מי שיודע פרטים על הסיפור הזה, מתבקש להתקשר עם המערכת. מי היה השופט שחתם על הוצאת הילדים מהבית? מי הייתה פקידת הסעד שחטפה את הילדים? איפה המסמכים?

החטיפה אירעה ב- 1980. האבא השכול עדיין חי בחוסר כל. בשנת 1980 שר הרווחה היה אחד בשם ישראל כץ, לא הישראל כץ שהוא היום שר התחבורה. הוא אחראי לסיפור הזה. בויקידיה מהללים את שמו: “ד”ר ישראל כץ 6 בדצמבר 1927 – 29 באוקטובר 2010) היה מנכ”ל המוסד לביטוח לאומי בשנים 1968–1973 ושר העבודה והרווחה בשנים 1977–1981. מבכירי מעצבי דמותה של מדינת ישראל כמדינת רווחה.  נולד בוינה, אוסטריה.   ב-1951 למד עבודה סוציאלית-פסיכיאטרית באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק מטעם הדסה ועליית הנוער.  ב-1953 שב לישראל, ושימש כמפקח לחינוך מיוחד בעליית הנוער. במסגרת זו עבד עם קבוצות ילדים שהגיעו מארצות צפון אפריקה. בשנים 1954–1959 ניהל את כפר הנוער קריית יערים, המיועד לנוער מצוקה שאינו יכול להיקלט במסגרות החינוכיות הרגילות.  כץ כיהן כשר העבודה והרווחה עד סיום כהונת הממשלה ב-5 באוגוסט 1981.  אריה אבינרי כתב עליו שהוא “מוביל מהפכת הרווחה בישראל”.  

ככה נראית הויקיפדיה הישראלית: אוסף שבחים והילולים של אינטרסנטים, בלי שמספרים לנו את האמת. חטיפת הילדים המתוארת בוצעה בזמן המשמרת שלו כשר הרווחה. האם המנוח הזה באמת ראוי לכתרים ולהילולים שמשבחים אותו?

האש לקחה הכל

אורלי וילנאי

26.7.2016 – לו היו הרשויות עוזרות למשה באיסה לאחר ששלושת ילדיו נספו בדליקה, במקום לקחת את ילדיו האחרים, ייתכן שמצבו היה שונה היום

סיפור חייו של משה באיסה כל כך מעורר פלצות, שנדרש לנו חיפוש ארוך בארכיון “הארץ”‘ כדי להשתכנע שהוא אמיתי לגמרי. כי לכאורה זה נשמע בלתי סביר, שאחרי הטרגדיה הנוראה שקרתה לאיש הזה, שהיום הוא גבר שבור בן 72 — לא רק שהוא לא זכה לסיוע ותמיכה מצד הרשויות, אלא בדיוק להיפך. מאז האסון הגדול, רק הלכו צרותיו וגברו, ולאיש לא אכפת.

ב–16.1.1980 פירסם סופר “הארץ” בשרון, אשר קיז’נר, ידיעה על אסון בהרצליה. תחת הכותרת “הילדים היו גחלים”, הוא תיאר את שסיפר לו באיסה. איך לפנות בוקר החל צריף מספר 54 במעברת נוף ים, שבו גר עם אשתו רבקה וילדיו, לעלות בלהבות, איך ניסו הוא ואשתו להציל את שלושת ילדיהם, אלון בן שלוש, ארז בן שנה ואורלי בת שלושה חודשים, ללא הצלחה. הילדים מתו וההורים נפצעו, לקו בהלם ואושפזו בבית החולים. למרות הכאב הנורא החליטו בני הזוג לבחור בחיים, והביאו לעולם שישה ילדים. אור חדש החל להציף את ביתם, מספר באיסה. אלא שאז, לדבריו, התערבו רשויות הרווחה ושלחו ארבעה מילדיו לפנימיות, בטענה שאין לו אפשרות כלכלית לגדלם.

הוצאת הילדים מהבית היתה מבחינתו מכה אחת יותר מדי. באיסה מספר, שהחל לארוב לילדים בפנימיות שאליהן נשלחו, ניסה לקחתם בחזרה ללא רשות, ואף הצליח כמה פעמים. בתגובה הוגשו נגדו כתבי אישום והוא אף ריצה עונש מאסר.

איך לוקחים מהורים ששכלו שלושה ילדים את ילדיהם הנותרים, זאת יכולים להסביר רק אנשי הרווחה שעשו זאת לפני חצי יובל שנים. היום זה כבר מאוחר מדי. ההידרדרות במצבם של באיסה ורעייתו היתה מהירה ועקבית. הם חיים לאורך השנים מקצבת נכות, לאחר שלא הצליחו להשתקם מבחינה תעסוקתית. במשך שש שנים הקדישו את כל משאביהם לניהול מאבק משפטי, עד שבית המשפט המחוזי בתל אביב החליט להשיב להם את ילדיהם.

ידיעה בעיתון “הארץ” על הלוויית שלושת הילדים שניספו בדליקה, 1980

והם שבו. אל דירת עמידר הקטנה שהקצו להם אחרי השריפה במעברה. שר הפנים אז, לפי הכתבות ב”הארץ” באותו זמן, נתן הוראה לדאוג למשפחה ולסייע לה, ולטענת באיסה, גם הורה לפצותם בסכום שיאפשר להם לרכוש את דירת עמידר — אך הוראה זו לא מומשה, לדבריו, הדירה אינה שייכת להם, והחיובים בעבורה ממשיכים להגיע.

השיחות הארוכות עם באיסה אינן קלות. מדובר באדם סוער ונסער, שהכעס המציף אותו גורם לו להטיח בפני כל מי שמוכן להקשיב את כאבו ואכזבתו. כך הוא הגיע לפרויקט “קו הידידות עד הבית”, שאנחנו מפעילים בשיתוף עם עיריית בת ים. הבת הגדולה שלו גרה בבת ים, והוא שוהה אצלה לא מעט מחשש שבדירת עמידר, שבה הוא חי בתל אביב, יחכו לו אנשי ההוצאה לפועל. שכן באיסה בנה לפני חמש שנים ללא היתר מחסן בחצר המשותפת של הבניין שבו הוא מתגורר. עיריית תל אביב דרשה ממנו להורסו, והעורך דין שהוא שכר, כך התברר בדיעבד, הוליכו שולל, גבה ממנו סכומי כסף נכבדים שממילא התקשה לשלמם, לא הסביר לו את המצב המשפטי לאשורו ובשלב מסוים נעלם והותירו ללא כסף ועם תסבוכת משפטית. ב–2013 הוטל עליו קנס בגובה 8,000 שקלים, מלווה בהוראה להרוס את המחסן לאלתר.

