הפסד צורב לעו”ד רון לוינטל: הלקוח שלו קילל “אפס ומטומטם” וחטף מהשופטת ריבה ניב 30,000 ש”ח פיצויים – פסק דין דבילי בלשון הרע ת”א 26685-01-14 ליאור קרמונה נ’ דני בוברוב

1.התובע, מר ליאור קרמונה (להלן אף “קרמונה”), עובד כמדריך טניס שולחן בבית הלוחם בתל אביב. הנתבע, מר דני בוברוב (להלן אף “בוברוב”), בעל נכות מלידה, הינו שחקן טניס מצטיין בקבוצת ספיבק ברמת גן, משחק בנבחרת ישראל לטניס נכים ומאמן במקצוע.

2.על פי האמור בכתב התביעה, ביום 20.4.13 התקיימה בבית הלוחם בחיפה תחרות ליגת הנכים, בה שיחק הנתבע נגד שחקן קבוצת בית הלוחם- אביב גורדון (להלן: “גורדון”). התובע, אשר תדרך את גורדון באותה התחרות, ישב מאחורי הנתבע ושוחח, תוך שימוש בתנועות ידיים, עם חבר נוסף בקבוצה שהינו כבד שמיעה.

3.לטענתו, במהלך המשחק, הסתובב לפתע בוברוב וקרא לעברו “חתיכת מטומטם, אפס אידיוט” (סעיף 14 לכתב התביעה), תוך שהוא מדמה תנועת חבטה בעזרת המחבט שהיה בידו. משפנה אליו התובע, השיב לו בוברוב “חתיכת מטומטם, למה אתה עושה תנועות מאחורי הגב שלי לשחקן?” (סעיף 15 לכתב התביעה) וכל ניסיונותיו לפייסו עלו בתוהו. בהמשך, פנה הנתבע למר זאב גליקמן האחראי המקצועי על התובע , וצעק לעברו- “המאמן המטומטם שלך מסמן עם הידיים לשחקן היריב שלי מאחורי הגב שלי!” (סעיף 18 לכתב התביעה).

4.לטענת התובע, בשל הצעקות, נאלץ להפסיק את הדרכתו של גורדון באמצע המשחק ולעזוב את המקום, אולם הדבר לא הועיל והנתבע המשיך בצעקות- “אפס, מטומטם”, “מאמנים דפוקים” (סעיף 21 לכתב התביעה) עד שנאלצו להפסיק את כל המשחקים שהתקיימו במקום.

5.עוד טוען התובע כי מקום המשחק המה אנשים- שחקנים ומאמנים- וכל הנוכחים במקום שמעו את הצעקות שהופנו לעברו תוך התייחסות ליכולותיו המקצועיות, באופן שביזה אותו. לפיכך, לטענתו- אמירות הנתבע כלפיו ועליו מהוות לשון הרע.

6.בתביעה סופר כי גם במשחק נוסף, שהתקיים ביום 27.4.13 בבית הלוחם בתל אביב, ניגש אליו הנתבע בזמן שעמד ליד שחקן ומאמן ששוחחו ביניהם וקרא לעברו- “מאמנים מטומטמים” וכן- “הלו הלו אסור שני מאמנים להדריך שחקן שאחד מכם שיעוף מפה שיישב!!” (סעיף 39 לכתב התביעה). ובהמשך אף ירק לכיוונו.

7.באותו המקרה, ולאחר שהתובע חש מושפל עקב התנהגות הנתבע- השיב לו התובע בכינוי “גמד מעוות”. בעקבות אירוע זה, הגיש הנתבע תביעת לשון הרע כנגד התובע (להלן: “התביעה הנוספת”) ואשר אודותיה ואודות הקביעות בה, עוד ארחיב בהמשך .

לפיכך, טוען התובע כי על הנתבע לפצותו בסכום של 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע כנגדו.

8.בכתב הגנתו, טען הנתבע כי דין התביעה להידחות וכי מדובר בתביעה המהווה משקל נגד לתביעה המוצדקת שהגיש הוא כנגד התובע.

הנתבע הכחיש את עצם פרסום הדברים, אולם לעמדתו, אף אם יוכח הפרסום, עסקינן לכל היותר ב”זוטי דברים” או עניין של מה בכך על פי תקנה 4 לפקודת הנזיקין.

עוד טען הנתבע כי קיימת פסיקה ענפה בה קבע בית המשפט כי אין לראות בקללות וגידופים, אשר נאמרו בשעת כעס ובזמן חילופי עלבונות- הוצאת לשון הרע.

