רשמים מאולמו של השופט אברהם רובין ביהמ”ש שלום ירושלים “צר אולמו כעולם נמלה” הליצן הג’ינג’י של ריצ’ רץ’ שחרר את האבא אריאל פורמנובסקי מ”י 39607-07-16
שבת בלילה. כמעט חצות. 23/7/2016. בית משפט השלום בירושלים פתוח כדי לקלוט את הארכות המעצר של השישי-שבת, וביניהם בקשת הארכת מעצר לאבא אריאל פורמנובסקי. המבקשים הם שוטרים מתחנת בנימין-מודיעין עילית בצומת ההתנחלות ניל”י, רס”ר דודו כהן ופקד יוסי מויאל. הם רוצים לאסור את אריאל ל- 4 ימים נוספים, והם מוכנים לעשות הכל: שקרים, דו”ח סודי והמצאות כיד הדמיון הטובה על השוטרים. זה קורה אצל השופט אברהם רובין, ג’ינג’י חמוץ פנים. זעוף. ממורמר. פעם הוא היה הילד החמוד שהופיע בריצ’ רצ’. הוועדה לבחירת שופטים תכריע: הילד מ”ריץ’ רץ'” יקודם למחוזי? – חדשות, מריץ’ ורץ’ יוצא שופט, היום הוא לא כל כך חמוד. הוא חמוץ.
כל זה קורה בקומה השלישית של בית המשפט באולם קטן שגודלו כבית שימוש. מחוץ לבית המשפט עומדים כ- 20 חברים וכולם רוצים להיכנס. לתמוך. אנשי משמר בתי המשפט מודיעים שרק 3 או 4 אורחים מוזמנים להיכנס, כי האולם קטן מידי. שישה מהנוכחים שולפים תעודות עיתונאי, ואנשי המשמר “נכנעים” להם. “טוב בסדר תיכנסו”.
מחוץ לאולמו של הג’ינג’י עומדים עורכי דין עם מבטא. הלקוחות שלהם ממוצא ערבי נכנסים ויוצאים מאולמו של השופט אברהם רובין באזיקים. אף עו”ד לא יוצא משם עם חיוך. “איך היה?” שואלים אותם. “אותו חרא, כרגיל. זה רובין”. אומרים לנו עורכי דין הערבים. “אין אף הצלחה?”, שואלים את הערבים. “מה אתם מתבדחים? זה לא מצחיק. תצליחו.” אומרים בלעג עוה”ד הערבים.
אחרי שייבשו את אריאל פורמנובסקי כמה שעות טובות, זה מתחיל בסביבות 00:30, 30 דקות אחרי חצות. הג’ינג’י רוצה לנעוץ טלפיו בקורבן הבא, שהגיע אליו ממשטרת מודיעין עילית.
המשמר מכניס לאולם כרבע מהאורחים התומכים. השאר מסתופפים במסדרון בחוץ. השופט אברהם רובין מנסה לשחק אותה כאילו לא מזיז לו שהאולם הקטנצ’יק שלו עמוס בעיתונאים. אין ספק שהוא מת מסקרנות איזה כריש גדול הביאו לו שוטרי מודיעין עילית. “תנו לי את הדו”ח הסודי” דורש השופט אברהם רובין. בא כוח החשוד עו”ד יניב מויאל טוען “אני מתנגד להצגת דו”ח סודי. אין שום סיבה להצגת ראיות חסויות בתיק כזה פעוט”, אומר מויאל, אבל השופט זורק מבט לועג, לא עונה לו, וגם לא רושם את זה בפרוטוקול, חוטף את הדו”ח הסודי מיד השוטרים, ומייד מתחיל לעלעל בדו”ח הסודי. אחרי שקרא וראה שאין בדו”ח כלום. פשוט כלום, פנה את התובע המשטרתי ושאל “במה מדובר”.
התובע המשטרתי דודו כהן מייד מתחיל בשקריו. שקר על גבי שקר. הוא מאשים את פורמנובסקי בהסגת גבול, איומים והעלבת שוטר. התובע מסביר שפורמנובסקי הגיע להתנחלות נילי כדי לחפש את זוגתו לשעבר, לפגוש את בנו, אך לא עשה זאת באופן מסודר, והטריד את בעל הבית שאצלו מתגוררת הגברת, אודליה איבגי, ושעצם העובדה שנקש על דלת הבית, מהווה הסגת גבול. הוא אינו מפרט באיזה איומים או העלבות שוטרים מדובר, וכרגיל מפנה לדו”ח הסודי.
