אלון גביזון דורש מעו”ס לחוק נוער להוכיח שטיפול אקסטרני נכשל לפני הוצאה ממשמורת למרכז חירום – עו”ד דורית לופו עשתה בוכטה על הילדים תנ”ז 56500-05-16 תנ”ז 2178-04-16
השופט אלון גביזון מציב תנאי חדש לפקידות הסעד לחוק הנוער לפני חטיפת ילדים מהבית: להוכיח שטיפול אקסטרני לא הצליח. מדובר בלשכת הרווחה של באר שבע. השופט גביזון לא כותב את שם לשכת הרווחה הארורה באר-שבע, אבל בעמוד 2 מפורסם שם הקטין “יצחק”. בעמוד 8 פקידת הסעד אומרת “לא קיימת בעיר באר שבע מסגרת המתאימה לכך”.
האפוטרופא לדין דורית לופו, רצתה שהילדים יישארו במרכז החירום כי זה יניב לבה 1,050 ש”ח לכל ילד כל חודש.
בעמוד 5 ברור שמרכז החירום נקרא “בית לכל ילד“, עמותה לסחר בילדים. ראה: http://www.bily.org.il/beersheva
מדברי גביזון: הסעד בדבר הוצאת קטין ממשמורת ינתן רק ככל ש”ראה בית המשפט שאין דרך אחרת להבטיח את הטיפול וההשגחה”. בעניין זה מצאתי מקום לצטט חלקים מדבריה של כב’ השופטת א’ פרוקצ’ה בפסק הדין שניתן במסגרת תיק דנ”א 6041/02 פלונית נ’ פלוני (מיום 12.7.2004):
“חוק הנוער מקנה סמכויות נרחבות לרשויות הסעד ולבית-המשפט להטיל אמצעי טיפול והשגחה על קטין נזקק. תכליתו של החוק לערב את הרשות הציבורית בדאגה לקטין המצוי במצוקה, להושיט לו יד תומכת להבטיח את הישרדותו, לסייע בשיקומו ולאפשר את גידולו בסביבה שיוכל להתפתח בה התפתחות טבעית מבחינה גופנית, נפשית, שכלית וחברתית ולממש את יכולותיו (סעיף 6 לאמנה בדבר זכויות הילד). האמצעים שהחוק נותן בידי הרשות הציבורית למטרה זו הם רחבים ביותר וחשיבותם גדולה, אולם התועלת הטמונה בהם מותנית בדרך הפעלתם ובנסיבות הפעלתם, ובייחוד בקיום מיתאם הדוק בין היקף נזקקותו האמיתית של הקטין לבין סוג האמצעים הננקטים בעניינו, אופיים ומידתיותם וקשורה באלה קשר הדוק…
עם זאת בהפעלת סמכויות אלה חודרת הרשות הציבורית לרשות היחיד –לרשות הפרט של הקטין ומשפחתו. בכך היא מתערבת בחירותו האישית של הקטין ובפרטיותו. היא מתערבת בזכויותיו החוקתיות של הילד גם אם מטרתה בהתערבות זו נועדה להגן עליו ולהיטיב עמו (השווה סעיפים 4, 5, ו-7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). היא עשויה, אגב נקיטת אמצעים מסוימים, להתערב באוטונומיה של הפרט והמשפחה ולהשפיע באורח מהותי על יחסי הורים וילדיהם. מציאות זו מחייבת הגדרה ברורה ודווקנית של סמכויות הרשות הציבורית כדי להבטיח כי דרכי הטיפול וההשגחה ייושמו לתכלית האמיתית שלשמה נועדו, כי תכוונה כלפי קטין שהוא נזקק באופן אמיתי וכי האמצעים שמבקשים לנוקטם יהיו מתאימים והולמים את נסיבות העניין; כי באיזון ראוי האמצעים המופעלים ייתנו, מחד, מענה הולם לצרכים המיוחדים של הקטין הנזקק ולסכנות האורבות לו, ומאידך, כי הם לא יחרגו מגבולות הנדרש כדי שתימנע באמצעותם התערבות בלתי ראויה בזכויות הפרט ובאוטונומיה המשפחתית. בברירת אופי האמצעים הנדרשים שומה על הרשות הציבורית לשקול, בין היתר, את ההשפעה הצפויה מהתערבותה על ערכים חברתיים חשובים ולאזן באיזון ראוי את מידת הצורך בהתערבות מול מידת הפגיעה הצפויה מכך. הפעלתם של אמצעי טיפול והשגחה על נזקק או הפעלה של אמצעים לא מתאימים על קטין נזקק עלולות להסב נזק קשה לקטין ולקרובים לו. תפקידם של החברה ושל בתי-המשפט איננו מסתכם בסיוע לאכיפתם של אמצעי טיפול והשגחה על הקטין הנזקק. חשוב לא פחות הוא תפקידם בבלימת הפעלתם של אמצעים לא מתאימים, אשר פגיעתם עלולה להיות קשה, ואשר תועלתם עלולה לצאת בהפסדם…..