בתצהירו אף העלה הנתבע גרסה לפיה כלל לא התקיים המשחק בינו ובין גורדון. גרסה זו זכתה להתייחסות הצדדים, בסיכומיהם.

9.סיכומי הצדדים-

בסיכומיו, הכחיש התובע את גרסתו זו המאוחרת של הנתבע כי כלל לא התקיים משחק בינו ובין גורדון. גרסה זו, שלא נטענה בכתב ההגנה, אף לא הועלתה בתביעה הנוספת, על אף שהיה מדובר בקו מרכזי בהגנתו של התובע דכאן כנתבע.

עוד טען התובע כי אין הנתבע יכול לטעון טענות סותרות ביחס לאותו אירוע, כאשר מחד מכחיש את קיומו של האירוע ומאידך, טוען כי מדובר בזוטי דברים.

מנגד, חוזר הנתבע בסיכומיו על הטענה כי המשחק נשוא כתב התביעה כלל לא התקיים ואף מבהיר כי האמירות המיוחסות לו הינן קללות וגידופים במסגרת משחקי ספורט, לגביהן נקבע כי אינם מהוים הוצאת לשון הרע. דברים אלה נכונים ביתר שאת, לעמדתו, שעה שטענה דומה הועלתה על ידי התובע בכתב ההגנה שהגיש בתביעה הנוספת.

לסיום טען הנתבע כי ככל שיקבע בית המשפט כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ואמירות הנתבע מהוות לשון הרע- קמה לו הגנת סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע המגן על הבעת דעה שאינה מתיימרת להציג קביעה עובדתית.

10.דיון והכרעה-

בפתח דברי מוצאת אני לנכון להבהיר כי הגם שבכתב התביעה מתאר התובע שני אירועים שונים בהם הוציא הנתבע דיבתו- המשחק אשר התקיים ביום 20.4.13 בחיפה וכן המשחק שהתקיים ביום 27.4.13 בתל אביב- בסיכומיו, התייחס התובע למשחק הראשון בלבד ועל כן סבורתני כי אף לו אכן ייחס חלק מן הפיצוי שנתבע למשחק מיום 27.4.13- נזנחה עילת תביעה זו. מכאן, אתייחס בפסק דיני לאירוע הראשון ואליו בלבד.

11.חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה- 1965 קובע-

“1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
3. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
4. לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

   ובסעיף 2-

   2. (א) פרסום, לענין לשון הרע- בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

   (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

   (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

   (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע;”

   12.כידוע, המבחן האם פרסום מהווה לשון הרע, אם לאו, הינו מבחן אובייקטיבי-

   “המחלוקת בין הצדדים נסובה על משמעותו של הפרסום- האם טמונה בו לשון הרע כנגד המערער על פי סעיף 1 לחוק אם לאו. שאלה זו היא במהותה פרשנית. פרשנות הפרסום תיעשה על ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו, בלא להיזקק בדרך כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המבחן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לאופן שבו הובן הפרסום על ידי האדם הטוען לפגיעה בו (ראו: פרשת הוצאת עיתון “הארץ” בע”מ הנ”ל [1], בעמ’ 293, 300- 301; ע”א 89/334 מיכאלי נ’ אלמוג (להלן- פרשת מיכאלי [2]), בעמ’ 562; וראו גם Brazier & Murphy super 446, 435 וכן Carter- ruck, Walker & starte supra [17]’ at p42.

   ככלל, על מנת לקבוע האם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע “מבין השורות” של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. לעניין זה מתייחס סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע הקובע:

   “3. אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה”.

   הדעה המקובלת היא כי על מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (פרשת הוצאת עיתון “הארץ” בע”מ הנ”ל [1], בעמ’ 300, 302;…” (ע”א 1104/00 דוד אפל נ’ איילה חסון, פ”ד נו(2), 607).

   13.בעניינינו, טוען התובע כי אותן צעקות שנצעקו לעברו ועליו ע”י הנתבע, הגיעו לאזניהם של אנשים רבים : “חתיכת מטומטם, אפס אידיוט”; “חתיכת מטומטם, למה אתה עושה תנועות מאחורי הגב שלי לשחקן?” ; “המאמן המטומטם שלך מסמן עם הידיים לשחקן שלי מאחורי הגב שלי!”;”אפס, מטומטם”; “מאמנים דפוקים” ;

   כאמור, לשיטת הנתבע, קללות וגידופים הנאמרים בעידנא דריתחא, תוך כדי משחק ספורט לא יחשבו כהוצאת לשון הרע.

