק את הטיפול התרופתי והיו “מופתעים” שפתאום עם הפסקת התרופות אני מרגיש טוב יותר, יותר מרוכז, רענן עם שיפור במצב הרוח והתיאבון.
רק בסוף מרץ 94′, לאחר קרוב ל- 8 חודשי אשפוז פסיכיאטרי, הגעתי לבדיקות במחלקה נוירולוגית, ורק אז אובחן שאני סובל ממחלת ניוון שרירים קשה בשם SMA שמסבירה את חולשת השרירים.
בגלל האיומים של דינה קוטליאר הפסיכיאטרית, המשכתי להגיע למחלקה עד סוף יוני 94′, ואז הפסקתי, למרות שדרשו שאגיע גם בתקופת החופש. סירבתי בתוקף כי הם כבר לא יכלו לאיים עליי, הייתה החלטה רשמית של ביה”ס “אורט קרית ביאליק”, לקבל אותי החל משנת הלימודים הבאה. עזבתי את המחלקה בכעס רב.
הפסיכולוג שהבין וראה זאת, כתב לי במכתב ששלח לי ב- 14.8.94:
“ייתכן שאכזבנו אותך במס’ הזדמנויות: לא הצלחנו למצוא עבורך מסגרת הולמת בראשית השנה, על אף שניסינו. תחום אחר שבו חשת שאנו מאכזבים היה בנתינת התרופות. טענת שלא שוחחנו איתך מספיק וכי לא היה צורך בכך. יתכן שהצדק עימך…”
התחלתי ללמוד בכיתה י’ רגילה בבית ספר “אורט ביאליק” בקרית ביאליק, לראשונה בחיי לאחר 10 שנים, ופתאום הייתי בהלם כמה קל היה עבורי להשתלב.
גם הילדים היו מאוד נחמדים וטובים אליי וגם המורים אהבו אותי והצטיינתי בלימודים. בלטתי בכיתה ובמבחנים רבים קיבלתי את הציונים הגבוהים ביותר. תלמידים ותלמידות וגם מספר מורים שאלו אותי:“אתה מתאים לכיתת בגרות מלאה, מה אתה עושה בכיתת בגרות חלקית?”.
לא ידעתי מה לומר להם.
לצערי הרב מחלת ניוון השרירים החריפה, הרגשתי הרבה יותר עייף, כאבי שרירים איומים, היה בביה”ס בניין גבוה עם המון מדרגות, היו לי קשיי נשימה בגלל הצטננות אלרגית קשה שטרם אובחנה וכך התחלתי להחסיר. למרות החיסורים הרבים סיימתי את מחצית השנה הראשונה בממוצע ציונים 85.
בתחילת 95′ הגעתי לשיחה עם סמדר שחף, יועצת בית הספר אורט ביאליק, כדי לדבר על בעיית החיסורים.
הדבר היחיד שעניין אותה היה מדוע אינני בטיפול פסיכיאטרי ולא לוקח תרופות.
הסברתי לה שיש לי מחלה פיזית ולא נפשית, היא סירבה להאמין ואמרה: “התנאי היחיד שבגללו קיבלנו אותך היה שתמשיך להיות בטיפול פסיכיאטרי ותמשיך לקחת תרופות”.
קיבלתי שיחת טלפון מהפסיכולוג במחלקה בה אושפזתי, הוא סיפר שסמדר שחף, היועצת פנתה לפסיכיאטרית וטענה ש”אתה עושה בעיות”.
הסברתי שיש החמרה במחלת ניוון השרירים והוא השיב: “טוב, כנראה המחלה מתפרצת שוב”.
לפני כן הוא אמר לי במפורש בשיחת טלפון קודמת:“אם המחלה שלך תתפרץ שוב, נחזיר אותך לאשפוז”.
הרגשתי מאוד מאוים וגם קיבלתי הזמנה למרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל. לא הגעתי לשם וגם הוריי הבינו איזה עוול נעשה לי.
הגעתי לפסיכיאטר מומחה באופן פרטי, סיפרתי לו את סיפור חיי. הוא הסביר שהספיק לעבור על החומר לפני שהגעתי והוא בהחלט חושב שנעשה לי עוול עצום.
