ניצחונו של ח”כ אורן חזן שתבע בלשון הרע את עמית סגל וזכה בפיצוי 40,000 ש”ח אצל עזריה אלקלעי ת”א 18448-10-15 אורן חזן נגד עמית סגל

מדובר בתביעת לשון הרע שהתנהלה אצל השופט עזריה אלקלעי, שהבן שלו עצמו צרכן סמים ידוע. על הפרשה: ח”כ דורש לחשוף מקורות עיתונאיים, אורן חזן: בגלל עמית סגל החברה שלי עזבה אותי, סגל לחזן: היתה תגובה, היתה הונאה, היו הימורים, היו זונות, היו סמים, הדברים כהווייתם

להלן הניתוח של פסק הדין בהעין השביעית: העיתונאי עמית סגל יפצה את ח”כ אורן חזן ב-40 אלף שקל, כך קבע השופט עזריה אלקלעי. ח”כ חזן תבע מסגל מיליון שקל בעקבות תחקיר שערך עליו, ואשר שודר במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2. השופט אלקלעי קבע כי תחקיר חדשות 2 אינו דיבתי ודחה את רוב הטענות שנכללו בתביעה של ח”כ חזן, אך פסק עבורו פיצויים בגין ידיעה שפורסמה בחתימת סגל באתר mako וראיון שנתן הכתב לתוכנית “שש עם עודד בן-עמי”.

בפסק הדין קבע השופט כי בניגוד לטענותיו של חזן – חבר-הכנסת מהליכוד דווקא כן ניהל את קזינו “גולד” בבורגס, וכן צרך סמים קשים. עדותו של חבר-הכנסת, קבע השופט, לא היתה אמינה ובחלקים ממנה חזן לא מסר דברי אמת. למעשה קבע השופט כי חזן שיקר לבית-המשפט.

התחקיר שבגינו הוגשה התביעה, שאותו ערכו עמית סגל והתחקירן משה זאב, שודר בחודש יוני 2015. בכתבה הראשונה ובפרסומים נוספים שנלוו לה הוצג חזן כמי שעסק באספקת זונות לאורחי קזינו בבולגריה, השתמש וסחר בסמים קשים. חזן הכחיש כל זאת, טען כי לא ניתנה לו הזדמנות הוגנת למסור תגובה; באמצעות עורכי-הדין אריאל מנור ומרב רוזנפלד-מנור דרש חבר-הכנסת מבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו להורות לסגל לפצותו בסכום של מיליון שקל.

סגל, שזכה להגנה המשפטית של חברת החדשות של ערוץ 2, טען באמצעות עורכי-הדין ישגב נקדימון ודקלה בירן כי הכתבה שהכין מתבססת על שלל ראיות ועדויות שאסף במסגרת עבודתו העיתונאית, ושיש בהן עניין מובהק לציבור. עוד טען סגל כי העניק לחזן הזדמנות הוגנת להגיב, וגם אם היה בפרסומים משום לשון הרע – הרי שהפרטים שפרסם הם אמת והוא פעל בתום לב, ועל כן הפרסום חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.  בפסק דין ארוך ומפורט קבע השופט אלקלעי כי סגל הצליח להוכיח שחבר-הכנסת השתמש בעברו בסמים קשים, אך לא הצליח להוכיח מעבר לכל ספק כי חזן פעל כסרסור שסיפק זונות לאורחי הקזינו. עם זאת, ובניגוד להצהרה שהפיץ חזן לאחר פרסום פסק הדין, השופט לא שלל את האפשרות כי חבר-הכנסת אכן היה מעורב אישית בסרסרות.

נוסף לכך מצא השופט כי סגל הוציא את דיבתו של ח”כ חזן בכל הקשור לטענות בדבר סחר בסמים. אשר לשימוש בסמים קשים, השופט העדיף את עדויותיהם של שניים מאורחי הקזינו שטענו כי רכשו וצרכו סמים יחד עם חזן על פני הכחשותיו הגורפות של חבר-הכנסת – וזאת אף שמאז המקרה ההוא נקלעו העדים לסכסוך עם חזן.

