בארה"ב כמו אצלנו: אין יותר צדק במשפטים פליליים בגלל מדיניות ענישה מחמירה שמפחידה חפים מפשע להסכים להודות ולקחת הסדרי טיעון
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-55I
זוהי כתבה שהופיעה בניו יורק טיימס ותורגמה לעברית ע”י “הארץ”. מה שכתוב שם, קורה גם פה. ההבדל הוא שבארה”ב לנאשם יש סיכוי אצל המושבעים. בישראל אין שום סיכוי לזיכוי כי השופטת היא בעצם פרקליטת מדינה או פרקליטה מחוזית לשעבר ב 90% מהמקרים, ולכן השופטת תיישר קו עם החברות שלה מהתביעה המשטרתית או הפרקליטות, ותמצא דרך להרשיע.
נאשמים לוקחים עסקאות טיעון, ומודים בעבירות פיקטיביות והזויות רק בגלל שהם יודעים שהשופטים מושחתים, שמדובר בקרקס שנועד לספק פרנסה לשופטים, משטרה, עורכי הדין והשב”ס, ושבכלל אף אחד לא מתייחס לדיני הראיות, כי בישראל כל ראייה היא קבילה, השאלה היא רק “המשקל” שלה, כלומר גם מה שהוא בלוף עם משקל של 0% אמינות, הוא ראייה כשרה ולגיטימית בישראל. לכן האזרחים מעדיפים לחתוך את הנזקים שלהם, לקחת עסקה ולהיפטר מהצרה שהעלילו עליהם. זו הסיבה שאפשר בכלל לפטר את כל השופטים, כי בין כה וכה העסקה נתפרת בין הנאשם והפרקליטות, כך שהפרקליט שהגיש את כתב האישום, הוא למעשה גם השופט ב- 99% מהמקרים.
זוג מאוהב בהרשעות שווא נאור וגרוניס
שיטת המושבעים בארצות הברית נעלמת והולכת, והמומחים מודאגים
http://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.3033044
מדיניות ענישה מחמירה מובילה נאשמים בארה”ב להעדיף הסדרי טיעון, וכך קורה שכ–98% מהתיקים נסגרים מחוץ לאולם. שופטים ומומחים מזהירים: בדלתיים סגורות, אין מי שמבטיח שהצדק נעשה
המשפט אמנם הסתיים לפני יותר משנתיים וחצי, אבל השופט ג’סי פורמן זוכר אותו היטב. פרטי הפשע לא היו מיוחדים כל כך, וגם הנאשם לא, אבל ההליך עצמו היה כה נדיר: היה זה המשפט הראשון שניהל מול חבר מושבעים ביותר מארבע שנים שבהן הוא שופט בבית המשפט המחוזי במנהטן.
ופורמן הוא לחלוטין לא יחיד. השופט פול אטקן, המכהן זה חמש שנים באותה ערכאה, ניהל ארבעה משפטים פליליים בסך הכל בהשתתפות חבר מושבעים, ובהם משפט שהתנהל פעמיים, אחרי שחבר השופטים לא הצליח להגיע להכרעה. השופט לואיס קפלן, שניהל כמה מתיקי הטרור החשובים במדינה, לא ניהל משפט פלילי בהשתתפות מושבעים זה שנה וחצי. “זה הפסד”, אמר קפלן, “כשחושבים על מערכת המשפט האמריקאית, חושבים על מערכת משפט וצדק שבה פוסק חבר מושבעים מקרב הציבור”.
הירידה במספר המשפטים המתנהלים בארה”ב, הן משפטים פליליים והן משפטים אזרחיים, נגרמת בשל עלייה במספר עסקות הטיעון, שנעשות מחוץ לכותלי בית המשפט. התופעה הוזכרה בכתבי עת משפטיים, במחקרים של לשכת עורכי הדין ובחוות דעת משפטיות. ואולם בבתי המשפט המרכיבים את המחוז הדרומי של ניו יורק — שניים במנהטן ואחד בווייט פליינז — היעדרם של משפטים פליליים מעולם לא היה כה בולט.