   14.לטעמי, בנסיבותיו של מקרה זה, לא ניתן לקבל טענה זו.

   בספרו, דן שנהר בשאלה האם קללות וגידופים הינם לשון הרע, אם לאו, תוך התייחסות לפסקי דין שדנו בשאלה זו-

   “10.3.4 שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כלפי אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב”לשון הרע” תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים.

   …

   10.3.6 בפסיקה שלאחר הלכת דיאב נ’ דיאב ניכרת נכונות להכיר בגידופים כ”בלשון הרע”. כך ציין בית המשפט המחוזי, כי סנגור שאמר לתובעת משטרתית “את טיפשה, את נעשית טיפשה מיום ליום, את סנילית, את מבלבלת את המוח” אמר דברים המהווים “לשון הרע” כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. במקרה אחר קבע בית משפט השלום, כי פרסום פומבי שבו נאמר על אדם שהוא “טיפש שבטיפשים” מהווה פרסום לשון הרע. במקרה נוסף הואשמה עורכת דין בכך שאמרה על הקובל: “מקומך בבית משוגעים”, “סתום את הג’ורה שלך” ו”לקוח כזה לא הייתי מייצגת גם עבור מליון דולר”. הדיון בעניין זה התמקד בשאלה, האם עומדת לנאשמת הגנה מוחלטת, אולם מפסק הדין עולה כי בית המשפט המחוזי סבר שהדברים שיוחסו לנאשמת מהווים לכאורה לשון הרע”. (אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ”ז-1997, עמודים 131-132).

   15.מכאן שמקום בו עילת התביעה הינה בקללות שקילל הנתבע את התובע, אין הנתבע “נהנה” מהגנה אוטומטית את נסיבות המקרה הספציפי.

   בעניינינו, סבורתני כי הדברים שנאמרו מפי הנתבע, היקפם והתמשכותם, מכריעים לטובת התובע, ואפרט:

   כבר צוין לעיל כי בין הצדדים התנהלה תביעה נוספת, שלאחר שנדחתה, הוגש עליה ערעור- שהתקבל, בפסיקת פיצוי נמוך לתובע . הצדדים הסכימו כי קביעות בתי המשפט השונים בתביעה הנוספת, ישמשו לצורך תביעה זו.

   לפיכך, בטרם אדרש לראיות שהובאו בתביעה דנן ואשר הובילוני למסקנה כי אמירות הנתבע מהוות פגיעה בשמו הטוב של התובע, יש להתייחס לקביעות הערכאות הנוספות ביחס לאירוע נשוא כתב התביעה.

   16.כך קבעה חברתי, כב’ השופטת פרוסט פרנקל ביחס לאירוע נשוא התובענה- (התובע דכאן- הנתבע שם):

   ” מהעדויות עולה תמונה שלא מחמיאה לאיש מהמעורבים במשחקי טניס שולחן לנכים ומעדי ההגנה עולה תמונה שלא מחמיאה להתנהגות התובע, לאורך זמן במהלך המשחקים, לפניהם ואחריהם, הן בארץ והן בחו”ל. איש מהעדים שהופיעו בפני לא תארו את התנהגות הנתבע כפרובוקטיבית ו/או מחרחרת ריב, לעומת זאת, חלק מהעדים, תארו כך את התנהגות התובע, כולל במשחק שקדם לאירוע נשוא תביעה זו ובאירוע עצמו.

   אביב גורדון העיד ששמע את התובע מקלל את הנתבע וצורח לעברו “מטומטם”, סולי מויאל שמע אותו צועק על הנתבע ומקלל אותו באופן שגרם לו לבקש הפסקת המשחק, אלכס קורמן שמע את התובע מקלל את הנתבע “אפס, מטומטם, מאמנים דפוקים”, אברהם קינג שמע אות התובע באירועים קודמים, צועק לעבר הנתבע, “חרה מטומטם, מאמנים מטומטמים” וכך גם זאב קליגמן …

   התנהגותו הפרובוקטיבית, הפוגענית והאגרסיבית של התובע, הועלתה באופן מפורט ע”י כל עדי ההגנה, אשר העידו שלמרות האמוציות וההתבטאויות הלא שגרתיות במהלך משחקי טניס שולחן, התובע חצה את הגבולות” (בת”א 46377-05-13 בוברוב נ’ קרמונה, (פורסם במאגרים), עמ’ 9-10).

