הילה טנא גלעד: דיווחים שקריים לאו”ם על נתוני הוצאת ילדים מהבית ויישום אמנת האו”ם לזכויות הילד בישראל
כמה ילדים בשנה משרד הרווחה חוטף ממשפחות לצרכי איפסון בפנימיות ואומנה? מי שיודעת את התשובה היא שרת הרווחה בפועל אורלי לוי אבקסיס. אבל לוי אבקסיס לא מתראיינת. היא פועלת מאחורי הקלעים, ושולחת את הליצן חיים כץ להפיץ תעמולת שקרים. מי שיודעת את הנתונים זו הילה טנא גלעד, אחראית על איסוף נתונים והפקת דו”ח כל 6 שנים לאו”ם על מצב הילדים בישראל.
כאשר אנו רואים בטליויזיה את ראשי משרד הרווחה מגמגמים מול נתונים שמוצגים להם, השאלה המיידית היא מאיפה מגיעים הנתונים הרשמיים שישראל מדווחת לאו”ם ול- OECD?
מייד נראה לכם את הנתונים שמשרד הרווחה מדווח למוסדות האו”ם במסגרת הפיקוח על התחייבויות ישראל לסטנדרטים בינלאומיים של זכויות הילד. אחת ל- 6 שנים משרד הרווחה מכין דו”ח באנגלית באמצעות הילה טנא גלעד תפקידה לייצר שקרים וניסוחים פתלתלים, ושולח לאו”ם את הדו”ח האחרון הגישה הילה טנא גלעד לאו”ם בתאריך 28.8.2012. הדו”ח הבא צפוי להיות מוגש ב 2.11.2018.
הדו”ח כמובן רצוף בתעמולת שקרים וסילוף נתונים, כאשר המטרה להציג את מדינת ישראל כמדינה נאורה שדואגת לילדיה. מתוארים בדו”ח תהליכים נאורים של שיתוף פעולה בין משרד הרווחה לארגונים חברתיים (כאשר הכוונה לעמותות כמו זו של יצחק קדמן שבה אין פעילים חברתיים אלא נוכלים הממלאים כיסים במשכורות של 500,000 ש”ח בשנה). מתוארים בדו”ח תהליכים נפלאים של קשר בין הורים ולידהם במסגרת גירושין, בלי אף מילה על מרכזי הקשר, מבחני מסוגלות הורית, והעובדה שהורים מתגרשים נורמטיבים הופכים בבת אחת מטופלי סעד בעל כורחם. כמו כן מתוארת בדו”ח תעשיית הוצאת הילדים מהבית כאילו משרד הרווחה הקים מעונות חמש כוכבים בניהול רשת הילטון הבינלאומית, ושכל כך נפלא שם, וכל כך גן עדן שם שההורים הישראלים עומדים בתור להכניס את הילדים שלהם למוסדות הרווחה. אפילו נכתב ש- 65% מהילדים מחוץ לבית בעצמם מבקשים להיכנס למוסדות, פנימיות ואומנה. ממש כך! הילדים מבקשים מהעו”סיות שיכניסו אותם להסגר.
בתמונה משפחתה של הילה טנא גלעד כותבת הדו”ח. ילדים יפהפיים. את הילדים שלהם הזוג טנא גלעד לא מגדל בפנימיה, למרות שכל כך נפלא שם. תמונה: פייסבוק
קישור מלא לדו”חות מדינת ישראל לאו”ם בשלוש שפות נמצא כאן:
וכעת לפרק שכולם חיכיתם לו הטיפול בסביבה המשפחתית ומשמורת אלטרנטיבית, מה שנקרא הוצאה חוץ בייתית. כאן מפארת המדינה באמצעות הילה טנא גלעד את השופטת סביונה רוטלוי שישבה 7 שנים בראש וועדה לזכויות הילד והמציאה את החוקים שהיום באמצעותם חוטפים ילדים מהורים, כמעט בלי יכולת להתנגד. סביונה רוטלוי היא זו שדאגה שבחוקי הנוער מעמדם של ההורים יהיה מוחלש וכמעט בלתי אפשרי להתנגד להוצאה מהבית. היא זו שהכניסה את המושג אפוטרופוס לילדים, כדי שהשופטים ישמעו למשת”פים של משרד הרווחה שמוכרים את הלקוחות במקום להקשיב להורים. היא זו שהעצימה את מעמד פקידות הסעד לחוק הנוער למעמד של “דברי אלוהים חיים”. היום סביונה רוטלוי מסתובבת בחוגי ויצ”ו-נעמ”ת ומקבלת פרסים ועיטורים על תרומתה לילדי ישראל. הנשים שמהם חוטפים את הילדים עוד מאמינות לבלוף שסביונה רוטלוי והתנועות “דואגות לנשים”.