מנתוני בית המשפט עולה שבמחוז הדרומי התנהלו בשנה שעברה רק 50 משפטים כאלה, המספר הנמוך ביותר מאז 2004. השנה מסתמן קצב דומה. לשם השוואה, בשנת 2005 התנהל מספר כפול מזה — 106 — ועל פי מומחים, לפני כמה עשורים היו המספרים גבוהים בהרבה. “זה מאכזב ביותר”, אומר השופט לשעבר ג’ד רייקוף, שכיהן בבית המשפט הפדרלי במנהטן יותר מ–20 שנה, “משפטים הם המקומות היחידים שבהם ישנה הזדמנות לבדוק שמערכת המשפט מתפקדת. כל השאר נעשה מאחורי דלתיים סגורות”.
משפטנים מייחסים את הירידה בראש ובראשונה לתחילת תקופת היישום של הנחיות הפסיקה של הקונגרס, שמטרתם ליצור עונשים אחידים על פשעים מסוימים, ולשימוש התכוף בעונשים המינימליים הקבועים בחוק. כל אלה העבירו את הכוח לידי התובעים, ומרתיעים את הנאשמים מלהגיע לבית המשפט, שבהם, אם יורשעו, עלולים להיגזר עליהם עונשים קשים יותר מאלה המוצעים להם בעסקות הטיעון. “חבר מושבעים אמורים למנוע בדיוק את התופעה הזאת — ניצול לרעה של סמכות התובע”, אומר פרדריק האפץ, סניגור פלילי שכיהן כראש החטיבה הפלילית במשרדי התביעה הפדרלית במנהטן, וכיום חוקר את הירידה במספר המשפטים הפליליים הללו.
ג’וליה גאטו, עורכת דין בסנגוריה הציבורית, נזכרת במשפטו של עומאר עיסא, אזרח מאלי שנעצר באפריקה בתרגיל עוקץ ב–2009, והואשם בקשירת קשר לביצוע פעולות טרור הקשורות לסחר בסמים — עבירה הנושאת עונש מינימום של 20 שנה — וכן בעבירה של קשירת קשר לתמוך בארגון טרור, עבירה שאינה נושאת עונש מינימום. אף שגאטו ועיסא היו סבורים שהתיק חלש, ושהיו נסיבות מקלות משכנעות, עיסא החליט שמשפט פלילי הוא סיכון גבוה מדי עבורו, וב–2012 הודה בתמיכה בארגון טרור. האישום השני בוטל, ונגזרו עליו ארבע שנים ותשעה חודשי מאסר. “זו היתה הברירה היחידה שעמדה בפניו”, אמרה גאטו, “ידיו היו קשורות”.
בשנת 1997, כך עולה מנתונים ארציים של מערכת המשפט הפדרלית, 3,200 מבין 63,000 נאשמים הורשעו במשפטים בהשתתפות חבר מושבעים. בשנת 2015 היה המספר 1,650 מקרב 81,000 נאשמים. נתוני בתי המשפט במדינת ניו יורק מעידים גם הם על ירידה חדה במשפטים הפליליים בהשתתפות חבר מושבעים. ב–1984 פסקו מושבעים ביותר מ–4,000 תיקים, לעומת פחות ממחצית המספר ב–2015.
השופט לשעבר ג’ון גליסון, שפרש מכס השיפוט הפדרלי בברוקלין ועובד מאז בחברה פרטית, ציין בחוות דעת משפטית שניתנה בשנת 2013 כי 81% מההרשעות הפדרליות ב–1980 ניתנו בעקבות הודאות באשמה ולא במסגרת משפט מלא. באחת השנים האחרונות היה שיעורן 97%. גליסון כתב כי רוב ההודאות באשמה הן תוצר של משא ומתן המתנהל לפני שהתובע מכין את התיק למשפט, ולכן “גוף הראיות הרזה” הנחוץ לצורך הבאה לדין “כמעט שאינו נבדק בדקדקנות על ידי תובעים, סנגורים, שופטים או מושבעים”. “המערכת כולה מאבדת את אחד היתרונות שלה”, הוסיף, “ואין לי ספק שאיכות המשפט בבית הדין שלנו סובלת כתוצאה מכך”.
