פרקליט מהגיהנום גיא לברטוב עולץ כמו תייש ושמח לאיד על התפטרותה של הילה גרסטל מנציבות תלונות על פרקליטים
לפנינו כתבה דוחה ביותר של אחד מבכירי פרקליטות המדינה, גל לברטוב, בה הוא שמח לאיד על הצלחת מסע השיימינג ונההפחדות שעשו הפרקליטים להילה גרסטל, כדי שתתפטר מתפקידה כנציבת תלונות על הפרקליטים. הפרקליטים מבוהלים עד מוות פן יתחילו להיחשף שקריהם ומעשיהם הנכלוליים: תפירת תיקים, הסתרת ראיות, הגשת כתבי אישום לנקמנות, הצהרות שקריות בבתי משפט, שימוש בשופטים שהיו פרקליטים כדי לחתום על צווים במעמד צד אחד ועוד כהנה וכהנה.
באופן מגעיל, תוך הזלת דמעות תנין, גיא לברטוב פשוט לא יכול שלא לשתף את הציבור עד כמה הוא שמח שהצליחו להבריח את גרסטל. זו שמחה לאיד של ממש. הלבנת פנים. התנהגות ממש לא ראויה ואפילו בלתי קולגיאלית. אנשים עם טיפה של בושה עצמית לא כותבים ככה. גם אם אתה שמח שחיבלת בתפקידה של שופט מחוזית בדימוס, לפחות אל תצהל בפומבי, ואל יתהלל חוגר כמפתח.
גיא לברטוב נושא עימו תסכול עמוק. במרץ 2005 הוא הגיש בקשה להתמנות לשופט שלום. הבקשה הנדחתה. זרקו אותו מכל המדרגות. הוא בכלל לא רצה להיות פרקליט אלא שופט בסוף נשאר 11 שנים באותו תפקיד, אחד שעוסק בהסגרות של חשודים ממדינה למדינה. לא משהו שדורש מומחיות מיוחדת. בכל חוזר על עצמו. אותם סוגי תיקים. אותם סעיפים בחוק. נוצר פה איש ממורמר, המקובע באותו תפקיד, שלא רצה בכלל להיות בו, ומרגיש כעוס על העולם שחבריו נהיים שופטים, והוא לא.
ב- 2013 הוא ראה עצמו מועמד לתפקיד פרקליט המדינה, ואז עסק אינטנסיבית בהפצת כתבות יחצנות על תפקידו בהסגרתם של אליאור חן (שתפר לו תיק), ושל השופט המושחת דן כהן שלקח שוחד מחברת החשמל וסימנס (וגם כאן נכשל כי במשך שנים בקשות ההסגרה ששלח לפרו נכשלו פעם אחר פעם במשך 5 שנים).
גם בחקירת אביגדור ליברמן הוא עסק. שלח בקשות לחיקור דין בחו”ל, ונכשל. לא הצליח להביא את הראיות לוינשטיין ווינשטיין סגר את התיק.
בגלל הכישלון הגדול שהוא לא הביא את הראיות בתיק ליברמן, הוא נדחק לפינה. כשרצה את תפקיד פרקליט המדינה הוא ידע שיכשל שוב. “אני לא אציג את מועמדותי לתפקיד פרקליט המדינה ולא אדחוף את עצמי”, מתייחס לברטוב. “אני לא צריך להגיד מה עשיתי ומה אני יכול לעשות מבחינת כישורים ניהוליים וכולי. אם ירצו יפנו אליי, ואם לא, הכול בסדר, אני אמשיך בדרכי. אגב, אותו דבר אמור מבחינתי גם לגבי התפקיד של וינשטיין, שמסיים בעוד שנתיים וחצי”. מי שיישב בראש ועדת האיתור לתפקיד פרקליט המדינה הוא לא אחר מאותו יהודה וינשטיין, שעמו לברטוב הסתכסך. כך אפשר להבין מדוע – כשהוא נשאל מה היו הקשיים הראייתיים שוינשטיין התבסס עליהם בהחלטתו לסגור את התיק של ליברמן, והאם חיקורי הדין נכשלו בשל השפעת מעמדו הדיפלומטי הרם של החשוד העיקרי (ליברמן) – לברטוב סירב להשיב. כך הוא הסביר את כשלונו: “הבעיה עם חיקורי דין אינה חיקור הדין עצמו, אלא דיני הראיות בישראל”.