המחסן נהרס, אבל הקנס שהוא לא יכול לשלם הולך ותופח, ועומד היום על 16 אלף שקלים וממשיך לצבור ריביות וקנסות. רק לאחר פניית מנהלת קו הידידות, רוני ליבנה, נעתר התובע העירוני לבקשתנו לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל כנגד באיסה, עד לקבלת החלטה אחרת. ההחלטה האחרת תלויה בבקשה שהגישה ליבנה לנשיא המדינה, להעניק לבאיסה חנינה ולפטור אותו מהחוב. מכיוון שמדובר בפסק דין חלוט, הנשיא הוא היחיד שיש בידיו הסמכות לעשות זאת. מבית הנשיא טרם הגיעה תשובה.

אלא שגם אם פרשת החוב תסתיים בכי טוב, ייוותר באיסה במצוקה קיומית קשה. כך, למשל, אין שום סיכוי שיוכל לטפל בפיו נטול השיניים. טיפול כזה אמור לעלות כ–40 אלף שקלים, וגם זאת באמצעות מרפאת השיניים של “לוטוס”, שעלויותיה מינימליות. ברווחה אמרו שיוכלו לסייע ב–4,000 שקלים בלבד. הלוואה לא תסייע כאן, שכן אין ביכולתו של באיסה להחזיר את הכסף, והעמותות שפנינו אליהן לא מעניקות סכומים שמתקרבים למה שהוא זקוק לו.

“אין לי כלום מכלום”, אומר באיסה בשטף דיבורו המהיר, “כל מי שהבטיח לי משהו אחרי האסון נעלם. כל זמן שאני חי אני במלחמה”.

אורלי וילנאי כותבת: אם יש מישהו שיכול להקל מעט על מלחמתו, הוא יתקבל כמובן בברכה.

המשטרה רודפת את משה באיסה:

צרה ראשונה אצל איטה נחמן:

מדינת ישראל נ’ באיסה

בפני כב’ השופטת איטה נחמן

המאשימה:  מדינת ישראל

נגד

הנאשם:  משה באיסה
נוכחים:
ב”כ המאשימה עו”ד מיכל בן דוד
הנאשם וב”כ עו”ד יצחק חדד
הכרעת דין
1. מבוא

א. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה סתם, עבירה על סעיף 379 בחוק העונשין התשל”ז-1977.

ב. על פי עובדות כתב האישום, ביום 27.12.2009 הגיע הנאשם למשרדי חברת עמידר בעיר ראשל”צ. בנסיבות אלו, דרש הנאשם לראות את המנהל מר יעקב לנקרי, כאשר המאבטח במקום הסביר לו כי הוא אינו יכול לפגוש אותו, כיוון ששעות קבלת הקבל הסתיימו. בתגובה, תקף הנאשם את המאבטח בכך שהצמיד אגרופים קפוצים לחזהו ודחף אותו.

ג. בתאריך 21.11.2011 הודה הנאשם כי היה במקום ובזמן המיוחס לו בכתב האישום, אך כפר בעובדות התקיפה, משכך נקבע התיק לשמיעת ראיות בפניי.

2. ראיות המאשימה:

א. עת/2 יוגב פרנקו (להלן: “השוטר”)-  העד סיפר כי הוא חוקר במשטרת ראשל”צ, והוא שגבה את עדותו של הנאשם לאחר המקרה.

העד התייחס בדבריו להודעתו של הנאשם במשטרה, אשר מודפסת בחלקה הראשון, וכתובה בכתב יד בחלקה השני. העד הסביר, כי את החלק המודפס בהודעתו אישר הנאשם, הוא הודה שהיה במקום האירוע, סיפר כי רצה להיכנס פנימה לדבר עם המנהל, אך הכחיש כי תקף את המאבטח. בחלק השני הכתוב בכתב יד, ביקש הנאשם להוסיף כי המאבטח דחף אותו, הצמיד את שתי ידיו לגרונו וניסה לחנוק אותו.

העד נשאל, מדוע הוא לא חקר את המאבטח על תקיפה כפי שטען הנאשם, ועל כך השיב, כי מדובר באדם המאבטח את המקום, והוא לא ראה כל אינטרס שיש לו לעשות מעשה הנוגד לחוק, ולכן לא מצא טעם לחקור אותו.

בחקירתו הנגדית, העיד כי לא מדובר באירוע שהתחיל בשטח, אלא המאבטח הוא שהגיע לתחנה והגיש תלונה כנגד הנאשם.

העד נשאל, מדוע מנהל הסניף יעקב לנקרי לא נחקר, ועל כך השיב, כי לפי הכתוב בתיק המשטרה, המנהל עזב את המקום, ולא בהכרח ראה את האירוע.

עוד נשאל העד, מדוע מצלמות האבטחה במקום האירוע לא נבדקו, על כך השיב, כי לא היה ידוע לו על מצלמות במקום , והדבר לא עלה מעדויותיהם של המאבטח ושל הנאשם, ובשל כך הוא לא בדק אותם.

בחקירתו החוזרת, שב העד והסביר, כי גם הנאשם וגם המתלונן לא ציינו בעדותם במשטרה כי קיימות מצלמות אבטחה במקום, ובשל כך הם לא נבדקו.  וכן הוסיף, כי בהתייחסות לדחיפות בין הנאשם למתלונן, לא עלה שמו של אדם נוסף שנכח במקום, שיכול היה לשפוך אור על גרסותיהם.

העד ענה לשאלות ב”כ הנאשם ברשות בית המשפט, דחה את טענת הנאשם כי הוא ביקש ממנו בחקירתו לבדוק את מצלמות האבטחה במקום, דבר שלא נרשם בעדותו, ואמר כי הוא לא מכיר לא את הנאשם ולא את המתלונן, וכי אין לו כל אינטרס להפליל אף אחד מהם. הוא בדק בצורה אובייקטיבית את דבריו של הנאשם, וכאשר הוא רצה להוסיף דברים נוספים בסוף עדותו, ניתנה לו האפשרות וכל שאמר הוסף בכתב יד.

ב. עת/ 1, פאבל מרחוביץ (להלן: “המתלונן”) – העיד כי הנאשם הגיע ביום האירוע למשרד החברה לאחר שעות קבלת הקהל, בשעה 12 וחצי. באותה העת, נקש הנאשם בדלת, הוא פתח לו את הדלת וניסה לברר עימו מה הוא צריך, והסביר לו כי המקום סגור. הנאשם בתגובה דרש לראות את המנהל, סרב לקבל תשובה שלילית, וניסה להיכנס בכוח. עוד העיד, כי הנאשם החל לדחוף אותו פנימה לתוך המשרד, כאשר הוא משתמש באגרופים שהצמיד לגופו. בתגובה, הוא תפס את ידיו של הנאשם, דחף אותו החוצה, הבהיר לו כי אם הוא לא יעזוב את המקום תגיע משטרה וסגר את הדלת.

