תובנות על תרומת ויצ”ו הפמיניזם לחטיפת ילדי תימן מפיה של צפי סער – ויצ”ו שמוצג כארגון לנשים על ידי נשים ולמען נשים הוא למעשה ארגון פשע בינלאומי שסחר ועדיין סוחר בילדים
מי חטף את ילדי תימן? נשים. נשים היו מעורבות בכל החטיפות של ילדי תימן. נשות ויצ”ו שסחרו בילדים שנחטפו, האחיות בבתי החולים ששיקרו להורים ש”הילד מת”, וכל מי שעסק במלאכת ההסתרה והחטיפה. כמעט כולן נשים. בעיקר נשות ויצ”ו. כעת בעיתון הארץ מנסות הפמיניסטיות להתמודד עם המורשת המכוערת של הפמיניזם. אותו ויצ”ו שמוצג כארגון לנשים, על ידי נשים ולמען נשים, הוא למעשה ארגון פשע בינלאומי שסחר, ועדיין סוחר בילדים.
איך מתמודדת הפמיניסטית צפי סער עם הדילמה? בואו נראה. בתמונה הראשית, שרית ארבל מנכ”לית ויצ”ו עם 2 מאבטחים.
פרשת חטיפתם של ילדי תימן היא מראה מצמררת של הפמיניזם הישראלי
חטיפתם של ילדי תימן, מזרח ובלקן היא החטא הקדמון לא רק של החברה הישראלית אלא גם של הפמיניזם המקומי.
תינוקות ופעוטות שיום אחד היו בריאים ולמחרתו נאמר להוריהם שמתו, בלי שראו גופה או קבר. עדויות של הורים שלא קיבלו את רוע הגזירה – והילד ה”מת” הושב להם פתאום מחדר סמוך. צווי גיוס שנשלחו לבתי המשפחות של התינוקות ה”מתים” כעבור 18 שנה. ועדות חקירה שטייחו. רדיפה ממסדית עד חורמה של מי שניסו לרדת לחקר האמת. הכחשה, עד היום, מצד הממסד ומצד רבים בחברה הישראלית, שלא מסוגלים או לא מוכנים להאמין – למרות העדויות הרבות כל כך, ושורה של חטופים־מאומצים שחשפו את סיפוריהם בכלי התקשורת – שפשע גדול נעשה כאן.
חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, בשנות ה–50, היא פצע מדמם בלבה של החברה הישראלית, עדות נוראה לגזענות שעליה היא הושתתה. אף על פי שהעדויות נשמעות כבר עשרות שנים, יש מי שדואג שהאמת לא תראה אור. למעשה, מי שירצה לדעת מה לעזאזל קרה שם יצטרך להתאזר בסבלנות ולהאריך ימים עד שנת 2066, לא פחות: על הארכיונים הקשורים לפרשה הוטל חיסיון ארוך במיוחד של 70 שנה.
לאחרונה הועלתה לרשת סדרת התחקירים שעשה העיתונאי יגאל משיח במוסף “הארץ” בשנות ה–90, בעריכתם של עורך המוסף אז דב אלפון (לימים עורך “הארץ”) וסגנו אהוד עין גיל. שורה של ספרים וסרטים נוצרו על הפרשה במשך השנים, האחרון שבהם לפי שעה הוא“גלבי” (ידיעות ספרים), ספרה המצוין והמורכב, הנקרא בנשימה עצורה, של הסופרת איריס אליה כהן.
קריאת העדויות הרבות – בהן כאלה שעמותת עמר”ם, הפועלת לחשיפת האמת בפרשה, ממשיכה לאסוף גם כיום וחלקן מוצגות באתר העדויות שהקימה – מצמיתת לב. עשרות שנים חיים אמהות, אבות, אחים ואחיות בחשד איום, או בידיעה, שיקיריהם, בשר מבשרם, נגזלו מהם. בעוד שבוע וחצי, ב–21 ביוני, יתקיים יום המודעות והזיכרון בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן. לא מדובר ביום זיכרון ממלכתי כפי שראוי שיהיה, כי הפרשה הרי מודחקת ומוכחשת, ללא הכרה של המדינה ומוסדותיה.