גם בפרשת אריאל שרון האי היווני הוא נכשל. הוא קיבל את חקירת ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון בפרשת אננקס מחקרים ובפרשת סיריל קרן רק בגלל שהפרקליטה הקודמת שהייתה ממונה על החקירה, ליאורה גלט-ברקוביץ’, הדליפה מסמך מהתיק לעיתונאי “הארץ” דאז ברוך קרא, נתפסה על-ידי צוות חקירה מיוחד שבראשו עמד ערן שנדר, ונזרקה מהפרקליטות.
ראו איך גיא לברטוב פרקליט מדינה כושל מתרץ את כשלונותיו: “החקירה הזאת סבלה מכל-כך הרבה בעיות לאורך השנים – שתיקה של גורמים כאלה ואחרים, חומרים שלא אותרו בכל מיני מקומות – שאתה לא יכול לתת תשובה לוגית אם הדלפה גרמה לכך. אני לא יודע גם איך אתה מגדיר כישלון. אני קיבלתי את התיק ב-2003, ועד שמוניתי למנהל המחלקה הבינלאומית ב-2005 הגשנו כתב אישום נגד עמרי שרון… מה שפגע בחקירה יותר מכל דבר אחר היה שבתיקים מהסוג הזה משרשרים כספים – יש חברה אחת וחברה אחרת, והמנכ”ל והיו”ר מתחלפים, וכשאתה מגיע לחברה הזו מתברר שהיא העבירה בכלל כספים למדינה אחרת. ובחיקורי הדין זה לוקח הרבה יותר זמן כדי לרוץ בין כל המדינות”.
לפנינו פרקליט מדינה שכולו אגו נפוח, גיא לברטוב, מוא כשלונות כרימון, והמוניטין שלו חמוץ כמו לימון. כעת הוא שש, עולץ, ושמח לאיד בפומבי על גסיסתה של הקדנציה של גרסטל כנציבת תלונות על פרקליטים.
מישהו עדיין חושב שהאיש הזה ראוי להמשיך דקה נוספת בשירות המדינה?
זו כתבתו האחרונה של גיא לברטוב.
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2935555
במאמרו “אבירי הצדק שברו את הנציבה” מקונן יובל יועז על התפטרות נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, וקובע כי ההתפטרות מסבה “נזק עצום למערכת המשפט” (“הארץ”, 20.4).
נפתח דווקא בעניין שעליו יועז ואני מסכימים: “הנציבות הוקמה באופן עקום — ב’מסמך עקרונות’… ולא בחקיקה”. מכאן ואילך, למרבה הצער, יועז מפנה את גבו לעובדות ולמסקנות המתבקשות. הוא מלין על מאבק הפרקליטים נגד הנציבות וטוען שסירבו לקבל ביקורת. לא כאלה הם פני הדברים.
הפרקליטים מעולם לא התנגדו לביקורת, והם כפופים לה זה שנים, יותר מעובדי המדינה האחרים: מצד מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור, מבקרת הפנים של משרד המשפטים, נציבות שירות המדינה, לשכת עורכי הדין ואף השופטים שבפניהם הם מופיעים.
מאבק הפרקליטים לא היה נגד ביקורת, אלא נגד קיום מעין “משפט שדה”, שהיה תולדה של הקמת גוף בעל סמכויות נרחבות אך חסר עיגון חוקי, ללא הסדרה בדין, וללא ההגנות האלמנטריות המגיעות לכל אדם ולכל מבוקר.
מאבק הפרקליטים לא היה אפוא נגד, אלא בעד. בעד מערכת ביקורת מאוזנת המעוגנת בחוק; בעד גוף ביקורת שלא יפגע ביכולתם להגן על הציבור ללא מורא; בעד נציבות מקצועית שתפעל באופן ענייני. זהו מאבק שראוי לנהל באומץ וביושר, כפי שאכן עשו. לא בכדי קבע לאחרונה נשיא בית הדין האזורי בירושלים, בהחלטתו בהליך להפסקת העיצומים שנקטו הפרקליטים, כי מאבקם חשוב וצודק.