   ואילו בע”א 53491-09-14 בוברוב נ’ קרמונה, התייחסה כב’ השופטת אביגיל כהן להתנהגות התובע דשם- הוא הנתבע בהליך זה , בקבעה-

   “בענייננו גם אם לא מחילים את הגנת הקינטור, אין להתעלם מהעדויות הרבות, מהן עלה כי המערער הירבה באמירות לא ראויות כלפי המשיב.

   עדים רבים העידו על התנהגותו הפרובוקטיבית.”…”כל עדי הנתבע פרטו את התנהגות בוברוב- התובע אשר חצתה את הגבולות”

   17.ולהליך אשר בפני-

   בעניינינו, מהעדויות הרבות עלה כי התנהגותו של הנתבע חרגה מההתנהגות המקובלת במשחקי טניס שולחן, אשר מטבע הדברים ועל אף היותם משחקי ספורט, אינם דומים למתרחש במגרשי הכדורגל.

   כך, למשל , תיאר מר זאב גליקמן כי-

   ” כן, זה היה אירוע מיוחד, זה משחק שיש בו הרבה אמוציות אבל זה עבר את גבול הטעם הטוב. מעבר לצעקות ולהתנהגות שלו הוא קילל מאמן וזוהי הסיבה שאני עצרתי את המשחק לכ-15 דקות. בתוך אחד המארגנים, לקחתי את הרמקול. פנו אליי עשרות שחקנים ובקשו שאעשה סדר כי הוא מפריע. הזהרתי ופניתי לדני באופן אישי. ” (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.15, עמוד 13, שורות 7-10).

   ואילו עד ההגנה מר יהושע אוניקובסקי, אשר בא לכאורה לתמוך בעמדת הנתבע, העיד כי-

   “ת. זכור לי הטורניר נערך באולם כדור סל כאשר אני יושב באמצע כאשר יש 10-12 שולחנות מפוזרות מסביבי, אני חושב שדני שיחק עם שמוליק שור, היה שולחן לפני הסוף מימיני, היו צעקות רמות, ואמרו לי שדני צועק ואי אפשר להמשיך ושאני חייב להתריע. ניגשתי לדני, ביררתי מה קורה, זה היה לצערי כמה חודשים אחרי ניתוח שעברתי והיה קשה לי לקום, ניגשתי אליו, לא זכור לי בדיוק מה קרה, זוכר שהמשחק הופסק לכמה דקות, שמוליק לא התערב, היה לי צורך להרגיע את דני, לא זוכר על מה הם התווכחו, אני מכיר אותו כשחקן מאוד אמוציונלי, ואמרתי לו שהוא לא יכול להתנהג כך. אחרי שהוא אמר לי כמה מילים הוא חזר לשחק וכך זה נגמר. מהרגע שהם דיברו איתי ושמעתי את הצעקות, זה היה בערך 5 דקות עד שחזרו לשחק. ביתר השולחנות המשיכו לשחק.” (עמוד 19 לפרוטוקול הדיון מיום 19.1.15, שורות 23-31).

   18.מצאתי כי אין מדובר באמירה חד פעמית, קללה שנפלטה ברגע של זעם, אלא אירוע מתמשך בו התייחס הנתבע שוב ושוב אל התובע באופן משפיל עד שבסופו של דבר נדרשה הפסקתם של המשחקים שהתקיימו במקום.

   האמירות, שהייתה בהן התייחסות מפורשות ליכולותיו המקצועיות של התובע (ולחוסר יכולתו) כמאמן, והכל בנוכחות שחקנים, מאמנים נוספים ואנשי מקצוע בתחום- ביזו את התובע, פגעו בעיסוקו ויש לראותן כלשון הרע.

   19.בתצהירו, העלה הנתבע לראשונה את הטענה כי האירוע נשוא התובענה לא התקיים וכי לא שיחק מול גורדון באותו המועד.

   גרסה זו, שלא פורטה בכתב הגנתו של הנתבע ואף לא נטענה בתביעה הנוספת, נשענת ברובה על הטענה כי שמו של אביב גורדון לא הופיע בלוח המשחקים כמי ששיחק כנגד הנתבע וכן שלא היה באותה העת אחד משחקני בית הלוחם. וכך ציין הנתבע בתצהירו-

   “8. ביום 20/4/2013 נערכה תחרות ליגה קבוצתית של טניס שולחן לנכים שבו אני שיחקתי בקבוצת ספיבק רמת גן נגד קבוצת חיפה וכן נגד קבוצת תל אביב ב’ וכנגד קבוצת תל אביב א’ ובפועל נערכו שלושה מחזורי ליגה ביום זה.