העד נשאל האם היו עדים נוספים לאירוע, ועל כך השיב בשלילה. עוד נשאל, האם יש לו היכרות מוקדמת עם הנאשם, ועל כך השיב, כי זו לא הפעם הראשונה בה  מבקר הנאשם במשרדי הסניף, וכמעט בכל פעם שהגיע הוא עורר צעקות.

העד סיפר, כי באירוע זה, לאחר שהותקף על ידי הנאשם, הוא פנה למנהל, גולל בפניו את המקרה, ומסר לו כי הוא הולך לתחנת המשטרה להגיש תלונה נגד הנאשם.

העד נשאל למצלמות האבטחה המותקנות במקום, והשיב כי המצלמות נכנסו לפעולה רק בתחילת שנת 2011 , בשל כך אין תיעוד לאירוע התקיפה של הנאשם שארע בשנת 2009.

העד העיד, כי בעת המקרה הוא חש מאוים כאשר הנאשם הצמיד לגופו אגרופים, צרח ונהייה אדום. לדבריו, לא מדובר במקרה ראשון בו יצא לו להתעמת עם הנאשם, כאשר בכל פעם שהיה הנאשם מגיע לסניף היה מתחיל את השיחה באיום. לדעתו, מדובר באדם שפעם אחת מאיים ופעם שנייה מקיים את האיום.

עוד העיד, כי הוא  בחר לאחר המקרה להגיש תלונה כנגד הנאשם, כיוון שהרגיש כי במשך שנים הנאשם מהווה איום לציבור, ולדעתו מדובר באדם לא יציב.

העד נשאל לטענת הנאשם, שהוא זה שתקף אותו בכך שדחף אותו והצמיד את שתי ידיו לגרונו במטרה לחנוק אותו, על כך השיב, כי זה לא קרה. במהלך תקופת עבודתו הוא עבר קורסים שונים למאבטחים, בהם הוסבר לו כיצד עליו לנהוג עם אנשים בעיתים במסגרת העבודה, כדי לא להסתבך עם החוק, והוא לא היה מסתכן בהתנהגות אשר הייתה עלולה להביא לפיטוריו.

בחקירתו הנגדית, העיד כי כיום הוא כבר לא עובד כמאבטח בחברת עמידר.  העד התייחס לאירוע, וסיפר כי הנאשם היה בתחילת היום במשרדו של המנהל, סיים את הפגישה, עזב את המקום, ובהמשך חזר שלא בשעות הקבלה הרגילות.

העד נשאל, האם הוא בדק עם המנהל את אפשרות קבלת הנאשם על אף שמדובר בחריגה משעות הקבלה הרגילות, ועל כך השיב בשלילה. והסביר כי לאחר שהנאשם עזב את המקום מוקדם יותר באותו היום, הוא נכנס למשרדו של המנהל, וזה מסר לו לא להכניס את הנאשם למשרד בתקופה הקרובה. בשל כך, כאשר חזר הנאשם למשרד מאוחר יותר, הוא לא ראה כל צורך לשאול את המנהל אם להכניסו.

העד סיפר, כי כאשר הנאשם החל לדחוף אותו במטרה להיכנס למקום, הוא תפס אותו בידיו וניסה למנוע את כניסתו, כאשר הוא מפעיל כלפיו כוח סביר כדי למנוע את התקיפה. בסופו של דבר, הוא הזיז את הנאשם מספר צעדים אחורה וסגר את הדלת.

העד נשאל, האם ייתכן כי הוא זה שתקף את הנאשם, אך הלך למשטרה להתלונן בטרם יקדים אותו הנאשם, על כך השיב, כי הוא לא תקף אותו אלא התגונן מפניו.

העד עומת עם הסתירה העולה מדבריו, כאשר בתלונתו טען, כי לאחר האירוע הוא התקשר למשטרה וכשהגיעו השוטרים הוא הורחק מהמקום והופנה להגיש תלונה, ולעומת זאת בעדותו בבית המשפט טען כי הוא לא התקשר למשטרה אלא הגיע לתחנה כדי להתלונן, על כך השיב, כי הוא לא זוכר שהוזמנה משטרה למקום, בייחוד כאשר עברו למעלה משלוש שנים מאז האירוע.

העד סיפר, כי במהלך האירוע הוא לא פחד מהנאשם אלא חשש מפניו, בשל איומיו. וכאשר החל הנאשם לתקוף אותו, הוא הרגיש את ההבדלים בגילאים ביניהם, ופחד לגרום לו לפגיעה כיוון שמדובר באדם מבוגר. העד התייחס לטענתו של הנאשם, כי הוא זה שתקף וניסה לחנוק אותו, וטען כי זו כנראה ההגנה שלו כדי לצאת מהמקרה, ואם הוא היה במקומו, ייתכן והוא היה נוהג באותה הדרך.

3. ראיות ההגנה:

א. עה/ 1, משה באיסה (להלן: “הנאשם”) – העיד כי ביום האירוע, הוא הגיע יחד עם אשתו לחברת עמידר, והם שוחחו עם המנהל במשרדו. הנאשם לא זכר את נושא השיחה, אך זכר כי התנהלה שיחה נעימה וידידותית, אשר בסופה הם נפרדו ללא כעס. הוא יצא עם אשתו מחוץ למשרד, וכאשר הם הגיע לקומת הכניסה הוא נזכר כי יש לו דבר מה נוסף לומר למנהל. בשל כך, הוא עלה שוב למשרדו, בזמן שאשתו חיכתה למטה.  עוד העיד, כי כאשר הוא הגיע לדלת הכניסה, סרב המאבטח להכניס אותו, ועל אף שהסביר לו כי קודם לכן הוא ישב בשיחה עם המנהל, השיב לו המאבטח, כי זמן הכניסה למשרד עבר.

עוד הוסיף, כי הוא ביקש מהמאבטח שישאל את המנהל אם הוא יכול להיכנס, אך המאבטח סרב לשאול וסגר עליו את הדלת. בתגובה, החל ויכוח ביניהם, עד שלפתע הצמיד אותו המאבטח לקיר והחל לחנוק אותו.

הנאשם סיפר, כי כאשר הוא נחקר במשטרה, הוא ביקש מהחוקר שיוסיף כי הוא הותקף על ידי המאבטח. לטענתו, הוא סמך על מצלמות האבטחה במקום, ואמר לשוטר כי אם יראו במצלמות שאכן הוא תקף, הוא מוכן לשלם את הדין. השוטר מסר לו, כי המצלמות יבדקו, ובסופו של דבר מסתבר כי לא בדקו אותם כלל.