הירידה במספר המשפטים בהשתתפות חבר מושבעים משפיעה על שופטים, עורכי דין ונאשמים, ובמקביל היא פוגעת בהתנהלות הטבעית של בתי המשפט ובאלה התלויים בה. כך, למשל, על פי רוב עורכי דין בתחילת דרכם משמשים עוזרים של שופטים במחוז הדרומי במטרה לרכוש ניסיון משפטי רב ערך. כעת, רבים מהעוזרים המשפטיים מסיימים את תפקידיהם בלי שעבדו ולו במשפט אחד. אפילו הקצרניות של בתי המשפט מושפעות מהתופעה — חלק מהכנסתן תלוי במספר העמודים שהן מתמללות. “זה נורא”, אומרת רבקה פורמן, ומספרת שהמשפט האחרון שתמללה בשיתוף מושבעים התנהל בנובמבר 2015. “לא שלחתי את הילדים שלי למחנה הקיץ השנה, משום שלא היה לי די כסף”. פריט בהארה, התובע הפדרלי של מנהטן, ציין השפעה נוספת של הירידה: מספר קטן יותר של אזרחים אמריקאים מכהנים כמושבעים. “במקביל להיעלמות המשפטים, נעלם גם היבט זה של האזרחות”, כתב בהארה בטיוטת נאום שנשא בפני קבוצת עורכי דין ב–2012.
מעבר להשפעות המהותיות והנתונים הסטטיסטיים, הירידה במספר המשפטים מככבת בשיחות בין שופטי המחוז הדרומי גם ברמה מעט יומיומית יותר. “כל כך נשמח למשפטים נוספים, רובנו נהנים לנהל משפטים”, אמר השופט אלווין הלרסטין, המכהן בתפקיד מאז 1998. שירה שיינדלין, שפרשה באפריל מכס השיפוט אחרי 20 שנה, אמרה שהירידה במספר המשפטים הוא השיקול העיקרי שבו התחבטה בקבלת ההחלטה לפרוש. “מספר המשפטים יורד בקצב”, אמרה, “הבניין שומם לגמרי”.
השופט קווין קסטל, שהשתתף בארגון חגיגות יום השנה ה–225 לייסוד בית המשפט ב–2014, נזכר כיצד הזמין את חברתו מרי נו, מרצה למשפטים באוניברסיטת סנט ג’ון, לראות תצוגה של דיוקנאות מבתי משפט, המתעדים את המשפטים במחוז הדרומי בעשורים האחרונים. לקראת סוף התצוגה, ציינה נו שאיורי הנאשמים בשנים האחרונות — דוגמת ברני מיידוף ופייסל שחזאד, שהורשע בתכנון פיגוע בטיימס סקוור — מציגים בעיקר נאשמים מודים באשמה. “ואני שאלתי, ‘מה קרה למשפטים?'”, היא נזכרת.
השופטת אנליסה טורס מעידה שהיא חשה בהבדל מאז החלה לכהן כשופטת בבית משפט פדרלי בשנת 2013. טורס, שכיהנה קודם לכן בבית משפט של מדינת ניו יורק וניהלה כ–25 משפטים פליליים בשנה במנהטן ובברונקס, העידה כי ניהלה רק משפטים ספורים כאלה מאז. “יש הבדל של יום ולילה”, אמרה. בבית המשפט של המדינה, אמרה, היא בילתה ימים שלמים באולם הדיונים, ויצאה רק להפסקת צהריים. “עכשיו אני מבלה בלשכתי כל היום”.
משפט המושבעים הוא מוסד מקודש הקבוע בחוקת ארה”ב וחלק בלתי נפרד מתרבותה. ואולם על פי דניאל ריצ’מן, מרצה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה, “’12 המושבעים’, כשם הסרט, הוא מושג תרבותי יותר מאשר אירוע המתחולל במציאות”.