   מצ”ב לוח המשחקים ומסומן כנספח “1” לתצהירי.

   9. התובע בכתב התביעה ובתצהירו טוען כי ביום משחקים זה אני שיחקתי נגד שחקן בית הלוחם, מר אביב גורדון שאותו מאמן לכאורה התובע, אך מר גורדון לא היה באותה שנה נשוא האירועים שחקן קבוצת בית הלוחם תל אביב, אלא היה שחקן של קבוצת ראשון לציון.

   10. מר גורדון בכלל לא נכח ביום האירוע, הוא לא יכול היה לייצג את קבוצת בית הלוחם משום שלא שיחק עמה, לא היה רשום בקבוצה ולא היה חבר הבית בקבוצה, על כן לא ברור לי מדוע נטען כי אני לכאורה שיחקתי נגדו.

   11. שמו של מר גורדון כלל לא מופיע בלוח המשחקים של טפסי הליגה. כך, בטופס הליגה שנערך ביום 27/4/2014, שבוע ימים לאחר האירוע הראשון, שמו של מר גורדון לא מופיע בטופס כלל לא שיחק.

   12. כך גם במחזורים אחרים שמו של מר גורדון לא מופיע וזה כי הוא איננו שחקן בית הלוחם תל אביב, אלא היה בקרות האירועים שחקן קבוצת ראשון לציון. ” (תצהיר עדותו הראשית של הנתבע).

   20.מוטב היה לטענה שלא תטען. לא די בכך שהיא מהווה שינוי חזית, אלא שהיא נסתרת ע”י העדויות הרבות. כך למשל, נכתב בפסק הדין בתביעה הקודמת:

   “ביום 20.4.13 נערכה תחרות במסגרת ליגת מסווגים בבית הלוחם בחיפה, בה נכחו גם מאמן טניס שולחן בבית הלוחם בת”א, אלכס קורנמן, רכז חוג ומאמן נבחרת ישראל בטניס שולחן לנכים זאב גליקמן מבית הלוחם , מארגן התחרות מטעם ההתאחדות הישראלית לנכים יהושוע אוניקובסקי, ולמעלה מ-50 מתחרים. זאב גליקמן ביקש מהנתבע לשבת בסמוך לשחקן בית הלוחם בשם אביב גורדון, התחרה בתובע. הנתבע ישב התובע במרחק של כ-6 מ’ מהשולחן ומאחורי התובע. ליד שולחן המארגנים ישבו גליקמן ואונקובסקי, ובהמשך הצטרף גם יהודה אלון, אדם מבוגר ושחקן בקבוצה של בית הלוחם, שהוא כבד שמיעה, ושוחח עם הנתבע .

   בשלב זה התובע הסתובב לאחור ו”שאג” לכיוון הנתבע “חתיכת מטומטם, אפס, אדיוט”, לעיני כל מי שישב ושהיו המומים מתוקפנותו. התובע אף הרים את ידו הימנית שאחזה במחבט טניס שולחן בתנועה מאיימת לכיוון הנתבע, שנראה כמי שמתכוון לזרוק על הנתבע את המחבט, אך הוא לא זרק את המחבט. הנתבע קם ושאל את התובע “למה אתה מקלל, מה עשיתי לך”, והתובע השיב “חתיכת מטומטם, למה אתה עושה תנועות מאחורי הגב שלי לשחקן”. הנתבע השיב לו שהוא מדבר בתנועות ידיים עם יהודה אלון שהוא כבד שמיעה ולא סימן לשחקניו.

   9.כשניגשו לקרבתם אוניקובסקי וגליקמן, אמר התובע “המאמן המטומטם, מסמן עם הידיים לשחקן מאחורי הגב שלי”. גליקמן ביקש מהנתבע לא להגיבולאחר שהתובע ניצח את אביב גורדון, הוא החל לשחק מול שמוליק שור מבית הלוחם. כשקורנמן ניצל הפוגה קצרה ושאל את שמוליק שור מה התוצאה שאג התובע על קורנמן “חתיכת מטומטם, אפס, אל תפריע לי, למה אתה כל הזמן מפריע לי” ובהמשך צעק לעבר גליקמן “תעיף את המאמנים המטומטמים האפסים שלך כל הזמן הם מפריעים לי..” דברים אלה נאמרו בצעקות ונשמעו לאזני כל הנוכחים. “

   21.כך, העיד אביב גורדון כי באותו היום שיחק אל מול הנתבע, וזאת על אף שהמשחק לא נרשם בלוח המשחקים:

   “ש. היה יום שאתה מתאר בתצהירך, הטענה של דני שבכלל לא היה משחק בין ראשל”צ לבין ספיבק באותו יום?

