הצעת חוק: לפקח על העובדים הסוציאליים

ח”כ מרינה סולודקין הכינה בשיתוף עם עמותת ע.ל.י.ה (עמותה לזכויות הורים וילדים) הצעת חוק אשר נועדה לפקח על פעילותם של העובדים הסוציאליים ורשויות הרווחה, על-ידי הקמת נציבות תלונות ציבור על העובדים הסוציאליים. הצעת חוק זו תונח בימים הקרובים על שולחן הכנסת.

בדברי ההסבר להצעת חוק נציבות תלונות הציבור על העובדים הסוציאליים, התשע”א – 2010, נכתב בין היתר כי:

• מטרת הצעת החוק – להקים נציבות תלונות הציבור על העובדים הסוציאליים, אליה יוכלו לפנות אזרחי המדינה החשים שאינטרסים שלהם נפגעו כתוצאה מהחלטות, מעשים או מחדלים של שירותי הרווחה. בשנים האחרונות היינו לא פעם אחד עדים לתוצאות הטרגיות של שגיאות שנעשו על-ידי עובדי הרווחה. המקרה האחרון היא טרגדיה של משפחת בן-דרור: העובדים הסוציאליים לחצו על אם לשלושה ילדים כדי שתאפשר קיום פגישות בין ילדיה לבין אביהם שהינו אדם מעורר בנפשו ללא פיקוח והשגחה מצד שירותי הרווחה וזה נגמר ברצח המחריד של הילדים על-ידי האב.

  זהו מקרה קיצוני. אך ישנם מקרים רבים אחרים, בהם שגיאות, דעות קדומות או דבקות בפירוש מטעה של קונצפציה זו או אחרת (למשל, קונצפציית “טובת הילד”) מצד שירותי הרווחה, פוגעות קשה מאוד באזרחים ששירותי הרווחה אמורים לסייע להם. יצוין שאוכלוסיות הנמצאות בטיפול שירותי הרווחה הן אוכלוסיות חלשות כלכלית וחברתית. נציגי האוכלוסיות הללו מתקשות לפנות לגופים הקיימים אם הם חשים שהחלטות ופעולות של שירותי הרווחה פוגעים בהם מסיבות כלכליות (מתקשות או לא יכולות לממן את שירותי עו”ד כדי להגיש תביעה לבית המשפט), בגלל אי ידיעת שפה וחוקים (עולים חדשים, אזרחים עם רמת השכלה נמוכה), אי היכרות עם המסגרות הקיימות (כגון, וועדת המשמעת) וכו’.

על-פי סעיף 2(ב) להצעת החוק, “מטרת הנציבות היא לבדוק תלונות האזרחים הרואים את עצמם כנפגעים במישורין או בעקיפין על-ידי החלטותיהם ו/או פעילותיהם של העובדים הסוציאליים או שזכויותיהם הופרו בצורה זו או אחרת על-ידי העובדים הסוציאליים”.

על-פי הצעת החוק, כל אזרח (או בן-משפחתו) הרואה עצמו נפגע מפעולה של עובד סוציאלי, יוכל להגיש עליו תלונה לנציבות. הנציבות תוכל להעביר את הטיפול בתלונה, במקרה הצורך, למשטרת ישראל או למשרד העבודה והרווחה.

לורי שם-טוב, אשר שני ילדיה נלקחו, לטענתה, באופן שרירותי ובלא הליך הוגן מרשותה, וזאת עקב תלונות סרק של הגרוש שלה, אשר התבדו אחת לאחת, מסרה ל’חדשות מחלקה ראשונה’ כי:

• “עובדי רווחה בנו לעצמם מערכת אוטונומית שיפוטית בלתי תלויה וללא כל פיקוח חיצוני. במערכת זו הם קובעים חוקים חדשים אשר סותרים את דיני המשפט הישראלי.

  כך למשל, הם מוציאים ילדים מהבית תוך התעלמות מוחלטת מדיני ראיות במשפט הישראלי. הם כותבים תסקירים שקריים לבתי המשפט נגד הורים על סמך ‘התרשמות’, ‘תחושות’, ‘אינטואיציות’ ו’הסתברויות לסיכון עתידי’ ללא כל ממצא ראייתי תומך.

  מאידך, כאשר קיימים נגדם ממצאים ראייתיים בשטח כגון הקלטות, הם מפרשים זאת כ’השמצות’ ו’דיבה’…

  תארו לכם שיום בהיר אחד מחליט אדם על דעת עצמו להפוך את סדרי המשפט הפלילי ושופט קובע כי נאשם אשם ברצח רק על סמך ‘תחושות’ של חוקר במשטרה, או לחילופין, קיימת ראיה כהקלטה ובהקלטה חוקר משטרה מודה שזייף ראיות ואותו חוקר טוען מאוחר יותר כי מדובר ב’השמצה’, איך נראית מערכת המשפט שלנו? בדיוק כפי שהיא נראית במשטרים אפלים”.

לטענת שם-טוב, ההסתמכות על “תחושות” ועל “אינטואיציות” של עובדים סוציאליים במקום על עובדות בדוקות בשטח, מובילה – מחד-גיסא – לטיפול סרק במקרים של הורים שאינם מתעללים אלא איתרע מזלם להשתייך לשכבות חלשות, ומאידך-גיסא – להתעלמות מנורות אדומות:

• “במהלך השנים שומן והתעבה מנגנון עובדי הרווחה באופן כזה שניתן להם מנדט לא חוקי לקבוע גורלות של משפחות וילדים רק על סמך ‘תחושות’ של עובדים סוציאלים. ה’תחושה’ של עובד הרווחה הפכה לכלי ‘ראייתי’ רב-עוצמה ושופטי נוער מתייחסים אל ה’תחושה’ הזו כאל אקסיומה.

  אנו יודעים כי לתחושותיהם והתרשמותם של עובדי רווחה אין שום קשר לאמת ולמציאות. אם תחושותיהם היו נכונות הם היו מונעים את מקרה רוז ואף יותר מזה, היו מרחיקים את השוטר הרוצח מייקל פישר מילדיו, אותו מייקל פישר שהיה חוקר נוער בעצמו ועבד עימם באופן שוטף ויומיומי”.

לטענתה של לורי שם-טוב, שירותי הרווחה ממהרים להוציא מביתם ילדים להורים עניים ומוחלשים כלכלית וחברתית, ועיסוקם העודף בהשמה חוץ-ביתית על-רקע זה, אינו מאפשר להם להתפנות למקרים האמיתיים, כמו המקרה הטראגי של רוז פיזם ז”ל, או המקרה האחרון של הילדים שהושלכו מחלון ביתם. כזכור, לאחר שהילדים הקטנים הושלכו בידי האם מחלון ביתם, סיפר שכן כי ראה את הילדים מספר ימים קודם לכן, עומדים מחוץ לבית ובוכים כי אמם לא הכניסה אותם הביתה. שם-טוב גורסת כי לו שירותי הרווחה היו מתעסקים פחות עם הוצאת ילדים מהבית על-רקע מצבם הסוציואקונומי של הוריהם, הם היו יכולים לאתר את המקרים האמיתיים הדורשים עזרה.