השופט שמאי בקר הרשיע עיתונאית בפגיעה בפרטיות, סירוס העיתונאות ע”פ 54376-12-14
“אם מותר לשלטון, מבחינה עקרונית, למנוע הבעת דעה, אין לדבר הזה גבול“. (ישעיהו ליבוביץ’)
פברואר 2016, מדובר בעיתונאית שפרסמה ברשתות החברתיות אודות עובד ציבור ציבור ששימש כמנכ”ל משרד הרווחה. הפרסום כלל בעיקר התנהגות לא נאותה כלפי הרשויות כגון מכתבי התראה על עיקולים בגין אי תשלום חובות עירייה, ועד בית, ועוד. העיתונאית מעצם היותה עיתונאית המעבירה מידע לציבור העבירה את המידע שקיבלה על התנהגות יוסי סילמן כלפי הרשויות משום שסברה שיש בכך עניין ציבורי.
כדי להרשיע את העיתונאית השתמש שמאי בקר בדמגוגיה משפטית ועיוות המשפט ורוח הדמוקרטיה הישראלית. שמאי בקר ניצל בציניות וברמיה היות העיתונאית נפגעת משרד הרווחה שנפגשה עם יוסי סילמן בהיותו מנכ”ל משרד הרווחה.
סירוס העיתונאות
בשלב הראשון קבע שמאי בקר כי העיתונאית ביצעה את המעשה שלא מתום לב מסיבות אלו:
– שבועות קודם לכן לא צלחו פגישותיה עם יוסי סילמן לקבוע הסדרי ראיה עם ילדיה אותם אינה רואה במשך שנים.
– תגובית שפרסמה העיתונאית בפייסבוק בעניין סילמן.
– העיתונאית לא ביקשה תגובת סילמן. (הערה: יש מקום בבלוג של העיתונאית מקום לאינספור תגובות).
– העיתונאית לא פרסמה בכתבתה גילוי נאות שנפגשה עם סילמן.
“סיבות” אלו הינן אבני נגף שמנסה שמאי בקר להציב לעיתונאי הרוצה לפרסם מאמר. שמאי בקר מתרה בעיתונאים ומזהיר אותם כי לפני פרסום יוודאו כי הם, העורכים שלהכם, המו”ל, בעל העיתון ועוד בעלי כוח בעיתון כי אין להם עניין אישי עם עם נשוא הכתבה, ואם יש לציין, ולהיזהר בתגוביות בפייסבוק באשר לנשואי הכתבה ועוד אבני נגף, שאם לא יזהרו יהיו חשופים לפגיעה בפרטיות ולשון הרע.
זאת ועוד העיתונאית פירסמה ומפרסמת כל העת פירסומים נוספים על נשואי כתבה נוספים, מדוע תימנע מפירסום על יוסי סילמן?
לאחר שסירס את העיתונאות בשלב הראשון טוען שמאי בקר בשלב השני כי גם אם פעלה העיתונאית העיתונאית בתום לב הרי שמדובר בפרסומים שאין להם עניין ציבורי. נשאלת השאלה האם יש עניין ציבורי לכך שעובד ציבורי המנהל תקציבים של מילארדי ש”ח אינו משלם כהלכה חובותיו לרשויות ומקבל בשל כך מכתבי עיקול? ובכן העיתונאית ורבים אחרים סבורים שכן, וזה אכן פורסם בתקשורת.
משוא פנים לעובדי ציבור
שמאי בקר כותב בסעיף 39 להכרעת הדין “שמם הטוב ופרטיותם של עובדי ציבור – לא יכולים להיות למרמס” – טענה זאת נכונה בעיקר לאזרחים מו השורה ופחות לעובדי ציבור בשל הגנות לשון הרע לפרסומים נגד עובדי ציבור. שמאי בקר מטעה ומסלף בפרשנות חוק לשון הרע כביכול עובדי ציבור מוגנים יותר משאר האזרחים בלשון הרע בעוד ההיפך הוא הנכון.
הכרעת הדין של שמאי בקר רוויה בהערות מטופשות רבות נציג שתיים מהם: “ספק רב בליבי אם היו הפרסומים רואים אור על ידה או באתרה – לו היה סילמן נענה לכל בקשותיה.” (סעיף 27 להכרעת הדין) – ועל זה נאמר “אם לסבתא היו גלגלים היתה אוטובוס” או “ב’אם’ אפשר להכניס את כל פריס לבקבוק”.
סעיף 33 להכרעת הדין כותב שמאי בקר: “אם פלוני חנה מספר פעמים ב”אדום – לבן”, למשל 2, משך השנים, ולא שילם הדוחות – הפסול הוא למשרה ציבורית?” – על זה נאמר “מה עניין שמיטה להר סיני” הרי העיתונאית פרסמה הודעות עיקול חשבון למכ”ל משרד הרווחה על חובות שאינו משלם לרשויות
אמירה מטופשת נוספת של שמאי בקר ניתן לראות בסעיף 39 “פגיעה בעובדי ציבור העושים מלאכתם הקשה – לא תסכון” – ומה על פגיעה בנכים וחסרי ישע, או האם עובדי ניקיון ועובדי קבלן עובדים פחות קשה ומרויחים יותר כסף מעובדי ציבור?
סוף דבר
התנהגותו של שמאי בקר בהכרעת הדין מעלה צחנה של רוח פאשיסטית ורמיה כדי להרשיע עיתונאית העובדת קשה להביא לידיעת הציבור עוולות נוראות של רשויות הרווחה לאזרחים טובים. שמאי בקר שימש עלה תאנה לפשעי משרד הרווחה בדרך של ניסיון כושל להשתיק עיתונאים בעידן הסייבר.