אין בכך כדי לומר שהשופטים בבתי המשפט הפדרליים משחיתים זמנם לריק. הם מנהלים רישומים של תיקים אזרחיים ופלילים שמגיעים אליהם כחלק ממסעם בצינורות המערכת המשפטית — אך רובם נפתרים בלי להגיע לבית המשפט.
בעניין השופט פורמן, הוא עדיין מחכה לפעם השנייה שבה ינהל משפט פלילי בהשתתפות מושבעים, מאז נכנס לתפקידו ב–2012. הדבר כמעט קרה בתחילת שנה זו, אבל המשפט התנגש עם משפט אזרחי שניהל, ולכן נאלץ להעבירו לשופט אחר. בקיץ כמעט שהגיע לידיו משפט נוסף, אבל גם הוא נמחק מלוח השנה, אחרי שהנאשם הודה באשמה. מכיוון שכך, עמד לרשותו די פנאי לעבוד בלשכתו. “אבל חשתי צביטה בלב כשחשבתי מה עשוי היה לקרות”, אמר בעצב. “חשבנו שהצלחנו, אבל הוא חמק מבין ידינו”.
————————————————————-
גם בישראל, רוב התיקים הפליליים נסגרים בהסדר טיעון
גם בישראל, רובם הגדול של התיקים הפליליים מסתיים בסגירתם מחוץ לאולם בית המשפט. על פי נתונים שפרסמה השבוע הפרקליטות, 68% מכתבי האישום שהגישה בשנה שעברה הסתיימו בהרשעה בהסדר טיעון. 15% נוספים הורשעו שלא במסגרת הסדר, ורק ב–4% מהמקרים נאשמים זוכו או שהפרקליטות חזרה בה מכתב האישום. במקרים הנותרים, בית המשפט קבע כי הנאשמים ביצעו את העבירה אך בחר שלא להרשיע אותם, או שהופסקו ההליכים. נתונים אלו מתפרסמים לראשונה, לאחר מחלוקת ארוכת שנים בין חוקרים על שיעור ההרשעות בישראל — שעומד, על פי בדיקת הפרקליטות, על 83% בתיקים שהיא מנהלת.
עם זאת הפרקליטות אינה מנהלת את מרבית התיקים הפליליים בישראל, אלא התביעה המשטרתית, האמונה על הטיפול ב–90% מהתיקים הפליליים — אלה העוסקים בעבירות קלות יותר, שהעונש עליהן הוא עד שלוש שנות מאסר. מחקר שערך פרופ’ אורן גזל־אייל מאוניברסיטת חיפה עם ד”ר קרן וינשל־מרגל מהאוניברסיטה העברית ופורסם אשתקד מצא, שמתוך 42,000 כתבי אישום שהוגשו לבתי משפט השלום והמחוזיים, וכוללים הן את התיקים של התביעה המשטרתית והן את אלו של הפרקליטות, רק ב–4,000 תיקים — פחות מעשרה אחוזים — נוהל בפועל משפט עד תומו, ולא נערך הסדר טיעון עם הנאשם, או שההליכים הופסקו מסיבה אחרת. מתוך אותם 4,000 תיקים, על פי המחקר, ב–2,300 מקרים הודה הנאשם במיוחס לו שלא במסגרת הסדר וב–1,700 כפר הנאשם באשמתו וניהל משפט. מתוך אלו שטענו כיהם חפים מפשע, 170 תיקים הסתיימו בזיכוי מלא מכל הסעיפים.
גזל־אייל הסביר את הבעיות בעריכת הסדרי טיעון מרובים: “אי אפשר, במערכת הנוכחית, לחיות בלי הסדרי טיעון. אבל הבעיה היא, בין היתר, החשש שנאשמים חפים מפשע יסכימו להודות במסגרת הסדרי טיעון, או שיסכימו לעונשים חמורים מדי, או שיודו ביותר ממה שהם עשו רק כדי לסיים את ההליך”. לדברי גזל־אייל, מדובר בסוגיה שבה גם השיקול הכלכלי משחק תפקיד משמעותי: “החששות האלו מתקיימים בעיקר במקרים של נאשמים שעצורים במהלך הדיונים, או במעצר בית, ולכן לא יכולים להתפרנס במשך ההליך הארוך. נאשמים כאלו מעדיפים לעתים להודות ולרצות עונש קל, במקום להמתין זמן ארוך למשפט”.
