אביגדור פלדמן נכנס בשופט נועם סולברג – הרוע האינהרנטי של סולברג: לערבי בן 14 שזרק בקבוק אין סיכויי שיקום כי הוא “אידיאולוג פלסטיני”
ילד ערבי בן 14 ביצע עבירה בטחונית. נועם סולברג קבע שהמניע הוא אידיאולגי, ולכן אין לילד יכולת שיקום, והוא יישאר “מסוכן לנצח”. פלדמן לא התבייש להגיד שהשופט סולברג גזען, שונא ערבים, ושמקום המגורים שלו, ההתנחלות שסחטה הכי הרבה כספים מאוצר המדינה, אלון שבות, משפיע על יכולתו לפסוק בניטרליות כלפי ערבים. הכתבה הזו אכן נכתבה מצד שמאל.
בחייאת ראבק, כבוד השופט סולברג
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3028031?=&ts=_1471040198213
לפעמים פסק דין הוא כדור צלילה מזכוכית, המאפשר לנו לרדת אל המעמקים האפלים של נפש השופט, כאילו היינו ז’אק קוסטו הצרפתי השרמנטי היורד אל מצולות הים. להבדיל משופטים אחרים, השופט נעם סולברג שקוף כמי ים סוף. כבר ירדתי אתו למצולה כאשר ישב בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק הדין שמצא את אילנה דיין חייבת בתביעת דיבה שהגיש סרן ר’ בגין כתבה ב”עובדה” שעסקה בהריגת ילדה בת 14 במוצב גירית. פסק הדין בוטל בעליון. העליתי מחשבה מפוקפקת, שמא מקום מגוריו באלון שבות (שם גם למד בישיבה), בשטחים הכבושים, השפיע על שיקול דעתו, וזכיתי להרבה גינויים על מחשבה מופרכת זו.
פעם נוספת צללתי עם השופט סולברג למעמקי פסק הדין בעניין ניר סומך, שזוכה בעליון מאשמת הריגה כי בית המשפט קיבל את טענת ההגנה העצמית המדומה. שם, במעמקי פסק הדין, גיליתי מפלצות ים, שהפיצו אור זרחני ירקרק, כגון חיילים שהרגו אשה שנופפה בסכין במרחק כמה מטרים מהם ולא הועמדו לדין, ואילו הייתי מחונן ביכולת חיזוי העתיד, הייתי מגלה, מקופל כעובר, בין הצדפות והסירנות, את החייל אלאור אזריה, ממתין לתורו להיוולד.
אבל היום אנחנו חוזרים אל בני ה–14. אחד פלוני, שמו לא ניתן לפרסום כי הוא קטין, שזרק אבן ובקבוק תבערה אל רכב, שלא גרמו לכל נזק. כשמילא שני שלישים מתקופת מאסרו, הובא בפני ועדת שליש והיא החליטה ברוב דעות לשחרר אותו, ולא קיבלה את הטענה שהנער לא עבר בכלא הליך שיקום, כי על פי דעת המשקמים המומחים בשב”ס, אין בבתי הסוהר מסגרת שיקום לעבריינים אידיאולוגים. שלושה שופטים מחוזיים ביטלו את החלטת ועדת השחרורים וקבעו, כי העובדה שהכלא אינו מציע תהליכי “שיקום לעבריינים אידיאולוגים” אינה רלוונטית — אידיאולוג נשאר אידיאולוג ויישאר אידיאולוג, גם אם ישוחרר.
וכך הצטרף פלוני בן ה–14 מחברון לשלל עבריינים אידיאולוגים שישבו בכלא, ועולים מול עיני רוזה לוקסמבורג, אנטוניו גראמשי, אלכסנדר סולז’ניצין, נלסון מנדלה ורבים אחרים. הייתי שמח להציץ במדף הספרים בתא המצחין של פלוני בכלא אופק לנערים. אני מניח, שהייתי מוצא שם את ספרו של פרנץ פאנון “מקוללים עלי אדמות” ואת הספר של מנחם בגין “המרד”, ואולי גם את קרופוטקין ואת שירי הכלא של המשורר הטורקי נאזים חכמאת — נכסי צאן ברזל של האידיאולוג הכלוא.
פלוני האידיאולוג ביקש רשות מבית המשפט העליון לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. בנוסף על העדר כל תוכנית שיקום לאידיאולוגים טענו באי כוחו, כי אין ביחס אליו כל מידע מודיעיני או אינדיקציה אחרת שהאידיאולוגיה תקעה בו את ציפורניה עמוק כל כך, עד שלא תרפה ממנו. השופט סולברג דחה את בקשת הרשות, ולא איפשר לעוד שני שופטים להביע דעה על השאלה, שהיא לעניות דעתי מורכבת למדי: האם לילד בכיתה ז’ או ח’ יש אידיאולוגיה? למה שירות בתי הסוהר מאמין כי לא ניתן לשקם נער כזה, אף על פי שהוא מאמין שניתן לשקם אנסים קטנים כבוגרים, רוצחים ופדופילים?
השופט סולברג מצטט מפסק דין של אחד נידאל, בגיר שהיה חבר בחזית העממית וניסה לגייס מחבלים מתאבדים: “בעבירה חמורה על רקע לאומני־אידיאולוגי, תהיה האידיאולוגיה כזו או אחרת, אין הכרח להביא ראיות שלפיהן מהווה האסיר סיכון אם ישוחרר… אין בהבעת חרטה בעלמא כדי להצביע בהכרח על שינוי בהשקפת העולם אשר עמדה ביסוד ביצוע עבירה חמורה במיוחד”.
בחייאת ראבק, כבוד השופט סולברג, ילד בן 14 והשקפת עולם מגובשת? במקום לחפש ציטוטים יפים, למה לא תתבונן בילדיך או באחייניך, או בנפשך פנימה. האם היתה לך או יש להם בגיל 14 השקפת עולם כזאת שלא ניתן לשנות אותה?
לפני הרבה שנים הופעתי בדיון דומה בפני השופט אהרן ברק, וכשהפניתי את תשומת לבו לכך שלאסירים ביטחוניים (“אידיאולוגים” זו מלה שהופיעה רק בזמן האחרון) אין אפשרות שיקום, הזדעזע ואמר לקצינת המבחן: מה אתם עושים? הם האסירים שזקוקים למסגרת משקמת יותר מכל אסיר אחר, צריך לנצל את שהותם בבית הסוהר, בעיקר של קטינים, לנסות לשנות את דפוסי החשיבה שלהם, אי אפשר להחמיץ את זה ולהניח לאסירים הבוגרים להקצין אותם יותר. אז אמר. מאז עברו אולי עשרים שנה, ועדיין אין מסגרת שיקומית לאסירים צעירים שהיו מעורבים בעבירות ביטחוניות.
אנחנו עולים מן הצלילה רטובים ורועדים. למדנו מהשופט סולברג, שילד בן 14 שביצע עבירה ביטחונית הוא מסוכן לנצח, שכל שיקולי השיקום השולטים בשפיטה ומאסר של אסירים ילדים וקטינים אינם רלוונטיים לאידיאולוגים מבית הספר. אז מי האידיאולוג כאן, הילד מבית לחם או השופט העליון המתגורר באלון שבות ורואה סביבו רק איבה, ייאוש וחוסר תקווה לנצח?