הנאשם נשאל לטענת המתלונן, אם אכן הוא דחף אותו באגרופיו, על כך השיב, כי התפתח ביניהם ויכוח כאשר המאבטח סרב להכניסו למשרד, עד שלפתע הוא קיבל קריזה, הצמיד אותו לקיר וחנק אותו.

הנאשם סיפר, כי הוא צילם לפני למעלה משנה את המצלמות במקום כדי להוכיח את טענתו. בתחילת ההליך המשפטי הוא פנה לתובעת ושאל האם התביעה בדקה את המצלמות, והיא השיבה, כי טענתו נבדקה ולא קיימות מצלמות במקום.

בחקירתו הנגדית, סיפר הנאשם כי הוא הגיע למשרדי עמידר בשל מצוקת הדיור בה היה מצוי. הוא ביקש לדבר עם המנהל, נכנס אליו לשיחה אשר הסתיימה ברוח טובה, ולא קרה דבר מעבר. בסיום השיחה הוא ירד למטה, ונזכר בפרט מסוים שלא מסר למנהל, ורלוונטי לשיחתם. בשל כך, הוא עלה שוב למשרדו וביקש לדבר איתו, והמאבטח סרב לתת לו להיכנס.

הנאשם העיד כי הוא היה במשרדי עמידר מספר פעמים, כאשר כל פעם הגיע בהתאם לצורך. לעיתים הוא היה קובע פגישה ולעיתים מגיע למקום על דעתו, הכל לפי סוג השירות לו הזדקק, ובשעות המקובלות.

עוד העיד, כי בעבר הייתה לו בעיה בשיפוץ דירתו. בשל כך, הוא היה מגיע באותה התקופה פעמים רבות למנהל, בכדי למצוא פיתרון לבעיה. כיום, כאשר השיפוץ הסתיים הוא כבר כמעט ואינו פונה אליהם.

עוד הוסיף, כי באותה התקופה כאשר היה מגיע למנהל לנקרי, היחסים ביניהם היו טובים, הוא קיבל ממנו יחס אדיב, וגם הוא היה מתנהג אליו יפה. העד נשאל, האם מכל הפגישות עם לנקרי הוא יצא מרוצה, על כך השיב, כי הדיבור שלו נובע מכעס פנימי, אך אין לו שום דבר כלפיו. עוד נשאל, האם הוא הרים אי פעם כסא על לנקרי, ועל כך השיב בשלילה.

הנאשם סיפר, כי היו מקרים בהם הוזמנה משטרה למקום, אך לטענתו, המשטרה לא הגיע מכוח צעקות או ריבים שלו עם עובדי המקום, אלא בשל החשש כי הוא יעשה דברים לא חיוביים.

עוד העיד ביחס לאירוע, כי המאבטח עמד בדלת וסרב לתת לו להיכנס. הוא ביקש ממנו שיבדוק עם לנקרי האם הוא מוכן לקבל אותו, והוא סרב לבקשתו. בשל כך, החל ביניהם ויכוח, עד שלפתע המאבטח פתח את הדלת והצמיד אותו לקיר. הנאשם מכחיש כי השתמש באגרופים כטענת המאבטח, וטען כי כאשר הוא עמד מול הדלת, המאבטח תפס וחנק אותו. כלל לא הייתה לו האפשרות להתגונן ולהשתמש באגרופים, בייחוד שמדובר באדם החזק ממנו.

הנאשם נשאל, מדוע הוא לא ניגש לתחנת המשטרה ביום האירוע לאחר שהמאבטח תקף וחנק אותו, על כך השיב, כי המאבטח הלך בעצמו והתלונן, והוא לא רצה לעשות מזה ויכוח. וכן טען, כי אין זה הוגן שבגלל שהמאבטח יתלונן והוא לא, יקבלו את התלונה שלו, אז הוא לא התלונן.

הנאשם סיפר כי הוא זומן לחקירה במשטרה, שם הוסבר לו כי הוגשה נגדו תלונה בגין תקיפת המאבטח. הוא נחקר והתבקש לחתום על הודעתו, בתחילה סרב, אך  לאחר שהקצין אמר לו כי אם הוא לא יחתום הוא ייעצר, הוא חתם. הנאשם נשאל מדוע סרב לחתום על ההודעה, ועל כך השיב כי זה הרגיז אותו שהמאבטח מאשים אותו בדברים שלא עשה.

עוד נשאל, האם ייתכן כי הוא לא העלה את עניין המצלמות בחקירתו במשטרה, על כך השיב, כי הדבר הראשון שאמר בחקירתו הוא שיש מצלמות במקום, שיבדקו אותם ויראו כי הוא לא תקף את המאבטח.

העד נשאל, האם היו עדים למעשה החניקה של המאבטח כלפיו, ועל כך השיב כי הוא לא זוכר שהיו אנשים במקום. לאחר המקרה הוא חזר לאשתו שחיכתה לו למטה, וסיפר לה כי היה לו ויכוח עם המאבטח, אך לא סיפר כי הותקף על ידו.

עה/2, יעקב לנקרי (להלן: “לנקרי”)- העיד כי מכיר את הנאשם מפגישות על רקע היות הנאשם דייר עמידר כ- 5 שנים. לנקרי שמע על האירוע נושא האישום מפי הנאשם, ולא זכר כי המתלונן סיפר לו על האירוע.

בחקירתו הנגדית, העיד כי פגישתו הראשונה עם הנאשם הייתה לא נעימה, כאשר הנאשם התפרץ, הרים עליו כיסא והמאבטח שהיה במקום בלם את המשך התקיפה. הרקע להתפרצות הוא קצר חשמלי בדירת הנאשם, שגרמה לכך שחודשים רבים ביתו נותק מחשמל. בנוגע לפגישה ביום האירוע, העיד כי היא הסתיימה בצורה טובה ביותר, ולעד נודע על האירוע לאחר הגשת כתב האישום.

4. בדיון מיום 5.12.2012 שוחררה הסנגוריה הציבורית מייצוג הנאשם בשל חילוקי דעות בין הצדדים. הנאשם ביקש לייצג את עצמו ביתר ההליך, והצדדים ויתרו על הסיכומים.

ב”כ המאשימה הגיש לבית המשפט מסמך המעיד על בירור שערך לעניין מצלמות האבטחה שהיו במקום ביום האירוע כטענת הנאשם, ממנו עולה כי המצלמות לא הופעלו באותה העת.

מכתבו של המנהל מר יעקב לנקרי מיום 3.12.2012- הוגש וסומן ת/2.

5. לאחר מכן בדיון מיום 13.3.2013 עו”ד יצחק חדד קיבל על עצמו את האחריות לייצוג הנאשם, והצדדים טענו טיעוני סיכום.