“חרף האפשרות כי ברצונם של עדים אלו ‘לנקום’ בתובע”, כתב השופט, “התרשמתי כי העובדות העיקריות המצויות בבסיס עדותם הן אמיתיות. […] עדותם היתה עקבית ואחידה, אם כי לא זהה ומתוזמרת […] שני העדים תיארו בצורה דומה את השימוש בסמים בחדר המלון ועוד קודם לכן אצל סוחר הסמים, ושניהם העידו כי ראו את התובע [ח”כ חזן] צורך סמים בחדר המלון”.

עוד הוסיף השופט אלקלעי בהקשר זה כי ח”כ חזן “טען כי אין זה אפשרי כי הוא יצרוך סמים עקב מצבו הרפואי, אולם למעט טענתו הסתמית בעניין זה, לא הובאה בפני כל חוות דעת רפואית שתתמוך בה, דבר האומר דרשני”. בנוסף קבע השופט אלקלעי בפסק דינו כי חזן אינו אמין, והעיד עדות שאינה אמת: בהתחלה הכחיש חזן כל מעורבות בעסקי הקזינו, אך בהמשך, לאור הראיות שהוצגו, נאלץ להודות שהיה מנכ”ל וגם שותף בקזינו.

“הוכח בפני בצורה נעלה מכל ספק, הן על-ידי עדויות, הן מהמסמכים שהוגשו על-ידי הנתבע, כי התובע היה המנכ”ל בקזינו והרוח החיה בו, וזאת בניגוד להכחשתו הגורפת לאורך כל הדרך של התובע עצמו”, כתב השופט אלקלעי.

אשר לטענה בדבר אספקת זונות ללקוחות הקזינו, השופט ציין כי כמה וכמה עדים טענו כי חזן פעל כך. עם זאת, השופט אלקלעי פסק כי כל העדויות הן עדויות מפי השמועה, בסברות ובהשערות, שכן אף אחד מהעדים לא ראה או שמע בפועל את חזן מזמין זונות ללקוחות הקזינו. בשל כך קבע השופט כי סגל לא הצליח להוכיח שהוא זכאי להגנת “אמת דיברתי” בעניין אספקת הזונות. ואולם, השופט קבע גם כי סגל פעל כראוי טרם פרסום טענה זו, ועל כן אין מקום לחייבו לפצות את חזן בגינה.

“הנתבע [סגל] ערך תחקיר יסודי, מקיף ורציני שבמסגרתו ריאיין מקורות רבים, ערך הצלבה בין העדויות, שלח תחקירן לבולגריה, שקיים תחקיר וצילם אותו. לא נראה לי כי דבק רבב בתום לבו”

אחרי שהוא מפרט את העבודה העיתונאית שעשו סגל ומשה טרם פרסום הכתבה, מסכם השופט כך: “כפי שהוכח בפני, הנתבע [סגל] ערך תחקיר יסודי, מקיף ורציני שבמסגרתו ריאיין מקורות רבים, ערך הצלבה בין העדויות, שלח תחקירן לבולגריה, שקיים תחקיר וצילם אותו. לא נראה לי כי דבק רבב בתום לבו של הנתבע, והתרשמתי כי פעל בתום לב בבצעו את הפרסומים. […] בעיקר התרשמתי כי הנתבע האמין בכנות באמיתות הפרסומים, לאחר שביסס אותם על כמה וכמה מקורות, שביניהם ערך הצלבה, כאשר חלק מהמקורות היו אובייקטיביים, חסרי פניות ונטולי כל מניע לפגוע בתובע”.

על סמך פסיקת בית-המשפט העליון בתיק סרן ר’ נגד אילנה דיין, שבה הוגדרו התנאים ל”עיתונאות אחראית”, כתב השופט אלקלעי כי סגל “עשה עבודת עיתונאות אחראית ורצינית, תוך שהסתמך על מספר רב של מקורות”. בהמשך ציין: “לא שוכנעתי כי הדברים הוצגו בכתבה בצורה מוגזמת ומגמתית או בכוונה לפגוע בתובע, אלא שהנתבע הציג את הדברים כהווייתם, כפי שעלו מהתחקיר המקיף שערך”.