בשלב זה בא כוח החשוד יניב מויאל מסביר, שכל התיאורים של השוטרים הם שקריים, אבל רוב הדברים לא נרשמו בפרוטוקול. על קצה המזלג, אודליה איבגי, האמא של הקטין העלימה את הילד במשך חודש, על אף שהקטין נמצא במשמורת משותפת. האבא שפנה אין ספור פעמים למשטרת פתח-תקוה וביקש שיאתרו את הקטין החטוף, נענה שיילך לחפש את הבן שלו בכוחות עצמו בישוב ניל”י, מעבר לקו הירוק. האבא אכן יצא לניל”י ביום שישי יחד עם שני עיתונאים מאנגליה ורומניה, ויחד נקשו בדלתות שכנים עד שראו את המכונית של אודליה איבגי. האבא ניגש לדלת הבית, וענתה לו הגברת מיטל שלי גורדו, שהקטין לא אצלם. אלא שסיבוב מאחורי הבית, גילה שביחידת הדיור, מאחורה, הצעצועים של הקטין אברהם פורמנוסקי פזורים בשמש. בשלב זה יצא אליו בעל הבית, יניב גורדו, בריון, נאד נפוח, שטען שהוא איש שב”כ, ושאסור לצלם אותו כי הוא בתפקיד חסוי, והזמין את החברים שלו מהמשטרה (למעשה הוא סתם מתכנת מחשבים בשב”ס, לא בשב”כ).
מה שקרה אחר כך זו התעללות לשמה. השוטרים הגיעו תוך שניות ספורות. אספו מהשלושה את הטלפונים, ואילצו את שלושתם לנסוע לתחנת המשטרה. את המצלמה של העיתונאי הרומני בשווי 30,000 יורו שברו מייד. את העיתונאים השאירו שלוש שעות על ספסלים ללא טלפון, ולא שאלו אותם דבר. כעבור 3 שעות העיתונאים דרשו להשתחרר, שכן מותר לעכב רק 3 שעות. השוטרים ענו “באמת? אתם חושבים שאתם מכירים את החוק? אז מרגע זה אתם עצורים”. העיתונאים הושארו בתחנה להתייבש עד 23:00 בלילה, ואז שחררו אותם.
מה שקרה עם האבא אריאל פורמנובסקי אחרת לגמרי. כמובן שלא נתנו לו זכות להיוועץ עם עורכי דין. מיייד החלו לבעוט בו, ללחוץ עליו את האזיקים ולכופף לו את הידיים האזוקות, תוך שמושכים אותם מאחורי הגב. השוטרים צועקים לו בתוך האוזן “פה זה לא משטרת פ”ת. פה אנחנו נזיין אותך“. לאחר שהרביצו לו כהוגן, הוא אמר להם שהם “נבלות“.
זה פחות או יותר מה שקרה. מה שברור זה שהסגת גבול לא התרחשה, ולא היה כל מעשה פלילי. הטענה של המשטרה הייתה שמהשער ועד הדלת של הוילה של הגורדואים, השטח הוא פרטי ואסור לאף אחד להתקרב לדלת, כי צריך לעבור בשטח פרטי. אלא שמשפטית זה לא נכון. מותר לדפוק בדלת ולשאול שאלות, כל עוד המטרה היא לא פלילית, וכל עוד בעלי הבית לא הביעו סירוב. אבא שבא לחפש בן שהועלם ממנו 30 ימים, ומסתתר בתוך הבית, זו בוודאי מטרה חוקית לגמרי. כמו כן ברגע שמיטל גורדו סגרה את הדלת, פורמנובסקי עזב את החצר, ולא חזר אליה. לכן הוא גם לא שהה על האדמה שלהם ללא רשות. חוץ מזה, הקטין שהוא הבן של פורמנובסקי גר בבית, ולפורמנובסקי יש צוו ביד המקנה לו הסדרי ראייה של מחצית מהזמן, כך שיניב ומיטל גורדו הם לא היחידים שיכולים לסרב לביקור, כי הנכס שייך גם לאודליה איבגי ולקטין.
עו”ד יניב מויאל גם הסביר שבמהלך ה”אירוע” לא הייתה כל העלבת שוטר או איומים, ואם בכלל זה קרה, זה קרה במהלך חקירה בתגובה לתיחקור של שוטרים, כך שזו לא יכולה להיות עבירה פלילית עצמאית.
למרבה הפלא בשלב זה אמור היה בא כוחו של החשוד, יניב מויאל להתחיל לשאול שאלות “על עיוור” את השוטר מה מסתתר בדו”ח הסודי מאחורי הטענות של הסגת גבול, איומים והעלבת שוטר. בדרך כלל אין כל משמעות לשאלות אלו, כי השוטרים תמיד מפנים לדו”ח הסודי. השופט החליט לדלג על השאלות, ופנה במפתיע למויאל ושאל “איזה חלופות מעצר יש לכם?“. היה ברור שהשופט הולך לשחרר את פורמנובסקי, השאלה הייתה רק באיזה תנאים. הסתבר שהשופט הסתפק בערבות של 5,000 ש”ח, ושהעיתונאית לורי שם טוב תערוב לפורמנובסקי.