   ת. היה משחק כזה

   ש. למה זה לא מופיע ברשימה?

   ת. בהתחלה לא השתתפנו כי היו בעיות עם המועדון, אחרי זה, זה הסתדר, באנו למשחק בחיפה, אני בעצמי שיחקתי עם דני ועם שי באותו מחזור

   ש. אם היה משחק, למה הוא לא מופיע?

   ת. כי אחרי המשחק הזה לא הופענו יותר, קבוצת ראשל”צ לא היו לה יותר שחקנים והיא הפסיקה את פעילותה…

   ש. יכול להיות שעשו טעות?

   ת. לא יודע, זה לא קשור אלי. אני בעצמו שיחקתי ואני זוכר את התוצאה

   ש. אם אני אומר שהמשחק לא היה באותו יום?

   ת. זה לא יכול להיות, אני הייתי שם

   ש. בתצהירך כתבת “מתישהו באפריל”, איך אתה יודע מתי באפריל?

   ת. אני זוכר את זה בוודאות, כי זה היה בחיפה” (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.15, עמודים 5, 6).

   22.הסברו של אלכס קורנמן לעניין זה, הניח את דעתי:

   “ש. ברשימה לא רואים את המשחק של ראשון, למה?

   ת. אני הייתי בתור מאמן, ולא בתור מארגן התחרות. הם קיבלו את הרשות מהמארגנים שאם הגיע אביב גורדון ודויד, אז הם משחקים. ככה התחילו לשחק.

   …

   ש. אני אומר שבתאריך המדובר אביב גורדון לא שיחק כקבוצה?

   ת. הוא כן שיחק, בראשון

   ש. אבל היא לא מופיעה ברשימה?

   ת. אז הם קיבלו אישור מאוניקובסקי להשתתף” (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.15 עמודים 8-9)

   23.הסבר דומה, סיפק גם מר זאב גליקמן-

   “ש. אם זו ליגה קבוצתית אז יכול להיות שדני שיחק נגד אביב?

   ת. דני שיחק מול אביב באירוע הזה.

   ש. אבל ראשון לא משתתפת.

   ש. יש לנו הרבה שחקנים שאנו משתפים אותם שלא במסגרת התחרות, זה מקובל כבר 20 שנים, יחד עם בן זוגו החלטנו לשתף אותם והם השתתפו. הם שיחקו נגד ספיבק ונגד בית הלוחם ת”א.

   ש. איך ייתכן שבתוצאות הוא לא מופיע המשחק הזה?

   ת. אני מפנה לנספח א, זה היה מחוץ לתחרות, וזו הסיבה שבגללה המשחק לא מופיע בנספח 1, עשרות פעמים אנו משתפים שחקנים, אביב היה בתקופת מעבר”.(פרוטוקול הדיון מיום 19.1.15, עמוד 12, שורות 14-22).

   24.הפרסום

   מתצהירו של אביב גורדון עלה כי שמע את הצעקות והאמירה “מטומטם”; מתצהירו של יהודה אלון עלה כי הנתבע התפרץ לעברו של התובע בקללות ממושכות; זאב גליקמן, תיאר בתצהירו את הצעקות שצעק לעברו הנתבע תוך שהוא קורא לתובע “מאמן מטומטם”; אלכס קורנמן תיאר אף הוא דברים דומים בתצהירו- “אבל דני רק המשיך לצעוק ולקלל גם את ליאור וגם אותי- ללא שום סיבה שבעולם- “אפס, מטומטם” “מאמנים דפוקים” והכל לכיוון של ליאור וגם לכיוון שלי במשך עשר דקות- רבע שעה לפחות!!”; ואילו סולי מויאל תיאר בתצהירו כי הקללות הובילו להפסקת המשחקים במקום;

   25.אף אליבא דגרסת הנתבע, שמעו העדים למצער חלק מן האמירות המיוחסות לו-

   “18. לסיכום עדותם של עדי התובע עולה התמונה הבאה- מתוך 8 עדים שהעידו מטעם התובע, 3 עדים לא ציינו את האמירות המיוחסות לתובע (סולי מויאל, אבי קניג ויהודה אלון). 3 עדים אחרים (שמוליק שור, נחוס שמיס וזאב גליקמן) טוענים כי הנתבע אמר את האמירה “מאמנים מטומטמים” ולא שמעו את האמירות האחרות המיוחסות לתובע כגון “אפס” “מטומטם” ו- “אידיוט” (מדובר באמירה כללית שלא יוחסה אל התובע וממילא לא בגינה נתבע). עד נוסף (אביב גורדון) שמע אך ורק את האמירה “מטומטם” ואילו העד האחרון אלכסנדר קורנמן טוען כי שמע את האמירות המיוחסות לנתבע .