הוא כעס מאוד ואמר “הם לקחו את הסימפטומים של מחלת ניוון השרירים ותיארו זאת כמחשבות על כאבים דמיוניים! מה הם רוצים ממך? הם בכלל לא היו צריכים לאשפז אותך!“ כך קיבלתי אישור רשמי לחשד שלי שהייתה כאן נגדי קנוניה וטמנו לי פח.
איבדתי אמון במערכת החינוך, לכן הפסקתי להגיע לביה”ס.
למדתי במסגרת היל”ה במתנ”ס, מאוד עזרו לי ותמכו בי. למדתי לבגרות במתמטיקה ובאנגלית. בשנה שלאחר מכן סיימתי שם את לימודיי עם תעודת הצטיינות והערכה אבל נאמר לי: “אתה בן 18, לא נוכל לעזור לך יותר” וכך נזרקתי מהמתנ”ס.
הוכרתי כנכה ע”י הביטוח הלאומי והופניתי למחלקת השיקום. היחס היה מאוד מזלזל ומשפיל. ביקשתי ללמוד כדי להשלים בגרויות אך עובדת השיקום טענה: “עברך מטיל בספק אם אתה בכלל מסוגל ללמוד”.
רק לאחר שעשו לי אבחונים, גילו שהיכולת השכלית שלי תקינה, והסכימו לאפשר לי ללמוד שירטוט בעזרת מחשב, אבל רק בתנאי שאסכים להגיע לחצי שנה עד שנה של עבודה פיזית במרכז שיקום. סירבתי בגלל מצבי הבריאותי. היה עובד סוציאלי בכיר (ד”ר) שמאוד רצה לעזור לי וראה את העוול שנעשה לי, אבל סירבו בכלל לדבר איתו.
התחלתי ללמוד לבגרות בלשון בתיכון אקסטרני. שוב מצאתי עצמי בולט בכיתה, קולט מהיר ושולט היטב בחומר שמעולם לא ראיתי והמורה כל הזמן שיבח אותי, למרות שלא ידע מהיכן הגעתי. לאחר שעברתי את הבחינה, נרשמתי כדי להתכונן לבגרות במתמטיקה אבל נאלצתי לבסוף להפסיק בגלל התקפי חרדה קשים מהם התחלתי לסבול לראשונה. נפגשתי עם סטודנט לעבודה סוציאלית שהתרשם ממני מאוד לטובה כשראה איך למדתי בעצמי לתכנת במחשב. הוא כעס על עובדת השיקום ונזף בה ורק אז היא הסכימה לאפשר לי ללמוד בלי תהליך שיקום מיותר אבל מבחינתי זה היה כבר מאוחר מדי.
פניתי עוד בתחילת 96′ למועצה הלאומית לשלום הילד. התייחסו מאוד ברצינות לתלונתי אך נאמר לי לבסוף שהמקרה שלי יותר מדי חמור ואין להם מספיק כוח משפטי כדי לעזור לי.
פניתי באופן פרטי לעו”ד בתחילת 97′ ומאז תביעתי נמצאת בטיפול. לאורך כל הדרך תגובת המערכת נגועה בשקרים בוטים, עלבונות והתקפות מכוערות נגדי ונגד הוריי. רק תוך כדי התהליך המשפטי גיליתי עד כמה גדול העוול שהמערכת עשתה וממשיכה לעשות לי:
נטען נגדי כאילו אני סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית, כלומר לא מסוגל לקיים קשרים חברתיים, זאת בזמן שיש לי חברים רבים מאוד ומאז שאני זוכר עצמי, אפילו בתור ילד, תמיד אהבתי לבלות ולשחק עם חברים. אפילו ילדים שנהגו להציק לי ולהכותי בביה”ס היו מגיעים אליי הביתה והייתי נותן לשחק במחשב שלי במשך שעות. הם גם טוענים כאילו השהות במחלקה הפסיכיאטרית “ריפאה אותי” כי הם ראו שהייתי נחמד כלפי המטופלים האחרים וגם הם נקשרו אליי וחיבבו אותי, כלומר, מנסים לנכס לעצמם את יכולותיי החברתיות כאילו “זה בזכותם”.