6. בסיכומיו ביקש ב”כ המאשימה להרשיע את הנאשם בעובדות כתב האישום מהטעמים הבאים:

לטענתו, המתלונן חזר על האמור בכתב האישום, וגרסתו לא נסתרה בחקירה נגדית, ממנה עולה כי הנאשם הגיע למשרד בשעה שאין קבלת קהל, המתלונן מנע ממנו את בכניסה למקום, ובתגובה הנאשם החל להתעמת עמו ואף תקף אותו.

עוד הוסיף וטען, כי מעדותו של החוקר עולה שהנאשם לא העלה טענה בדבר המצלמות במקום, לא הסכים לחתום על הודעתו המודפסת, אלא חתם על הודעתו הכתובה בכתב ידו.

זאת ועוד, לטענתו הנאשם קשר עצמו לאירוע, אך טען שדווקא המתלונן תקף אותו. לטענת ב”כ המאשימה, ניסיון החיים והשכל הישר, מובילים למסקנה שכאשר אדם מותקף, הוא פונה למשטרה לצורך הגשת תלונה והנאשם לא עשה כן. זאת ועוד, הנאשם לא ציין את תקיפתו על ידי המתלונן בהזדמנות הראשונה בחקירתו, דבר המחזק את המסקנה לעיל.

ב”כ המאשימה, התייחס לכך שאשתו של הנאשם הייתה עמו בעת האירוע אך הנאשם לא הביאה להעיד, ולא סיפר לה שהותקף על ידי המתלונן, בנוסף הנאשם אישר את רוב גרסתו של המתלונן ועובדות אלו מחלישות את גרסתו.

בנוסף, מהראיות עולה כי התנהגותו של הנאשם אינה מעידה על מעידה חד פעמית, אלא על התנהגות חוזרת, ולכן התנהגות הנאשם המתוארת בכתב האישום מתיישבת עם ההיגיון. המתלונן לא ניסה להתכחש למגע פיזי עם הנאשם, אלא העיד כי השתמש בכוח סביר כדי למנוע תקיפה ולהוציאו מן המקום.

מעדותו של לנקרי עולה, כי אומנם הפגישה ביום האירוע התנהלה באווירה טובה, עם זאת לנקרי העיד כי הנאשם הרים עליו בעבר כיסא, כך שעדותו לטענת ב”כ הנאשם דווקא פגעה בנאשם ולא תמכה בגרסתו.

לגבי הסתירות שעלו מעדותו של המתלונן בדבר הדיווח על האירוע למר לנקרי, טען ב”כ המאשימה שאין מדובר בסתירה מהותיות, אלא מדובר בסתירה בשולי הדברים, שיכול ונבעה מהזמן שחלף מקרות האירוע ועד למתן עדותו.

7. בסיכומיו ביקש ב”כ הנאשם לזכות את הנאשם, מהטעמים הבאים:

לטענתו, התיק נשוא הדיון אינו עומד במצבו הנוכחי ברף הנדרש להגשת כתב אישום, מכיוון שהראייה היחידה הינה עדותו של המאבטח, ללא כל ממצאים פיזיים לתקיפה כגון: חולצה קרועה, שריטות, עדים, וצילומי מצלמה.

זאת ועוד, מהודעת המתלונן במשטרה בהשוואתה לעדותו בבית המשפט עולה סתירה בעניין תיאור התקיפה, בעוד שבמשטרה אמר שהנאשם דחף אותו, בבית המשפט העיד כי הנאשם ניסה לדחוף אותו.  בנוסף טען, כי הנאשם אמר במפורש בתחנת המשטרה שהמתלונן תקף אותו, וכאשר נשאל השוטר לסיבה שהמתלונן לא נחקר על כך, השיב כי האמין למתלונן, ולכן לא חקר אותו בשנית.

לעניין המצלמות טען ב”כ הנאשם, כי אומנם הנאשם העלה את הטענה בדבר קיומם ביום 14.11.12, אך הנאשם לא ידע שהמצלמות לא פעלו, ובכל זאת התעקש להציגם כי חשב שהם יושיעו אותו. דעתו המלומדת של ב”כ הנאשם היא, שעצם העובדה שהנאשם ניסה להציג ראייה, כשאינו יודע על אי קיומה, מובילה למסקנה כי יש בכך כדי לחזק את גרסתו.

עוד הוסיף וטען, כי הסתירות שעלו מדברי המתלונן בנוגע לדיווח ללנקרי והזמנת המשטרה, מעמידות את עדותו בספק, ספק שצריך לפעול לטובת הנאשם. בנוסף, העובדה שהמתלונן העיד בעצמו כי השתמש בכוח סביר כנגד הנאשם, בצירוף העובדה שהנאשם טען שהותקף על ידי המתלונן, והדבר לא נחקר על ידי המשטרה מובילים לטענתו למסקנה כי המתלונן הוא שתקף את הנאשם, אך הקדים אותו בהגשת התלונה במשטרה.

חיזוק לכך לטענת ב”כ הנאשם, מצוי בעדותו של המתלונן כשעומת עם הטענה שהנאשם טען כי הותקף על ידו, ועל כך השיב שגם הוא היה טוען זאת אם היה בנעליו של הנאשם.

8. דיון בהכרעה:

ענייננו בכתב אישום המייחס לנאשם עבירות תקיפה סתם, כאשר המתלונן והנאשם היו הנוכחים היחידים באירוע. לצורך הכרעה במחלוקת העובדתית בין הצדדים, על בית המשפט להכריע על פי ממצאי מהימנות.

א. ממצאי מהימנות:

לאחר שמיעת העדויות, ולאור התרשמותי מהראיות שהוצגו בפני, נחה דעתי כי גרסתו של המתלונן הינה מהימנה אמינה ואינהרנטית וללא סתירות פנימיות, כאשר זו עמדה איתנה גם בחקירתה הנגדית, זאת אל מול גרסתו של הנאשם, אשר הינה, בלתי מהימנה.

המתלונן תאר שלב אחר שלב את התנהגות הנאשם, ואת שהתרחש בפועל על פי ראות עיניו, בצורה קוהרנטית ומדויקת התואמת את אמרותיו במשטרה. מאידך, עדותו של הנאשם הותירה רושם עגום בעיני. התרשמתי כי עדותו הייתה מגמתית, מיתממת ומתחמקת.