אך יש גם מקרים הפוכים, אומר גזל־אייל. “מהצד השני, בתיקים סבוכים, הסדרי טיעון מעניקים יתרון לנאשמים חזקים יותר, שיש להם יש הכוח והאינטרס למשוך את הזמן ביודעם שהעונש עשוי להיות קל משמעותית בהסדר, כי התביעה תרצה לחסוך את ניהול ההליך הסבוך”.
לבסוף, מסביר גזל־אייל כי ישנה בעיה עקרונית בריבוי הסדרי הטיעון. “אם רוב הנאשמים עושים הסדר, אז אלו שמתעקשים על חפותם נדונים לעונשים כבדים יותר אם הם מורשעים. המערכת חייבת להבטיח שמי שלא מודה ייענש בחומרה — אחרת היא לא תוכל לשכנע אחרים לעשות הסדרים. התוצאה היא שמי שמבקש להתגונן מפני ההאשמות נענש על זה. מבין אלו שמסרבים להסדר יש גם נאשמים חפים מפשע, וכך יוצא שדווקא אלה שמורשעים בטעות נענשים בחומרה רבה יותר בממוצע מאלו שהרשעתם מוצדקת”.
http://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.3033044
ובישראל:
ד”ר אבי ברוכמן שירת במשטרת ישראל בתפקידי פיקוד מטה והדרכה. בתפקידו האחרון שימש כראש המחלקה לשיטור קהילתי, בדרגת ניצב משנה. הוא עוסק במחקר ייעוץ והוראה בתחומי קרימינולוגיה ומערכת אכיפת החוק. לטענתו לפני מספר ימים פרסמה לראשונה פרקליטות המדינה דו”ח שנתי לשנת 2015. [משרד המשפטים פרקליטות המדינה (2016) סיכום שנה 2015 פרקליטות המדינה].
מעיון בדו”ח זה מתברר שפרקליטות המדינה פתחה בשנת 2015 30 אלף תיקים, 25 אלף מהם לא התגבשו לידי כתב אישום. מתוך המספר (הקטן יחסית) שכן התגבש לידי כתב אישום, 68% מהם הסתיימו בהסדרי טיעון, מה שנקרא בפי העם “עסקאות טיעון” בין התביעה לבין הסנגוריה, לאחר שהנאשם מודה בעבירה חמורה פחות, כתב האישום מתוקן ומובא לאישורו של בית המשפט. הפרקליטות מסמנת לעצמה הרשעה. בסטטיסטיקה זאת היא נמדדת, והשופט מפנה לעצמו מקום ביומן העמוס לעייפה, ואינו צריך לקבוע מועדים להוכחות.
מתברר מעיון בדו”ח, ש- 78% מהתיקים שלא הוגש בהם כתב אישום, נגנזו תחת העילה של “חוסר ראיות”, בשפה לא משפטית ההליך הפלילי שמתחיל במשטרה שהיא זאת שאחראית על איסוף הראיות כנגד נאשם בפליליים לא בוצע במלאו ולא הושלם ואולי לא בוצע בצורה מקצועית? האם יש כאן אצבע מאשימה כלפי חוקרי המשטרה?
רק ב30% מהתיקים שהוגשו בהם כתבי אישום מתנהל דיון מלא בבית משפט (הוכחות) עד מתן גזר דין. מתוך אותם מקרים שכן מתנהל דיון ואין הסדר, ב13% מהמקרים ישנו זיכוי או חזרה מכתב האישום.
כידוע, פרקליטות המדינה מנהלת חלק קטן ביותר מהתיקים הפליליים בין 5% ל 10% בלבד. החלק הארי של התיקים הפלילים מנוהל על ידי התביעה המשטרתית ( תחום המצוי במחלוקת רעיונית, האם תפקיד המשטרה גם לעסוק בחקירה וגם בתביעה!).
