עפרה גיא ביהמ”ש למשפחה אשדוד מפרשת חוקים על פי דמיונה: קרנות פנסיה ייתבעו בבית משפט למשפחה ולא בביה”ד לעבודה תמ”ש 25966-11-15 ק’ נגד קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע”מ
לפנינו דוגמא מוחשית איך שופטת משפחה ממציאה פרשנויות, כותבת הסברים מעוותים, והכי מצחיק זה שגם כאשר היא יודעת שהיא פוסקת הפוך מהחוק, על מנת להישמע משכנעת, היא משבצת בפסק הדין את המילים “אני קובעת” ו”אני קובעת”. למעשה היא יכולה לקבוע שכלב הוא דורבן, או שחתולה סיאמית היא עכבישה ירושלמית. מישהו לימד אותה שזכותה כשופטת “לקבוע” מה שבא לה, ולחוק עצמו אין כל משמעות. החוק הוא המלצה. מבחינתה, חברי הכנסת כל כך פסיכיים שאינם יודעים לכתוב חוקים, ולכן היא זו שתפרש לנו מה שחברי הכנסת לא ידעו לכתוב.
השאלה פה היא איפה תובעים את קרן הפנסיה? התשובה היא שמאז ומעולם תובעים את קרן הפנסיה בבית דין לעבודה. באה עפרה גיא והחליטה שלא נראה לה, כי בבית הדין לעבודה הדלתיים פתוחות, לכן פחות ניתן לשקר ולרמות. מדובר כאן בתביעת אישה לקבל את הפנסיה של הבעל שלה לשעבר, בנוסף לכל מה שקיבלה חוץ מזה. ברור שעפרה גיא רוצה שיהיה קל לאישה לשקר בחסות הדלתיים הסגורות של בית המשפט למשפחה, ולכן היא “קובעת” שתביעה זו מקומה בבית משפט למשפחה. הבעיה היא איך הציבור יאמין לשופטיו אם החוק לא שווה כלום, והשופטת יכולה לקבוע ששחור זה לבן, ולבן זה צהוב?
השופטת עפרה גיא אפילו ממציאה שם חדש לקרן הפנסיה “גוף משלם”, כדי להתאים לאג’נדה שלה, שתגרור קרנות פנסיה לבתי משפט למשפחה, בניגוד לחוק.
כאמור השופטת ניסחה את השאלה “למי הסמכות לדון במחלוקת בין גוף משלם (קרן פנסיה) לבין חוסך או בן זוגו לפי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, לפי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו” מ- 2014.
הקרן טענה שיש להורות על דחיית התובענה על הסף או העברתה לבית הדין לעבודה שכן לטענת האישה התובעת יש לה זכות עצמאית וישירה מול קרן הפנסיה. משכך, טענה קרן הפנסיה שלאור הוראות סעיף 42 (א)(3) לחוק בית הדין האיזורי לעבודה, תשכ”ט בתביעות שבין חברים או חליפיהם כנגד קופות גמל כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי”ח הסמכות היא לבית הדין לעבודה להכריע בתובענה. הקרן הפנתה לפסיקה רבה לפיה תביעות של יורשים או ידועים בציבור התבררו בבית הדין לעבודה ונקבע שתביעה שקרן הפנסיה היא צד לה, אינה יכולה להתברר בבית הדין למשפחה. כן הוסיפה הקרן שלאור מבחן מהות הצדדים, התובעת היא חליפה של עמית בקרן הפנסיה ולאור מבחן מהות העילה ובשים לב לפסיקה מרחיבה של בית הדין לעבודה בעניין, הרי שיישום המבחן מוביל למסקנה כי התובענה לא היתה באה לעולם לולא היה המנוח עמית בקרן הפנסיה ומשכך הסמכות הייחודית נתונה לבית הדין לעבודה.
אין ספק שקרן הפנסיה צודקת, אבל כאשר קרן פנסיה נפגשת עם שופטת משפחה, אי אפשר לשער איזה המצאה השופטת תמציא.