לכאורה נראה שהשופט הבין שטענות השוטרים הם עורבא פרח, ולכן השאלה היא מדוע השופט אברהם רובין לא שחרר את פורמנוסבסקי לאלתר ללא תנאים? התשובה מאוד פשוטה. השופטים כל כך התרגלו שאת כל הסחורה האנושית שהשוטרים מביאים להם חייבים “לשחרר בתנאים”. השופטים פשוט התרגלו שכולם אשמים “לכאורה”, כולם מסוכנים “לכאורה”, וכולם עלולים לשבש חקירה “לכאורה”, ופשוט אין כזה דבר “לשחרר לאלתר”.
מה שברור זה שאילולא היו באולם כשישה עיתונאים, פורמנובסקי לא היה משוחרר בכלל, אלא היה חוטף ארבעה ימים בפנים, למרות שכמובן אין כל עילה למעצר.
לאחר שהתובע המשטרתי הבין שסיפורי הסגת הגבול והעלבת שוטר לא יצליחו לו, הוא השליך יהבו על “איומים”. עו”ד מויאל התעקש לדעת באילו איומים מדובר. השוטר אמר שזה חסוי ומופיע בדוח הסודי. השופט הכריח אותו לומר לפרוטוקול מה האיומים, והשוטר הסביר “הוא אמר שהוא מוכן למות בשביל הבן שלו“. האולם התגלגל מצחוק ואפילו השופט הגניב ציחקוק ג’ינג’י קליל. הרי זה לא נאמר באירוע משטרתי, אלא תשובה לחקירת שוטרים, ואין בזה כלום.
בתמונה: הג’ינג’י מריצ’ רצ’ בתפקיד שופט.
בשלב זה הפתיע השופט את הנוכחים בכך שדרש כתנאי לשחרור צוו הרחקה מאודליה איבגי. האישה הזו בכלל לא התלוננה. האישה הזו בכלל לא הייתה מעורבת באירוע, ולא יצאה מיחידת הדיור שלה. מדוע אם כן השופט מוציא צוו הרחקה מאחת שבכלל לא התלוננה? מוזר? כנראה שלא. בישראל מותר לשופטים לעשות מה שבא להם.
גם כאשר השופט דרש ערבות בסך 5,000 ש”ח מלורי שם טוב, התובעים המשטרתיים לא נרגעו ודרשו עיכוב ביצוע. השעה היתה 01:00 לפנות בוקר. השופט אברהם רובין החליט לעכב ביצוע עד השעה 02:00 בבוקר, ואם לא יודיעו על כוונה לערער, פורמנובסקי ישוחרר. גם זה מכעיס. מדובר בתיק עם ראיות בדויות והמצאות מפוברקות כיד הדמיון הטובה על השוטרים, כאשר במובהק קבע השופט כי הסגת גבול והעלבת שוטר אינם מהווים עילת מעצר. מדוע אם כן הסכים לעכב ביצוע? התשובה היא שככה הוא רגיל. כל השופטים רגילים לתת למשטרה מה שהם מבקשים, וזה כולל עיכוב ביצוע.
השופט שלח את בא הכוח עו”ד יניב מויאל ואת הערבה לורי שם טוב לתחנה מעבר לכביש, מגרש הרוסים, כדי לחתום על מסמכי הערבות. מדוע אי אפשר היה לחתום באולם עצמו ולהשתחרר מייד? כל התהליך לקח שעתיים עד שבסופו של דבר פורמנובסקי שוחחר בשעה 3:00 בבוקר. עוד דוגמא איך השופטים נותנים יד לטרטור אזרחים, עד הרגע האחרון. מקסימום טרטור. למה? ככה.
בסיום הדיון, עו”ד מויאל ביקש מהשופט בקשה שהשופט לא מכיר ולא רגיל אליה: “אני מבקש לעיין בדו”ח הסודי. לא הייתה כל סיבה להגיש דו”ח סודי”. השופט רובין ציחקק שוב וענה “אל תצחיק אותי”. זה כמובן לא נרשם בפרוטוקול.
ככה מטרטרים חפים מפשע במדינת ישראל. השוטרים הדפוקים מבלבלים את השכל לשופטים בבדיות ובאוסף שקרים. הכל מתנהל על בסיס דו”ח סודי, והשופטים פשוט רגילים שבכל תיק יש “ראיות לכאורה”. מחרידה ההסתאבות של שופטי המעצרים בישראל. כל אזרח בישראל הוא בסכנה לתפירת תיקים. זו הייתה דוגמא מוחשית.
בתמונה: איש השב”ס יניב גורדו, הגיש התלונה על הסגת גבול. תמונה וצילום: פייסבוק יניב גורדו
לדעתי כל המעצרים צריכים להיות מוקלטים ומוסרטים. שוטרים לא יפעלו ממניעים אישים אלא בגבול החוק שהם מייצגים.. העברת מידע מתחנה לתחנה תעהיה רק במקרים של מעצר. מוצדק . להגביל את נסיבות המעצרים והעלאה לשופט תורן בחמשושים. . ההתנהלות של השוטרים מהכתבה הזו עולה לוקה בחסר