השופט אלקלעי דחה גם את טענת ח”כ חזן כי לא קיבל הזדמנות הוגנת להגיב. אף שהבקשה לתגובה נשלחה שעות אחדות לפני פרסום התחקיר, באמצעות הודעת SMS, השופט קבע כי “הדברים במסרון הינם ברורים ומפורטים דיים, ואין מניעה להגיב עליהם כמות שהם”. כמו כן ציין השופט כי הפנייה במסרון התבצעה בעקבות הנחיה מצד דוברו של חזן, וכי חבר-הכנסת הוזמן להתארח באולפן ולמסור את תגובתו בשידור.

עם זאת, בכל הקשור לפרסומים הנלווים שבהם יוחס לחזן סחר בסמים מצא השופט כי סגל הוציא את דיבתו של חבר-הכנסת, ועל כן חייבו לפצותו.

בידיעה שפורסמה באתר mako ביולי 2015 (ומאז תוקנה), נכתב כי בין המעשים שיוחסו לחזן גם “סחר בסמים”. בנוסף, בראיון לתוכנית “שש עם עודד בן-עמי”, ששודר על רקע פרסום כתבת התחקיר, שאל המגיש את סגל מדוע לא “הסתער” על חברי-כנסת אחרים שהודו כי השתמשו בסמים. בתשובה אמר סגל: “אם חבר-כנסת היה אפילו מספק גראס לאנשים, הדילר שלהם, היינו מפרסמים את העניין”. ח”כ חזן טען כי בראיון “רמז” סגל כי הוא סחר בסמים.

“אם הנתבע מאשר פרסום כתבות תחת שמו, הוא אחראי לתוכנן ואין הוא יכול לרחוץ בנקיון כפיו בשל הנוהל הנהוג בחברה. אם אכן קיים נוהל כזה, הרי שנוהל זה אינו תקין”

סגל הסביר בתצהירו כי מי שאחראי לנוסח הידיעה שפורסמה באתר mako הוא גורם בדסק האינטרנט של חברת החדשות, וזאת עקב שגגה שנעשתה בתום לב. בנוסף טען סגל כי לא ראה ולא אישר את הנוסח טרם הפרסום, וזאת על-פי הנוהל המקובל בחברת החדשות.

השופט אלקלעי קבע כי גם אם נפלה טעות בדסק החדשות, אין לקבל את הטענה שלפיה סגל אינו אחראי לפרסום. “אם הנתבע מאשר פרסום כתבות תחת שמו, הוא אחראי לתוכנן ואין הוא יכול לרחוץ בנקיון כפיו בשל הנוהל הנהוג בחברת החדשות. אם אכן קיים נוהל כזה, הרי שנוהל זה אינו תקין”, נכתב בפסק הדין.

אשר לראיון ב”שש עם עודד בן-עמי”, סגל טען כי השתמש במלה “דילר” לא ביחס לסחר בסמים, אלא בהקשר של הסרסרות ואספקת נערות הליווי. השופט קבע כי גם אם לכך התכוון, הרי שהצופה הסביר עלול היה להבין את דבריו כטענה לסחר בסמים. השופט מצא כי בשני הפרסומים האלה, בתוכנית של עודד בן-עמי ובאתר mako, לא עומדות לסגל ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

בשקלול שלל הנתונים, ואחרי שדחה גם את הטענה שלח”כ חזן אין שם טוב שיכול להיפגע, חייב השופט אלקלעי את סגל לפצות את חזן ב-40 אלף שקל: 10,000 שקל בגין ה”רמיזה” ב”שש עם עודד בן-עמי”, ועוד 30 אלף שקל בגין הפרסום באתר mako. עם זאת, מכיוון שרוב התביעה למעשה נדחתה, לא הוטל על סגל לשלם את הוצאות המשפט של חבר-הכנסת שתבע אותו.