   19. רוצה לומר כי מתוך 8 עדים, רק עד אחד טוען ששמע את האמירות וחלק מהעדים שמעו אמירה מסוימת וחלק מהעדים שמעו אמירה אחרת. נשאלת השאלה, אם כל העדים הללו היו עדים באירועים נשוא התביעה, על כן איך כל העדים הללו לא שמעו את האמירות נשוא התביעה? איך חלק מהעדים שמעו אמירות מסוימות וחלק מהעדים שמעו אמירות אחרות?” (סיכומי הנתבע).

   26.ייתכן כי לא כל הנוכחים במקום שמעו את כל הדברים שצעק הנתבע לעברו של התובע, אולם שעה שהוכח שבכל אחד מהמקרים שמע אדם נוסף, מלבד התובע, את אותן צעקות וקללות, יש מקום לקבוע כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו והוכיח את כל הפרסומים נשוא כתב התביעה.

   27.ההגנות

   אשר לטענתו של הנתבע כי האמירות המיוחסות לו אינן מהוות לשון הרע בהיותן קללות ו”אמרות רחוב” אשר נאמרו במהלך משחק ספורט ומתוך כעס- כבר קבעתי כי אין כך הדבר. אינני מוצאת לנכון לשוב ולהידרש לעניין זה בשנית.

   זוטי דברים- לטענת התובע, הנתבע זנח טענה זו משלא התייחס אליה בתצהירו. אינני מוצאת להידרש לשאלה האם זנח הנתבע טענה זו, אם לאו, שכן סבורתני כי ממילא דין הטענה להידחות לגופם של דברים.

   כאמור וכפי שפירטתי לעיל, מדובר באירוע מתמשך בו המשיך הנתבע לקלל את התובע חרף ניסיונות להרגיעו. הנתבע לא הסתפק בקללות והתייחס באמירותיו לתפקודו המקצועי של התובע, עד אשר הנוכחים במקום נאלצו לעצור את כל המשחקים. לפיכך, סבורתני כי אין מדובר בזוטי דברים והגנה זו אינה יכולה לעמוד לו.

   28.הבעת דעה-

   סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע קובע-

   “15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

   6. הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת- הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;”

      29.לטענת הנתבע, אמירותיו אינן אלא הבעת דעה על התנהגות של התובע. אינני מקבלת זאת.

      “21.1.1. פרסום של “לשון הרע, כפי שזו מוגדרת בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, אינו רק פרסום של טענה עובדתית נחרצת. גם פרסום של דעה עשוי להקים לנפגע עילה על פי החוק, וזאת כאשר הדעה שפורסמה עלולה לגרום לנפגע את אחת הפגיעות המפורטות בסעיף 1 לחוק. לצד עיקרון זה נקבעו בסעיף 15 ארבע הגנות, העשויות לפטור מפרסם של דעה מאחריות וזאת למרות שהפרסום כשלעצמו מהווה עוולה או עבירה של פרסום לשון הרע. מפרסם המבקש ליהנות מאחת מארבע ההגנות האלה, צריך תחילה להצביע על כך שהפרסום המשמיץ אכן מהווה “הבעת דעה”. החוק אינו קובע מתי ייחשב פרסום כ”הבעת דעה”. עניין זה מוסדר בפסיקה, אשר קבעה סדרה מפורטת ומורכבת של כללים שלפיהם ייקבע האם הפרסום מהווה “הבעת דעה” מוגנת. לא כל פרסום הנכנס לגדרה של “הבעת דעה” לפי הכללים שפתחה הפסיקה יהיה מוגן על פי חוק איסור לשון הרע. המחוקק קבע רשימה של נושאים ועניינים, אשר רק בקשר אליהם הבעת הדעה מוגנת. נושאים ועניינים אלה מוגדרים בסעיפים 15(4), 15(5), 15(6) ו- 15(7) לחוק. כמו כן, כמו כל שאר ההגנות שבסעיף 15 לחוק, מותנית ההגנה על הבעת דעה בכך שהבעת הדעה פורסמה ב”תום לב””. (שנהר, עמ’ 307)