המתלונן סיפר, כי ביום האירוע  הגיע הנאשם למשרד לאחר שעות קבלת הקהל, נקש בדלת וביקש לדבר עם המנהל. לדבריו: “לאחר שהסברתי לנאשם כי הוא ראה כבר את המנהל באותו היום, והוא לא מוכן לראות אותו שוב כי הפגישה המוקדמת שלהם הסתיימה בעימות מילולי, הוא סרב לקבל את התשובה, ניסה להיכנס בכוח, ניסה לדחוף אותי פנימה לתוך המשרד, עם הידיים, עם האגרופים שהצמיד לחזה שלי, לגוף שלי, ניסה לדחוף פנימה. תפסתי לו את הידיים ודחפתי אותו החוצה…” (ראה פרו’ עמ’ 11 שור’ 20-24) לעומתו הציג הנאשם גרסה שונה למקרה, וטען כי: “בסך הכל היה ויכוח ביננו שיתן לי להיכנס, הבן אדם קיבל קריזה, התחיל להצמיד אותי לקיר, לחנוק אותי וזה מה שהיה, זה היה הוויכוח, הדלת הייתה סגורה”. (ראה פרו’ עמ’ 18 שור’ 26-29)

המתלונן ציין כי אין המדובר במעשה יחידי של הנאשם, והוא ידוע במשרדי עמידר כאדם המקים צעקות ובלגן במקום. תחילה סיפר המתלונן כי: “זכור לו מקרה, שאירע מספר חודשים לפני מקרה זה, הנאשם זומן עם אשתו למשרד המנהל לנקרי, באיזשהו שלב שמעתי צעקות מהמשרד, ניגשתי לשם וראיתי את הנאשם עומד מול המנהל לנקרי עם הכסא מורם מעל הראש שלו”. (ראה פרו’ עמ’ 12 שור’ 17-19) מקרה זה הסתיים בסופו של דבר, כאשר העניינים נרגעו ולנקרי ביקש שלא לערב את המשטרה במקרה. (ראה פרו’ עמ’ 12 שורה 29).  בהמשך סיפר: “זה לא המקרה הראשון שיצא לי להתעמת איתו, כל הזמן הוא משמיע איומים. כל פעם שהוא היה מגיע לסניף עמידר, הוא היה מתחיל את השיחה במילים, אם אתם לא, אני אעשה ככה ככה, כל הזמן איומים, ולפעמים הוא גם מימש את האיומים”. (ראה פרו’ עמ’ 13 שור’ 21-23). לאחר המקרה בו הותקף, הוא החליט להתלונן כנגד הנאשם, כיוון: “שבמשך שנים יצא לי להכיר את הבן אדם, הרגשתי שהוא איום לציבור..” (ראה פרו’ עמ’ 13 שורה 27). זאת לעומת דבריו של הנאשם (עמ’ 22 לפרוטוקול) כי התנהג יפה אל מר לנקרי בכל פעם שהגיע למשרדי עמידר.

לאחר שבחנתי את עדויות המתלונן והנאשם, הגעתי לכלל מסקנה, כי ניתן לבסס ממצאים ברמת הוודאות הנדרשת על עדותו של המתלונן.

לאורך עדותו טען הנאשם כי הוא לא תקף את המתלונן, אלא המתלונן הוא שתקף אותו, וישנם מצלמות אבטחה במקום שיכולות להעיד על כך. תחילה טען: “החוקר שאל אותי מה יש לך להגיד, אמרתי יש מצלמות, אם יראו במצלמות שתקפתי אותו אני מוכן לשלם את הדין. אני תיארתי לעצמי שהם יעתיקו ויוציאו את המצלמות עובדה שמסתבר שלא בדקו אפילו, אני לא יודע, אין לי מושג אבל אני כל הזמן טענתי בחקירות במשטרה.. הדבר העיקרי שאמרתי, יש מצלמות תבדקו את המצלמות ותראו אם תקפתי או לא, אמרו שיבדקו ולא בדקו.” (ראה פרו’ עמ’ 18 שור’ 20-24) ושב וחזר על טענה זו במהלך עדותו: “דבר ראשון דיברתי על המצלמות”. (ראה פרו’ עמ’ 25 שורה 32) וכן: “אמרתי שיש לפי מה שידוע לי במקום מצלמות שיבדקו שלא תקפתי אותו, ושיבדקו טוב טוב את המקום לפי דעתי אני יודע שיש מצלמות. תבדקו, אם במצלמות ייווכח שתקפתי אותו אני מוכן לשלם את הדין אבל לא שאני תקפתי אותו, הוא תקף אותי”. (ראה פרו’ עמ’ 26 שור’ 7-9)

ב”כ המאשימה בדק את טענתו של הנאשם, מול מר לנקרי מנהל המקום, ומבדיקתו עלה כי המצלמות הותקנו במקום בשנת 2009, אך לא הופעלו מיד עם התקנתם, ולא ידוע מתי החלו לפעול. (ראה ת/2) בשל כך לא ניתן להוכיח את טענתו של הנאשם, ולא ניתן לקבלה. כמו כן, גרסתו זו של הנאשם בדבר בקשתו לבדיקת מצלמות האבטחה הינה כבושה שלא בר זכרה בעדותו במשטרה. מאמינה אני לחוקר המשטרה כי באם הנאשם היה טוען זאת, היה הדבר נרשם ונערכת בדיקה.

במהלך עדותו נשאל הנאשם, מדוע אם אכן הותקף כפי שטען, הוא לא ניגש למשטרה והגיש תלונה נגד המאבטח בגין תקיפה, על כך השיב: “הוא בעצמו הלך להתלונן. אז אני לא הלכתי להתלונן, לא רציתי לעשות מזה ויכוח, אז לא הלכתי להתלונן, אז בגלל שלא הלכתי להתלונן יקבלו את התלונה שלו? אז לא הלכתי להתלונן”. (ראה פרו’ עמ’ 24 שור’ 12-19)  תשובתו של הנאשם מיתממת ומתחמקת, ובשל כך, לא מצאתי ליתן אמון בגרסתו זו.

אין בעדותו של מר לנקרי לשפר את מצבו של הנאשם ולתמוך בגרסתו, מר לנקרי העיד כי אכן, הנאשם הרים עליו בעבר כיסא. (ראה פרו’ עמ’ 36 שור’ 12-13) בעוד הנאשם טען שאירוע כזה מעולם לא התרחש. נכון מעדותו של לנקרי עולה כי שאר פגישותיו עם הנאשם התאפיינו בנינוחות, אך אין בעובדה זו לשלול את התנהגותו האלימה של הנאשם כלפי המאבטח, שכן לנקרי לא ראה או ידע כלל את האירוע.

בנוסף הסתירות שהתגלו לעניין אי דיווח של המתלונן ללנקרי על האירוע, אין בהם די כדי לקעקע את עדותו של המתלונן. האירוע התרחש בשנת 2009, ועדותו של המתלונן בבית המשפט נגבתה בשלהי 2012, קרי כמעט שלוש שנים לאחר האירוע. הרי ברור שלאחר זמן כה רב לא יוכל שום עד לדייק בפרטים שוליים שקרו בזמן עבר.