עם המוסדות האלה נמנים ארגוני נשים, שפעלו אז ופועלים גם כיום. כפי שכותבת נעמה קטיעי, פמיניסטית מזרחית הפעילה בעמותת עמר”ם, ברשימה שפירסמה השבוע באתר“פוליטיקלי קוראת”, בעדויות רבות מוזכרת מעורבות פעילה של נשים באירועי חטיפות הילדים. אחיות, מדריכות, עובדות סוציאליות. כלומר, נשים שיתפו פעולה או אף ביצעו בפועל חטיפה של ילדים מנשים אחרות. וכדברי קטיעי, אי אפשר לפטור זאת בגזענות מקרית של נשים מסוימות, כי גבוה בהיררכיה של אותה מערכת שבה התרחשו החטיפות עמדו לא פחות מהארגונים הפמיניסטיים העבריים הראשונים.
אמנם, באחת הכתבות בסדרה של יגאל משיח מתואר למשל כיצד נשלחו מאות ילדים תימנים מבתי חולים ומבתי תינוקות במעברות להחלמה במוסדות של ויצ”ו. לפי העדויות, רבים מהם הגיעו לשם בלי רישום, בלי שם, בלי קשר עם ההורים. ממוסדות אלה גם נמסרו ילדים לאימוץ. ויצ”ו הוא כמובן מארגוני הנשים הגדולים והוותיקים בארץ, אבן יסוד של הפמיניזם המקומי.
בעיני קטיעי, העובדה שארגוני נשים מרכזיים היו חלק מפרשה זו “מערערת על הלגיטימיות של הפמיניזם הישראלי. כל עוד אין דיון בחלק של ארגוני נשים בפרשה, חשיפה של האחראים ושל האג’נדות שפעלו לטובת העניין, קשה לי מאוד להכיר בלגיטימיות של מאבקים שמובלים על ידי התנועה הפמיניסטית”.
לדידה, הפרשה הזאת אף עומדת ביסוד הניכור של נשים מזרחיות רבות מהפמיניזם הישראלי. “האם אפשר להעלות על הדעת שנשים מזרחיות, בנות ונכדות שממשיכות לשאת עמן את הטראומה הקולקטיבית, יצייתו ל’סולידריות פמיניסטית’ כשהפמיניזם המקומי ממשיך להדחיק את העוול שנעשה להן? מי שדורשת מנשים מזרחיות להתגייס למאבק פמיניסטי בשם סולידריות נשית, שתואיל קודם כל לפתוח את העוולות שנעשו לנשים ולמשפחות מזרחיות. אי אפשר לדבר ‘פמיניזם שקוף’ בלי להכיר ברתיעה המוצדקת של נשים מקבוצות אחרות, שיושבת על היסטוריה כואבת. אני גם לא מאמינה ששיח פמיניסטי יכול להיות באמת ביקורתי, מעמיק ונכון בלי להבין את המורכבות הזאת”.
איך את מסבירה את הדיכוטומיה שפמיניסטיות בפרט ופעילי זכויות אדם בכלל מסוגלים לעשות – למשל לפעול “למען נשים” אך להיות עיוורות לגורלן של נשים מזרחיות או פלסטיניות, לפעול למען פלסטינים אך להיות מיזוגנים וכדומה?
“זו דיכוטומיה שמתרחשת כל כך הרבה וכמובן אינה ייחודית לפרשה הזאת. קודם כל, קשה לנו מאוד להכיר בפשעים שאנחנו האחראים הישירים להם. כשמדובר בפעילי זכויות אדם ופמיניסטיות אני חושבת שקשה אף יותר לוותר על עמדת הצודק והמוסרי האולטימטיבי – הרי זו בדיוק העמדה שממנה נגזרים הלגיטימיות והכוח של התנועות האלה. המאבק המזרחי בכלל ופרשת הילדים החטופים בפרט מציבים מראה מאוד לא מחמיאה לארגוני זכויות אדם ולארגונים פמיניסטיים, שרובם ממשיכים לשתוק ולחמוק מהנושא הזה ולהימנע מדיון בחלק שלהם בפרשה הזאת”.