      וכן-

      “21.5.1 כל ארבע הגנות הבעת הדעה מותנות בכך שהפרסום נעשה “בתום לב” . דרישת תום הלב מהווה תנאי עצמאי ונפרד, אם כי חלק מהעניינים הנבדקים במסגרתה נבחנים גם במסגרת בדיקת שאר מרכיבי ההגנה. יש לזכור, כי ב”תום הלב” של המפרסם אין די, ומפרסם המבקש ליהנות מההגנות חייב להוכיח גם את התקיימותם של שאר מרכיבי ההגנות, היינו: שהפרסום מהווה “הבעת דעה” על פי הכללים שגובשו בפסיקה וכי הוא נכנס לגדרה של אחת מהנסיבות המפורטות בסעיפים 15(4) עד 15(7) לחוק.

      21.5.2 כוונת המפרסם בפרסמו את הבעת הדעה מלמדת על תום לבו, ואם נקבע שעשה את הפרסום ממניעים טהורים יהיה בכך כדי ללמד על קיומו של תום לב. עם זאת, בהעדרה של כוונת זדון אין די….

      21.5.3 שיקול חשוב נוסף הנבדק במסגרת בחינת סוגיית תום הלב הוא מידת הסבירות של הפרסום. הגנת הבעת הדעה “איננה עומדת למפרסם, אם חרג בדבריו מתחום הסביר בנסיבות העניין”. סבירות הסקת המסקנה מהעובדות שעליהן היא מסתמכת מהווה תנאי הכרחי להחלת הגנת הבעת הדעה, ותנאי זה קיים באופן עצמאי ונפרד מעניין קיומו או העדרו של תום הלב. עם זאת, סבירות הסקת המסקנה תישקל גם במסגרת בדיקת קיומו או העדרו של תום הלב; אולם עניין זה הוא רק אחד מהעניינים המלמדים על סבירות הפרסום ועל תום הלב בכלל. ההכרעה בשאלת קיומו או העדרו של תום הלב שהתלווה לפרסום הדעה תלויה, במידה רבה, בנושא שבו הובעה הדעה. כאשר מדובר בהבעת דעה על איש ציבור בעניין ציבורי, ירחיב בית המשפט את גבולות “תחום הסביר” שבמסגרתו רשאי המפרסם להתבטא מבלי שתאבד לו חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. במסגרת בדיקת סבירותה של הבעת הדעה ייבדק גם סגנונה, הדרך שבה נוסחה והשימוש שנעשה במסגרתה בלשון גסה ובוטה.” (שם, עמודים 319-321).

      30.אינני סבורה כי הנתבע פעל בתום לב. צעקותיו המתמשכות הן כלפי התובע והן כלפי נוכחים אחרים במקום- תוך התייחסות לתובע וביזויו- אינן סבירות ומידתיות ואין לקבלן, או להתעלם מהן.

      לפיכך, קובעת אני כי לנתבע לא קמות הגנות בגין דבריו.

      31.גובה הפיצוי-

      בכתב התביעה, עותר התובע לפיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 100,000 ₪.

      כאמור, קבעתי כי התובע הוכיח כי הנתבע צעק לעברו דברי גנאי במשך זמן לא קצר, במהלך המשחק שהתקיים ביום 20.4.13 בחיפה. זאת, בנוכחות מספר רב של אנשים. הנוכחים במקום ניסו “להרגיע” את רוח הנתבע, אולם זה הפסיק את צעקותיו רק לאחר שנפסקו כל משחקי התחרות במקום.

      הנתבע בחר שלא להתנצל על האירוע ואף הכחישו.

      מנגד, על אף היותו של האירוע רב משתתפים, התרשמתי מהעדויות כי מרביתם של העדים לא שמעו את כל האמירות שנאמרו בגנות התובע ורובם ככולם, מודעים להיותו של הנתבע “חם מזג” ולא ייחסו משקל רב לאמירות אלה.

      בשים לב לאמור לעיל- הריני מעמידה את הפיצוי על סכום של 25,000₪.

      הנתבע יישא בהוצאות התובע ובשכ”ט עו”ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

      ניתן היום, ח’ סיוון תשע”ו, 14 יוני 2016, בהעדר הצדדים.