לאורך כל השנים אותם גורמים שהזיקו לי ופגעו בי אנושות תיארו בפניי חד משמעית: “תמיד היית ילד יותר מדי שקט ומופנם” ו“בעל פוטנציאלי שכלי גבוה”.
תוך כדי קריאת החומר גיליתי לתדהמתי שהם מתארים אותי לפתע כילד ש”סבל מהפרעות בהתנהגות ובעיות בלימודים”. הם טוענים כאילו עברתי התעללות מינית במשפחה, מה שלא היה ולא נברא. הם משקרים כאילו אבי “סובל מפיגור שכלי” בזמן שבהודו הוא הצטיין בלימודים והיה אחד הבודדים בכיתתו שהיה מועמד למלגה יוקרתית ללימודים במכללה. בארץ אבא שלי עבד 30 שנה בצה”ל והיה עובד מוערך מאוד שגם הגיש פטנט ייעול.
אין למעשה גבול לשקרים ואפילו גזענות לא חסרה: במסמכים רשמיים מופיעה טענה כאילו “גדלתי ברקע של עזובה תרבותית…”.
כלומר שמשפחתי ההודית היא פרימיטיבית כמו קופים שירדו מהעץ. שקר וכזב.
בהודו משפחתי הייתה מאוד מכובדת ובתפקידים בכירים: סבו של אבי היה קצין בצבא הבריטי, אביו ואחיו הגדול היו שרטטים בחברה בריטית, אביה של אימו היה מנהל בתחנת הדואר הראשית בעדן שבתימן, אביה של אימי היה פקיד דואר ראשי במומביי ועוד דוגמאות רבות מאוד מלפני מאה שנה ועד היום.
המקרה שלי חושף שרשרת מחדלים וכשלים חמורים במערכת החינוך כשאחד מהם היא שיטת עבודה מוכרת וידועה, כפי שאישר בפניי פסיכולוג מומחה: אם 10 ילדים מכים ילד אחד, המערכת תעשה הכל כדי להעיף את הילד הקורבן, מה שמסביר היטב את הקלות בה הדביקו לי אבחונים שקריים וקפצו מטענה שקרית אחת לאחרת, כל פעם כדי לחפש תירוצים כאילו “בדיעבד” לשאלה מדוע הייתי שנים כה רבות במסגרות טיפוליות.
בעקבות ההתעללות וההתאכזרות חיי הפכו לגיהינום. עד היום אני סובל לעיתים מאוד קרובות מסיוטים שמחזירים אותי יום אחר יום למקומות ולמצבים הקשים בהם הייתי כלוא בתחושת מחנק, מלכוד ותהליך של הזנחה, דיכוי, השפלה, עינויים פיזיים ונפשיים שונים ובעיקר הרס עתידי.
לאחרונה התקבלה חוות דעת של מומחה מטעם ביהמ”ש שאמור להיות ניטרלי אבל בחר לצדד באופן חד משמעי בגרסת המערכת, למרות הסתירות הרבות והמידע הכוזב, כשהוא מסכם ש”עצם הגשת התביעה נובעת ממחלה נפשית”. הוא מבטל בגסות חוות דעת של מומחה התפתחותי-חינוכי שבדק אותי בעבר ומצא שאכן נעשה לי עוול וקבע: “מסופקני אם מלכתחילה במהלך שנות ביה”ס היסודי היתה הצדקה להעברתו למסגרת חינוך מיוחד”, ואת הסימנים למצוקה נפשית שיש בה שילוב של חרדה גבוהה ודימוי עצמי נמוך הוא תולה בכל מה שעברתי בחיי, ותואר לפניכם.
קישורים:
היי. צר לי מאוד לשמוע שגם את עברת חוויות דומות. אני בטוח שיש עוד אנשים שעברו חוויות קשות דרך משרד החינוך בגלל המושחתים שמנהלים אותו. זאת הסיבה שמאוד הייתי רוצה שהסיפור יתפרסם באמצעי התקשורת כי אני בטוח שיש הרבה “שלדים” בארון הזה שלהם.
עברתי חלק ממה שעברת ואני מאמינה לכל מלה שלך עברתי ילדות איומה התעללות גזענות אחותך לסבל .