ניתוק ילד ממשמורת הורהו מהווה פגיעה בזכות טבעית הנתונה לו, ולכן יש לפרש את גדר המצבים המאפשרים שלילת זכות כזו בזהירות יתרה ועל דרך הצמצום (ע”א 488/77 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה [16], בעמ’ 432-431). פגיעה בזכות זו אינה מסתכמת בפגיעה בזכות משפטית. היא משליכה במישרין על טובתו של הילד כמי שזקוק באורח טבעי למשמורת הורית טבעית הבנויה על קשר הדם, שהוא לעולם נקודת מוצא והתחלה לכול. כך הדבר גם מקום שנבקע שבר באחדות המשפחה, והורי הקטין שוב אינם חיים בשיתוף זה עם זה. גם המשמורת החד-הורית, גם אם לעתים רבת מכאוב, היא המשמורת הטבעית; היא משמורת האהבה שאינה מותנית מעצם טיבה בכל תנאי מוקדם, והיא הנותנת את תחושת החום, הביטחון וההגנה לילד שהוא זקוק להם בשנות חייו הראשונות. ניתוקו של קטין ממשמורת הורהו, ולו לזמן מוגבל, היא החלטה קיצונית וחמורה שאין לנקוט אותה אלא כהכרח בל-יגונה (ע”א 783/81 פלונים נ’ פלמוני [17], בעמ’ 7). ניתוק כפוי ממשמורת הורית – ולו זמני – מוצדק רק מקום שקיים צורך חיוני מיידי הנעוץ בנזקקותו של הילד ובחשש ממשי לפגיעה קשה אם לא יינקט ובאי-התאמתם של אמצעים חלופיים אחרים, מתונים יותר, העשויים לתת מענה לסכנה הצפויה. הנטל להוכחת הצורך בניתוק כאמור הוא לטעמי רב וכבד, וככל שהניתוק ממושך יותר, כך הולך הנטל וגובר.
……על רשות הסעד ועל בית-המשפט להעריך אפוא את צורכי הקטין בזהירות יתרה בצד מתן משקל ראוי לערך האוטונומיה המשפחתית ולשקלל ערכים אלה כראוי, בטרם יופעלו אמצעים לניתוקו של ילד מהורהו בין לתקופה ממושכת ובין לתקופה מוגבלת בזמן.”
במקרה דנן, לא נעלם מעיני בית המשפט מצבם הקשה של הקטינים, מהפן הרגשי וההתנהגותי, וכן הצורך הדחוף והחיוני בקבלת טיפול מקצועי. כמו כן, ברור לבית המשפט כי הטיפול האקסטרני הנוכחי שמקבלים כיום הקטינים במרכז החירום, משך שעה בשבוע, הינו בגדר “טיפה בים” ואינו יכול להועיל כלל לקטינים. יחד עם זאת, סבורני כי הוצאתם של הקטינים ממשמורת הוריהם ומסביבתם הטבעית לצורך קבלת הטיפול האמור הינו צעד קיצוני ודרסטי , בשלב זה, העשוי לפגוע בנפשם הרכה ואינו מידתי בשים לב לחלופות אחרות הקיימות ואשר יש ליצור ( כפי שיובהר להלן ).
הוצאת קטינים ממשמורת, אף אם המדובר בזמן מוגבל, ייעשה, כאמור, רק מקום שקיים צורך חיוני מיידי, וכאשר לא ניתן לנקוט ולקבל מענה ע”י אמצעים חלופיים מתונים יותר. משיחתי עם הקטינים התרשמתי כי ניתוק הקטינים מסביבתם הטבעית עלול לגרום להם נזק נפשי קשה, עד כדי שיתכן שהנזק שיגרם כתוצאה מהוצאתם ממשמורת יעלה על התועלת שבטיפול אותו יקבלו הקטינים במרכז החירום. כאמור , סבורני כי ניתן לסייע לקטינים שבפני בחלופות אחרות. על כן, מצאתי לקבוע כי על גורמי הטיפול לדאוג למתן טיפול אינטנסיבי לקטינים במסגרת הקהילה, בטרם נקיטת סעד קיצוני זה של הוצאה ממשמורת.