מה היית מצפה שיקרה, האם את חושבת שיש סיכוי שהחברה הישראלית תכיר סוף סוף בפשע ותקבל עליה אחריות למה שקרה?
“אני מצפה שאנשים יעשו את הדברים הכי בסיסיים שמצופים מהם – ישאלו שאלות גם במקומות שלא נוח כל כך. יבררו עם הקרובים המבוגרים להם, יאזינו לעדויות של המשפחות בלי לנסות למחוק ולהתגונן. מארגוני זכויות אדם ומפמיניסטיות הציפייה שלי כמובן הרבה יותר גבוהה: מהם אני מצפה לתמוך במאבק ולהכיר כבר היום בקורבנות של הפרשה הזאת”.
במאמרה כותבת קטיעי: “על הפמיניזם הישראלי מוטלת החובה להכיר בפשע שהתרחש כאן ולקחת אחריות על חלקו בפרשה. מוטלת החובה לעמוד מול ההורים בשנותיהם האחרונות, מול האחים והאחיות שנותרו וגדלו בצל הנורא ולהודות – היינו שותפים לפשע. לפמיניזם הישראלי, כתנועה שחרטה על דגלה ביקורתיות אמיצה, דאגה לנשים, לילדים ולקבוצות מוחלשות בכלל, אין ברירה אלא להתעמת עם השדים שהותירה עמוק במגירה. אחרת היא מערערת על זכות הקיום שלה עצמה”.
תארו לכם שיהיו מי שירימו את הכפפה. שארגוני נשים ממוסדים יתמכו למשל ביוזמה של עמותת עמר”ם, הפועלת בימים אלה, יחד עם ארגון רופאים לזכויות אדם, להביא לפתיחת הארכיונים והחומרים החסויים בפרשה.
האם יש סיכוי לכך? פניתי לארגון ויצ”ו בשאלה מה עמדתו בעניין, האם מתקיימים או התקיימו דיונים בנוגע לחלק של ויצ”ו בפרשה והאם יש סיכוי שנראה את ארגון הנשים בין הנאבקים לפתיחת הארכיונים בפרשה?
בתגובה נמסר מהגברת שרית ארבל מנכ”לית ויצ”ו:
“תנועת ויצ”ו היתה מבין החלוצות אשר הקימו עוד לפני קום המדינה מערך טיפול בתינוקות וילדים, במסגרתו הפעילה מספר מוסדות אשר העניקו טיפול רפואי ומסגרת תומכת. הליך קבלתם ועזיבתם של הילדים מהמוסדות טופל על ידי רשויות המדינה המוסמכות, וחלקה של ויצ”ו היה בדאגה לשלומם ולבריאותם. במשך השנים העבירה ויצ”ו לרשויות את כל החומרים בנושא שהייתם של הילדים במוסדותיה. אנו תומכים בכל בדיקה שתסייע להביא להבהרת הנושאים הקשורים בפרשה”. אמנם לא מפתיע, אבל בכל זאת מאכזב.
קטיעי מצדה אומרת: “אני מאמינה שעם השנים וככל שנדבר על הפרשה הזאת כפי שהיא באמת – פשע שנעשה נגד משפחות מזרחיות בעיקר, מתוך פטרונות ואג’נדה גזענית – תהיה הכרה, לפחות ציבורית. מהממסד אין לי הרבה ציפיות, אבל מהציבור הישראלי דווקא כן. לכן, לצד המשך המאבק לחשיפת הארכיונים, הפעילות שלנו מתמקדת בעיקר בביסוס הזיכרון של הפרשה כפרשה של עוול ופשע, כפרשה שיש לה קורבנות. חשיפת הארכיונים חשובה מאוד, אבל היא לא תנאי להכרה בפשע. צריך להכיר בפשע ובסבל של הקורבנות כבר היום, על סמך העדויות הרבות הקיימות”.