לפני פסק הדין, ביתץ המשפט דן בבקשתו של עמית סגל לנהל את המשפט בדלתיים סגורות.  בהעין השביעת כתבו:  “בית -המשפט דחה ביום חמישי האחרון (16.6) את בקשתו של עיתונאי חדשות ערוץ 2 עמית סגל לנהל חלק מהתביעה שהגיש נגדו ח”כ אורן חזן מאחורי דלתיים סגורות. השופט עזריה אלקלעי מבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו קיבל את טענות התובע, ח”כ חזן, כי אין מקום להגביל את פומביות הדיון במקרה הזה והטיל על סגל הוצאות משפט בגין הבקשה.  במאי 2016 פנה עמית סגל אל בית-המשפט וטען כי יש לאפשר לו להעיד את מקורותיו החסויים, שמסרו לו מידע על אודות ח”כ חזן, בדלתיים סגורות. סגל, באמצעות עורכי הדין ד”ר ישגב נקדימון ודקלה בירן, טען כי מקורותיו הסכימו להעיד לטובתו ולאשש את הטענות שהושמעו בכתבה, שבה נטען בין היתר כי ח”כ חזן היה מעורב בניהול קזינו, צרך סמים וסרסר בזונות, אולם רק בתנאי שלא ייחשפו. ח”כ חזן, שתובע מסגל מיליון שקל בגין אותה כתבה, התנגד לסגירת הדלתות. באמצעות בא-כוחו עו”ד אריאל מנור דרש חבר-הכנסת לחשוף את המקורות בפומבי, וזאת במטרה לטהר את שמו.

שני צדי המתרס עומדים אינטרסים רמי מעלה, המהווים עקרונות יסוד של שיטת המשפט שלנו”, כתב השופט אלקלעי בהחלטתו. “חופש הביטוי על נגזרתו בדמות חופש העיתונות וכן החיסיון העיתונאי יציר הפסיקה שנועד לשמור על חירויות אלה, וכן זכותו של בעל דין להציג ראיותיו וקיומו של הליך ראוי והצורך בבירור האמת. ומאידך, ניצב על לשון המאזניים פעם נוספת חופש הביטוי בנגזרת של פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת, ולצדו במקרה זה ניצבים זכויות היסוד החוקתיות של כבוד האדם והזכות לשם טוב”.

השופט אלקלעי הגיע למסקנה כי “בנסיבות העניין ידו של כלל היסוד, לפיו בית-המשפט יקיים דיוניו בפומבי, על העליונה בנסיבות המקרה”.

“אלו הם מסיכוני המקצוע, אליהם עיתונאי צריך להיות מודע כאשר הוא מפרסם ומביא לידיעת הציבור פרטים אישיים או אחרים לגבי אנשים בכלל, לרבות נבחרי ציבור ואישי ציבור”

“עיתונאי הבוחר לפרסם כתבה”, הסביר השופט אלקלעי, “חשוף הוא לתביעות מסוג זה ובידו, ככל בעל דין, הבחירה כיצד להתגונן בפניה, ובכלל כך הבחירה אילו עדים וראיות להציג בפני בית-המשפט. בנוסף, רשאי העיתונאי לעשות שימוש בחיסיון העיתונאי שחל ביחסיו מול המקורות העיתונאיים העובדים עמו (זאת, אף שהחיסיון עצמו נתון למעשה למקור העיתונאי ולא לעיתונאי).

“ככל והעיתונאי בוחר לעשות שימוש בחיסיון על מנת לשמור על אותם האינטרסים והעקרונות של חופש הביטוי וחופש העיתונות, רשאי הוא לעשות כן. כמובן, יכול והדבר יעמוד לו לרועץ בהצגת הגנתו וראיותיו לבית-המשפט. אולם, אלו הם מסיכוני המקצוע, אליהם עיתונאי צריך להיות מודע כאשר הוא מפרסם ומביא לידיעת הציבור פרטים אישיים או אחרים לגבי אנשים בכלל, לרבות נבחרי ציבור ואישי ציבור”.

לדברי השופט אלקלעי, אל מול האינטרס של חופש העיתונות, שמחייב המשך הזנתה במידע ממקורות חסויים, עומד כלל פומביות הדיון הנוגע גם הוא לזכות הציבור לדעת, וכן ל”חשיבות מראית פני הצדק ולכך כי קיומו של ההליך בשקיפות ותחת ביקורת הציבור”.

בנוסף, השופט אלקלעי טען כי במקרה הנוכחי ממילא אין לו הסמכות להורות על קיום הדיון בדלתיים סגורות. עם דחיית הבקשה הטיל השופט על סגל הוצאות בסך 1,500 שקל.  תיק 18448-10-15

http://www.the7eye.org.il/207429

לקריאת פסק הדין:

https://www.docdroid.net/n73vTMq/-.pdf.html