לפי הדו”ח, האוכלוסיה הישראלית היא צעירה. ב- 2008 35% מהאוכלוסייה הם ילדים בגיל 0 עד 18. ב- 43% ממשקי הבית בישראל יש לפחות ילד אחד עד גיל 17. לפי הדו”ח המשפחות המהגרות מרוסיה לא הביאו איתן הרבה ילדים. בממוצע רק ילד אחד למשפחה. 50% מהעולים הרוסיים הביאו רק ילד אחד.
מי שרוצה לצחוק מוזמן לקרוא את הפרק שהילה טנא גלעד כתבה על משפחות חד מיניות בעמ’ 53. לפי המתואר משפחות חד מיניות זוכות ליחס נפלא ומדהים, ושאיעין כל בעיות לחתונה בין זוגות חד מיניים כי החוק מכיר ב”ידועים בציבור” ולכן הכל נפלא ומהמם לאוכלוסיה ההומו- לסבית. מי שרוצה להתחתן בחו”ל יכול לרשום עצמו כנשוי בישראל. כמה נפלא. כמה נאור. לסביות גם יכולות לאמץ אחת את ילדי השניה, אפילו בג”צ הכריע כך, בג”ץ ירוס-חקק 10280/01. אף מילה על כך שהלסביות היו צריכות לעלות עד בג”ץ כדי שיכירו בזכויות שלהן. אבל בג”ץ אמר, אז אפשר להציג את זה כהוכחה לנאורות.
בעמוד 55 כותבת מדינת ישראל לאו”ם בגאווה, שמדינת ישראל מכירה בחובה של הורים לפצות את הילדים שלהם על קיום יחסי מין עם הילדים שלהם. למשל מובאת דוגמא מבית המשפט למשפחה בירושלים שם נקבע ב- 2005 שאבא התעלל מינית בביתו בת ה 3. בגלל ההתעללות המינית, הילדה בת ה 3 קיבלה 20% נכות צמיתה, והאבא צריך לפצות את הקטינה בסכום של 480,000 ש”ח ($129,000). תמ”ש 2160/99. ב- 2005 לא היה שום סיכוי לגבר בישראל המואשם בהתעללות מינית לטעון שמדובר בתלונת שווא. נשות ויצ”ו ופקידות הסעד עודדו נשים להתלונן על הבעלים שלהם כדי לסחוט כסף. אפילו עדנה ארבל עשתה את זה והתלוננה על החתן שלה, אייל באומגרט.
שימו לב לתיאורים הנפלאים בעמוד 56 על התמיכה הכלכלית במשפחות דרך הביטוח הלאומי: לא פחות מ 130,000 אנשים קיבלו קצבאות הכנסה. איזה יופי. אבל העובדה שהקצבאות הללו לא מספיקות לרכישת נייר טואלט, את זה לא מספרים לאו”ם.
בעמוד 58 מספרים לאו”ם כמה נפלאה מערכת מעונות היום של משרד הרווחה למשפחות המתקשות בסיפוק צרכי הילדים: 14,000 ילדים במעונות יום של הרווחה, ואלה ילדים שלא נספרים בנתונים של הוצאה חוץ ביתית. עדיין אלה תיקי נוער שנפתחים בכפייה. לאו”ם זה מוצג כגן של שושנים.
בעמוד 60 תקראו איך המדינה מתגאה בכך שהשמת הילדיים מבוצעת בצורה אנושית, עם הרבה חמלה, ועם הרבה שיתוף פעולה עם ההורים, שממש מודים לרווחה על העזרה המושטת.
כאן פרק קצר על מזונות קטינים. כאן המדינה צריכה להתפתל בתיאורים, שכן המדינה עוברת על החוק הבינלאומי בכך שהיא מפלה בין גברים לנשים. מטילה עול פיננסי אדיר ושערורייתי על גברים, פוטרת נשים ממזונות, ומפלה בין ילדי האישה הראשונה שזוכים לבוננזה כלכלית, וילדי האישה השנייה שנדונים לחיי רעב, וכל זה בחסות הדת היהודית. מנסחת הדו”ח הילה טנא גלעד מיליטנטית נגד אבות, ולכן היא חושבת שכדי לצייר את ישראל יותר טוב, אז צריך לתאר כמה נשים מסכנות וכמה המדינה עוזרת להן לקבל מזונות, בלי לתאר בכלל איך המדינה פוסקת מזונות שערורייתים בניגוד לחוק הבינלאומי.