סביר מאוד שרוב, אולי כל, מי שהיו מעורבים אז בחטיפה כבר אינם בין החיים. למה אם כן נסגרו הארכיונים עוד לשנים רבות כל כך קדימה? “זו שאלה טובה, שהממסד צריך לענות עליה”, אומרת קטיעי. “המצב המשפטי כיום הוא כזה שלמעשה לא ברור איזה חיסיון מוטל על אילו מהחומרים ובעיקר – למה. אנחנו יודעים שעל חלק נכבד מהחומרים הוטל חיסיון של 70 שנה בשם הגנת הפרטיות – אבל לא ברור פרטיות של מי, וגם לא ברור מדוע צריך להיות מוטל חיסיון שלמעשה סוגר את החומרים לתקופה של יותר מ-120 שנה מאז האירועים עצמם! מעבר לזה, גם חומרים שאינם נמצאים תחת חיסיון משפטי אינם נגישים בפועל, משום שהגופים שאמונים עליהם עורמים קשיים שונים ומשונים. בשורה התחתונה, די ברור שלממסד אין שום רצון להתעסק בפרשה הזאת והוא מעוניין לדחוק אותה הרחק מהעין הציבורית. השאלה הזאת היא השאלה הראשונה שהממסד צריך לתת עליה דין וחשבון מפורט וברור”.
האם את חושבת שזו היתה חטיפה ממוסדת ומאורגנת שהוכתבה מלמעלה או “רק” תוצאה של גזענות?
“עד שהפרשה לא תיחשף במלואה יהיה קשה לדעת באיזו רמה היתה המעורבות הממסדית ומי בדיוק יזם את החטיפות. זה לחלוטין התפקיד של הממסד לענות על השאלות האלה. אני לא יודעת אם ממשלת ישראל הורתה על חטיפת הילדים, אבל קשה להאמין שתופעה כזו התרחשה בצורה כל כך רחבה ושיטתית בלי שתהיה יד מכוונת של גופים עם הרבה מאוד כוח. אין ספק שהיו גורמים וארגונים ממוסדים בעלי כוח והשפעה שידעו ותפעלו את המנגנון הזה, שהוא מנגנון של סחר בילדים לצורכי אימוץ לכל דבר ועניין, ולא משנה מה היו הכוונות השונות של המעורבים. הגזענות היתה ממוסדת והממסד היה גזעני, כך שמהבחינה הזאת אלה שני אספקטים שפעלו ביחד. ומעבר לזה, אני חושבת שמה שאיפשר לתופעה הזאת לקרות ובהיקף כזה ולאורך זמן הוא ההתעלמות הכמעט המוחלטת מהזעקה של המשפחות. ההתעלמות הזאת היא בהחלט תוצאה של פטרונות וגזענות. עד היום אפשר לשמוע אנשים שאומרים שזה בסך הכל היה לטובת הילדים ושהיה עדיף להם לגדול במשפחות אחרות. זה בלתי נתפש”.
גברים בשם אומרם
“כלא הוא מחיר כבד לשלם על 20 דקות של פעולה” (דן טרנר, אביו של ברוק אלן טרנר, סטודנט באוניברסיטת סטנפורד ושחיין, שהורשע באונס של אשה חסרת הכרה); “למאסר ממושך תהיה השפעה חמורה על טרנר. אני לא חושב שהוא מהווה סכנה לאחרים” (השופט האמריקאי אהרון פרסקי מסביר מדוע הקל בעונשו של האנס, שנשלח למאסר של חצי שנה בלבד).
http://www.haaretz.co.il/gallery/mejunderet/1.2970064