ניתן היה לצפות מגרסטל שתצטרף למאבק ותעמוד לצד הפרקליטים: כלומר, שתקבע ביוזמתה שלא תערוך ביקורת, ודאי לא פרטנית, כל עוד לא יוסדרו זכויות הפרקליטים בחוק (ותציית להנחיה בעניין שניתנה לה על ידי שרת המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה); ותסרב לכל פגיעה בזכויות בסיסיות של הפרקליטים, כפי שהיתה דורשת לו נעשה ניסיון דומה לפגוע בשופטים שעליהם היתה ממונה. צעד כזה מצדה היה עשוי לחזק הן את מעמד הנציבות שבראשה עמדה, הן את אמון הפרקליטים בה והן את מערכת המשפט. למרבה הצער, לא כך בחרה לפעול.
יועז מלין גם על “הצעת החוק הבעייתית” של שרת המשפטים, “המאיימת לפצל את הנציבות לשני אגפים — לביקורת פרטנית וביקורת מערכתית — ולמעשה לפוררה”. בכך, לדעתו, אותתה השרה שהיא נתונה “בכיס של הפרקליטים”. האמת הפשוטה היא שבכך קיבלה איילת שקד את המלצת השופט אליעזר גולדברג, שמונה על ידה לבחון את הנושא לעומקו. יועז יוצא נגד הפרקליטים ואינו מזכיר שהם תומכים במסקנות גולדברג. הוא יוצא נגד שקד ואינו מציין שפעלה בהסתמך על חוות הדעת המקצועית והמאוזנת שקיבלה. גולדברג היה שופט בית המשפט העליון, מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור על השופטים. הבחירה בו למשימה זו היתה מתבקשת. לאחר ארבעה חודשי עבודה מעמיקה הציג את מסקנותיו. בין השאר קבע, כי לנציבות הביקורת במתכונתה הנוכחית אין מקבילה בעולם כולו, היא לוקה בסתירה פנימית מובנית ויש לפצל את סמכויותיה לשני גופים נפרדים; כמו כן לפעילותה נדרשות הסמכה בחוק והענקת הגנות למבוקריה. גרסטל התנגדה לפיצול והתעקשה להמשיך להפעילה במתכונת שגודלברג תיאר כבעייתית.
את עבודתו זו של גולדברג מכנה יועז “תרומה לכאוס”. מדוע? מכיוון שאינה עולה בקנה אחד עם השאיפות של גרסטל? האם הרצון להעצים את גרסטל מצדיק השתלחות חסרת בסיס בגולדברג, הבכיר והמנוסה ממנה — שבוודאי אינו נתון “בכיסם של הפרקליטים” — רק משום שלא קיבל את עמדתה?
בהודעה שפירסמה לא תלתה גרסטל את התפטרותה במאבק הפרקליטים, אלא בהחלטות של שרת המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, שלא עלו בקנה אחד עם רצונותיה.
יועז סבור, שהתפטרות גרסטל גרמה למערכת המשפט נזק עצום וספק אם יהיה משפטן בכיר אחר אשר יאות לקבל עליו את התפקיד. אני סבור אחרת. ההתפטרות עשויה להיות דווקא הזדמנות. הזדמנות למנות אדם מתאים — שופט או פרקליט בדימוס, עתיר ניסיון בתחום המשפט הפלילי — שיבקר את הפרקליטות מתך כבוד וענווה, בלא לוותר על הנחישות ועל האפקטיביות, וימנה לתפקידים בנציבות עורכי דין המנוסים במשפט פלילי מעשי. זו גם עשויה להיות הזדמנות לייצר ביקורת בונה ומחזקת, שתציע הצעות לשיפור מבלי לפגוע בקיים ובהישגיו, ותחזק את אמון הציבור במערכות אכיפת החוק בישראל. הפרקליטים נאבקים למען הציבור, ולמען כל אדם ואדם. הם מישירים מבט גם אל העבריינים המסוכנים ואינם נרתעים מאנשי שררה וממון או מהתקשורת. זאת הם עושים בתנאים לא פשוטים, בכל יום, בכל שעה. בזכותם יש לנו (עדיין) את אחת ממערכות המשפט האמינות, ההגונות והמוערכות בעולם. הם חומת המגן של מערכת המשפט הישראלית.
הכותב היה מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה.