ניסינו לבדוק את תוצרי התביעה המשטרתית, על מנת ללמוד על נתוני הסדרי הטיעון במערך זה. מתברר שמשטרת ישראל (2016, שנתון סטטיסטי לשנת 2015), אינה מפרסמת נתונים אלו. (היכן השקיפות ??) מהשנתון הסטטיסטי שמפרסמת המשטרה ניתן רק ללמוד, שמתוך 311,000 תיקים פליליים שנפתחו על ידה בשנת 2015, הוגשו 54,000 כתבי אישום (שזה כולל גם את תיקי הפרקליטות) שמהווים 17% בלבד מכלל התיקים. זה נתון מדהים שמעורר סימני שאלה. המשטרה עוצרת בשנה כ- 60,000 חשודים, פותחת למעלה מ- 300,000 תיקים פליליים לחשודים, רושמת להם רישום פלילי… ובסוף התהליך, לפי מתמטיקה זאת, מוגשים כתבי אישום לאלפים בודדים?
פרופ’ אורן גזל ווינשל-מרגל קרן (2012) ערכו בדיקה של שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים הפליליים, גם של הפרקליטות וגם של התביעה המשטרתית. ממצאי המחקר שלהם ניתן ללמוד, שבבתי משפט השלום, שיעור הסדרי הטיעון הינו כ-61% ובבתי המשפט המחוזיים זה עולה ל- 81%.
שרון פולבר (2016) קיימה שיחה עם פרופ’ אורן גזל לגבי הסדרי הטיעון, קראו כמה ציטוטים מעניינים שלו:
” אי אפשר במערכת הנוכחית, לחיות בלי הסדרי טיעון. אבל הבעיה היא, בין היתר, החשש שנאשמים חפים מפשע יסכימו להודות במסגרת הסדרי טיעון, או שיסכימו לעונשים חמורים מדי, או שיודו ביותר ממה שהם עשו רק כדי לסיים את ההליך”
” …..נאשמים עצורים במהלך הדיונים, או במעצר בית. ולכן לא יכולים להתפרנס במשך ההליך הארוך. נאשמים כאלה מעדיפים לעתים להודות ולרצות עונש קל, במקום להמתין זמן ארוך למשפט.”
“.. בתיקים סבוכים, הסדרי הטיעון מעניקים יתרון לנאשמים חזקים יותר, שיש להם הכוח והאינטרס למשוך את הזמן ביודעם שהעונש עשוי להיות קל משמעותית בהסדר, כי התביעה תרצה לחסוך את ניהול ההליך הסבוך”.
“.. מבין אלו שמסרבים להסדר יש גם נאשמים חפים מפשע, וכך יוצא שדווקא אלה שמורשעים בטעות נענשים בחומרה רבה יותר בממוצע מאלו שהרשעתם מוצדקת”.
דברים קשים עולים משיחה זאת. לדעתנו, הסדרי הטיעון במערכת אכיפת החוק – שנעשית בשם הסטטיסטיקה ולצורך שחרור לחצים ניהוליים – שעשויה בחלק מסוים של המקרים לגרום להרשעת שווא, הינה בעייתית בלשון המעטה. יתרה מזאת, נשאלת השאלה, האם במסגרת ההליך הפלילי שופטים חותמים ומאשררים הסדר טיעון, ביודעם שהנאשם לא ביצע את העבירה עליה הוא מורשע?
מקורות
- גזל-אייל, גלון, ע ,ווינשל-מרגל, ק (2012) שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים.
- משטרת ישראל (2016), שנתון סטטיסטי לשנת 2015.
- משרד המשפטים פרקליטות המדינה (2016), סיכום שנה 2015 פרקליטות המדינה.
- פולבר, ש’ (2016), “גם בישראל, רוב התיקים הפליליים נסגרים בהסדר טיעון” “הארץ” 9 באוגוסט 2016.
- Weiser, B (2016) Trial by Jury, a Hallowed American Right, Is Vanishing. New York Times, AUG.7, 2016.