מדבריו של ב”כ הנאשם לעניין אי החקירה של המתלונן בעניין תקיפה אפשרית של הנאשם, ואי בידוק מצלמות האבטחה במקום, ניתן להבין שנטענה טענה בדבר מחדלי חקירה שבוצעו בתיק. אציין כבר כעת שאין בידי לקבל את טענתו המנומקת של ב”כ הנאשם,במיוחד לאור העובדה שלא טען טענות אלה במועדן כטענות מקדמיות, אך בכל זאת אדון בטענות מעבר לצורך.

לעניין אי חקירתו של המתלונן בדבר תקיפתו הלכאורית של הנאשם, נראה כי אין מדובר במחדל חקירתי המצדיק התחשבות בנאשם, שכן המחדל שנגרם במקרה זה אינו חמור ואינו פגע בהגנת הנאשם, שכן היה באפשרותו לתקן את הפגם בחקירה הנגדית של המתלונן, והוא אף עשה זאת.
לעניין אי בדיקת המצלמות, גם אם אניח כי הנאשם העלה את העניין בחקירתו במשטרה, למרות שלא כך הדבר, אין באי בדיקת טענותיו כדי לעלות למחדל חקירתי שיצדיק איזה שהיא התחשבות לטובתו, שכן המצלמות לא פעלו באותה תקופה כלל.

לסיכום אין במחדלים שכביכול קרו כדי להוביל למסקנה כי נפגעה יכולתו של הנאשם להתגונן, או פגיעה בזכותו של הנאשם ליהנות ספק סביר. (ראה בספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני בעמ’ 1355, מהדורה מעודכנת תשס”ט- 2009)

לאור כל האמור, לא מצאתי מקום לספק כלשהו בגרסתו של המתלונן, יחד עם יתר הראיות המובילות למסקנה אחת ויחידה, לפיה הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו.

ב. ממצאי עובדה:

על יסוד האמור לעיל, אני קובעת, שהוכחו בפניי עובדות כתב האישום, והנאשם אכן תקף את המאבטח, על ידי כך שדחף אותו והצמיד אגרופים לחזהו, הכל במטרה להיכנס לתוך המשרד, על אף שאין המדובר בשעות קבלת הקהל הרגילות.

9. מסקנה:

לאור האמור לעיל, מבחינת מכלול הראיות שהוצגו בפניי, התרשמתי כי המאשימה עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה ברף הנדרש בהליך הפלילי, היינו מעבר לספק סביר. על כן, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. <#4#>

ניתנה והודעה היום ל’ ניסן תשע”ג, 10/04/2013 במעמד הנוכחים.

איטה נחמן, שופטת

ב”כ המאשימה לעונש:

הנאשם יליד 1944, בעל הרשעות קודמות.

הפרעה לשוטר, התנהגות פרועה ואיומים ועבירות נוספות.

מגשיה גליון הרשעות קודמות – עת/1.

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בכך שבדצמבר 2009 תקף את השומר במשרדי עמידר בראשון לציון, על כן הורשע בתקיפה סתם.

הצדדים הגיעו להסדר לפיו יעתרו במשותף להשית על הנאשם מאסר על תנאי. המאשימה תטען להשתת קנס הגם מתון וזאת בשל נסיבותיו האישיות של הנאשם, אי פתיחת תיקים חדשים מאז שנת 2009, יחד עם זאת בעל עבר פלילי בעבירות רלוונטיות. ההגנה תטען להתחייבות. המאשימה סבורה כי מדובר בהסדר ראוי ותבקש לכבדו.

ב”כ הנאשם לעונש:

אנו חושבים שההסדר ראוי בנסיבות היות והנאשם כבר הורשע. אף על פי כן אני רוצה לומר שהתיק לא ראוי שיגיע לבית המשפט, משהגיע לבית המשפט אין לבית המשפט אלא הכללים המשפטיים ואין דרך לבית המשפט להגיד אם כתב האישום עומד בקריטריונים המשפטיים בית המשפט לא יכול לדחות את כתב האישום. ברור לי שאם הארוע עצמו היה קורה לעיני שוטרים זה לא היה מגיע לבית המשפט. מדבור בדחיפה קלה, תקיפה מהסוג שלא מלווה בהכאה אלא בהצמדה של ידיים מאוגרפות לחזהו של המתלונן.

אפילו המתלונן עצמו בבית המשפט הגדיר את מה שקרה כ”ניסה להתקיף אותי”. אני לא יודע מה המשמעויות לגבי עצם ההרשעה אבל מדובר בעניין פעוט ביותר. הנסיבות האישיות של הנאשם הן מהסוג הטרגי ביותר שאפשר לדמיין, הנאשם שכל בשריפה שלושה מילדיו. גם הדבר הזה היה צריך לעמוד לנגד עיניהם ולהרעיד את היד של מי שכתב את כתב האישום. אבל אנחנו “אסורים”.

העניין הזה זה סוג של שלומיאליות שלא היתה צריכה לבוא לעולם. משבא לעולם אין לנו אלא לטעון לפי הכללים, נבקש לראות את נסיבות הכוללות, את עצם הגשת כתב האישום ובכך שהעונש יהיה נמוך ככל שניתן כך שאולי גם בעניין הזה תינתן דעה של בית המשפט לגבי עצם ההגשה של כתב האישום, כמו גם לגבי חומרת העניין, בפרט בהתחשב בנסיבות האישיות.

הנאשם:

אני כל הזמן ביקשתי משפט צדק, אבל אני לא יודע איך תראי את הצדק אבל לפי מה שנראה לי הצדק, אני לא עשיתי כלום, בגלל זה אני גם ביקשתי מצלמות ואני לא יודע, משום מה לא בדקו את המצלמות באותו רגע שקראו לי והיה להם את הזמן הזה. אני לא תקפתי אותו ולא עשיתי, היה ויכוח של מי יכנס בדלת. אם יש צדק ואם יש ספק…

לגבי העונש, קודם כל אני לא מודה בדברים מה שעשיתי, אם את חושבת באמת להרשיע אותי, רק אלוהים יודע מה שעברתי ועוד אני עובר את כל הקשיים האלה ואני מתמודד עם החיים וקשה לי. רק לפני חודש הבת שלי הלכה לגור עם החבר שלה, וזה קשה לי. אני את הילדים שלי חינכתי שיהיו אצלי בבית, נתתי להם חינוך, אתם עושים אותי אדם כאילו מי יודע מה. אני בשביל הילדים עשיתי הכל והיתה לי הפתעה שחזרתי ובדיוק היא אומרת לי אני הולכת אני עוזבת אני הולכת ואפילו לא אמרה לי לאן. היא לא קטנה וגם לא גדולה, בת 19 וחצי, אפילו אין לה 20. עד היום אני בטראומה.