בעמ’ 66 מתייחסת מדינת ישראל לסעיפים 20-25 באמנה לטובת הילד של האו”ם. סעיפים אלה מתייחסים לילדים השלולים סביבה משפחתית ביולוגית. כאן מספרת הילה טנא גלעד כי בישראל יש כל מיני מסגרות חוץ ביתיות, נכון ל 2009: הרוב 61,726 הם נוער בגילאי 14 עד 18 המתגורר בפנימיות, ומתוך אלה הרוב (65%) בוחרים להיכנס לפנימיות מרצונם. לא ידוע כמה בני נוער בגילאי 14-18 מוחזקים בפנימיות בעל כורחם מתוך הנתון של 61,726 ילדים, כנראה 35%.
בנוסף 9,599 ילדים ונוער מושמים בפנימיות ואומנה ע”י שירותי הרווחה. המדינה בכוונה לא מפרטת כמה מהם מושמים בכפייה וכמה מהם מושמים “בהסכמה”, למרות שידוע כי כאשר עו”ס אומרת שילד הוכנס לפנימיה או אומנה ב”הסכמה” זו תוצאה של איומים, כי השאלה הראשונה היא מי ביקש? האם האמא באה וביקשה השמה בפנימיה, או שהעו”ס אמרה לאמא “אני מכניסה לפנימיה ואין לך ברירה אז תחתמי פה שאת מסכימה”.
בנוסף יש עוד קבוצה של ילדים ונוער המחוזקים במסגרות עונשיות, אולם המדינה מסרבת לחשוף את הנתון. מסגרות עונשיות אלה פנימיות כמו מסילה, צופיה או “רותם” שאותה הקים אלי אללאלוף בעצמו כדי לספק פרנסה לתושבי הנגב, שחס וחלילה לא יהיהו מובטלים. שימו לב שהמדינה בכוונה מצרפת לקטגוריה זו 2 קבוצות: נוער עבריין עם תיק פלילי ונוער עם בעיות התנהגות קשה. הכוונה לא לבעיות התנהגות באזרחיי, אלא לבעיות התנהגות בפנימיות הראשונות. מי שלא מציית/ת ולא מסתגל/ת לפנימיה הראשונה או השניה, מקוטלגת כבעלת בעיה התנהגותית קשה, ואז היא נכנסת לאותה קטגוריה של נוער עבריין ונוער של מעונות נעולים.
לגבי אומנה הנתונים מ- 2009 הם 1,950 ילדים באומנה: 1,830 באומנה סטנדרטית, ו- 120 באומנה לצרכים מיוחדים. זה היה כמובן ב- 2009. מאז עמותות האומנה צומחות כמו פטריות, וכנ”ל הצורך להזרים פרנסה לעמותות האומנה.
על פי הדו”ח שלפנינו טוען משרד הרווחה שרק 35% מתוך 8,500 ילדים ב- 2009 שזה בערך 3,000 ילדים, עוברים את התהליך של הוצאת צו שיפוטי של בית משפט לנוער, כאשר לטענתם 65% מהילדים ב- 2009 הסכימו מיוזמתם להיכנס למוסדות הרווחה בלי לראות שופט (5,500 ילדים) בגלל בעיות אלימות, מין במשפחה, או בעיות פוסט אשפוזיות. מאז 2009 המספרים כמובן צמחו.
לפי התיאורים משרד הרווחה טוען שהוא מודע לכך שבחו”ל רוב הילדים בהשמה חוץ בייתית הם פעוטות וקטינים מקטני קטנים. בישראל לעומת זאת, הרוב הם בני נוער. זו אחת הבעיות הכי חריפות. הפעוטות אולי לא יודעם מה מעוללים להם. בני הנוער יודעים שהם הפכו חיות בכלוב בעל כורחם.
שימו לב בעמוד 74 מי המוסדות הפרטיים שעובדים עם הרווחה להוצאת ילדים מהבית: לין שוסטרמן ומכון חרוב שממומן ע”י לין שוסטרמן. לין שוסטרמן היא אלמנה ממוצא יהודי המתגוררת באוקלהומה, ומאמינה שהעולם טוב יותר כאשר הלדים בפנימיה. השקפתה היא אאוגניקה: השבחת הגזע ע”י גידול ילדים בפנימיות. פרוייקט Lebensborn
בתמונה: ההשראה של לין שוסטרמן ואורלי לוי אבקסיס. פרוייקט האאוגניקה הגרמני.