אני מתפרנס מביטוח לאומי. אני כבר אין לי חיים. אני כבר לא רוצה להרחיב את הדיבור. אם זו היתה הילדה היחידה שהיתה בבית ושאני כל כך אוהב אותה והיא מעדיפה את החבר במקום האבא, לא רציתי להרחיב את הדיבור.

אמרתי לו אם זה חברות יקח אותה יחזיר אותה אבל זה לא נהוג דברים כאלה. בשביל לא להסתבך ולשמור על הבריאות ושיהיה לי קצת שקט, מה עשיתי, ניתקתי את היחסים עם כל המשפחה, עם הילדה, עם הילד, עם הנכדים, גם הנכדים לא רוצה לראות אף אחד עם מה שעשו לי. אני עובר משברים קשים מאוד. אני גם ישן מוקדם, אין לי חשק לחיות. איפה שאני הולך הדלתות שלי נסגרות. אני הולך לעמידר סוגרים לי דלתות, אני לא יכול לדבר, לא יכול לעשות, היה לי דברים, זכרונות, זרקו לי את הזכרונות, את רואה את המנהל הזה שמשתף פעולה עם עמידר וזכרונות מהם מה שהיה לי ולא קיבלתי פיצוי ולא קיבלתי כסף ולא קיבלתי כלום. אני איך שאת רואה את עורך הדין הוא עשה בשבילי ואגורה לא לקח ממני, עשה לי רק טובה. אפילו אין לי כסף להביא לו. אני לא יודע איך להודות לו. גרוש אחד לא נתתי לו, אין לי גם כסף.

<#5#>

גזר דין

לאחר ששקלתי את כל הנסיבות הצריכות לעניין ובהם גילו של הנאשם, נסיבות חייו, עברו הפלילי, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, נסיבות ביצוע העבירה והאינטרס הציבורי, מוצאת אני לנכון לכבד את הסדר הטיעון בהיותו מאזן נכונה בין האינטרסים השונים ומשקף מדיניות ענישה ראויה.

אשר על כן, גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

א) מאסר על תנאי למשך 3 חודשים, והנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם כן יעבור בתוך שלוש שנים מהיום עבירה בה הורשע.

ב) הנאשם יחתום על התחייבות בסך של 5000 ₪ שלא יעבור בתוך 3 שנים מהיום עבירת אלימות. לא תחתם ההתחייבות ייאסר למשך 5 ימים .

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.<#6#>

ניתנה והודעה היום ל’ ניסן תשע”ג, 10/04/2013 במעמד הנוכחים.

איטה נחמן, שופטת

צרה שניה אצל כרמלה האפט:

בפני כב’ השופטת כרמלה האפט

המבקשת:  מדינת ישראל

נגד

החשודים:  משה באיסה

נוכחים:
ב”כ המבקשת רס”מ דולב
ב”כ החשוד עו”ד אלון עמר
החשוד – הובא על ידי הליווי

פרוטוקול

החלטה

הנני ממנה את עו” ד אלון עמר מן הסנגוריה הציבורית לייצג את החשוד בהליך זה .
ניתנה והודעה היום כ”ג אב תשע”ד, 19/08/2014 במעמד הנוכחים.

כרמלה האפט , שופטת

ב”כ המבקשת לאחר שהוזהר כדין והתחייב לומר אמת : חוזר על תוכן הבקשה ומציג את תיק החקירה לעיון בית המשפט. מגיש דוח סודי לעיון בית משפט.

הדו”ח מוגש ומסומן מ/1 ונחתם בחתימת תאריך היום.

עונה לשאלות ב” כ החשוד:
ש. אתמול בקרתי את החשוד, זה מתועד אצלך?
ת. לא.
ש. שוחחתי עם חוקר בשם יאיר ונמסר לי כי הוחלט לשחררו בסוף היום והוא סירב לחתום על השחרור.
ת. אני אומר לך שזה לא מדויק. אני ניזון מראיות בתיק.

ב”כ המבקשת מסכם: אבקש להעתר לבקשה. הוצע לחשוד להשתחרר בתנאים וזאת כבר בתחנה, אך הוא סירב.

ב”כ החשוד מסכם: אתמול הוזעקתי לתת יעוץ לפני חקירה לחשוד, אכן נתקלתי בסירובו שינטלו ממנו אמצעי זיהוי. ציינתי בפני החוקר שאם יוחלט לשחררו בסוף היום, אב קש לדעת על כך. בשעה 19:30 נאמר לי כי הוחלט לשחררו אך הוא מסרב, אך לא נאמר שזה תנאי לשחרורו.
אני מבקש שכב’ בית המשפט ישחרר החשוד על אתר. הייתה להם הזדמנות לקחת אמצעי זיהוי, אם זה לא נעשה, אין מקום להשאירו במעצר. לחשוד טענות רבות לענין איומים משוטרים בתחנה ונפעל בענין זה.

החשוד:  הוכיתי במשטרה.
החלטה

זוהי בקשה להארכת מעצרו של החשוד ב – 24 ימים נוספים וזאת לאחר שנטען כי קיים חשד סביר כי החשוד עבר עבירות של היזק לרכוש במזיד, וסירוב לנטילת אמצעי זיהוי.
מעיון בבקשה ובחומר החקירה כפי שהונח בפני, אינני מוצאת כי יש מקום להורות על המשך מעצרו של החשוד וניתן בהחלט להסתפק בתנאי שחרור שיבטיחו, הן את התייצבותו של החשוד להמשך חקירה, וזאת גם אם איננו משתף פעולה.

תוצאת האמור, אני מורה על שחרורו של החשוד ממעצר וזאת בתנאים הבאים:

א. התחייבות עצמית וערבות צד ג’ בסך 2,000 ₪ כל אחת להבטחת התייצבותו לחקירה ובבית משפט, על פי דרישה.

ב. הפקדה כספית בסך 500 ₪ להבטחת האמור.

החשוד ישוחרר לאחר מילוי שלם ומלא של תנאי שחרורו.

ניתנת לחשוד האפשרות לערוך 3 שיחות טלפון לרבות מכשירים ניידים ע”ח המדינה.

אינני מוצאת בשלב זה ליתן אורכות.

בהעדר ערבויות יובא החשוד בפני שופט ביום 20.8.14 בשעה 11:00.

אין מניעה כי רעייתו של החשוד תשמש לו ערבה.

ניתנה והודעה היום כ”ג אב תשע”ד, 19/08/2014 במעמד הנוכחים