פקידת סעד שמשמשת במקביל כעובדת סוציאלית משפחתית עוברת עבירה פלילית
עובדת סוציאלית אשר פועלת כפקידת סעד לחוק הנוער, הרי מתוקף תפקידה זה, תפקיד אשר נוגד במהותו את תפקידו של העובד הסוציאלי המטפל, אינה יכולה לשמש במקביל כעובדת סוציאלית משפחתית משום שאז היא עוברת עבירה פלילית הן על פקודת הראיות וכן קיים חשד כי בוצעה עבירה על סעיף 284 בחוק העונשין – מרמה והפרת אמונים.
לאחרונה נתקלנו במקרה בו פקידת סעד לחוק הנוער בגבעת שמואל, אפרת לביא, שימשה במקביל כעובדת סוציאלית משפחתית ועברה בשל כך עבירה פלילית על החוק.
בעקבות פיגוע חבלני לפני מספר שנים, בו נהרגה סבתא, אותה פקידת סעד, עובדת משרד הסעד בגבעת שמואל הגיעה למשפחה על מנת “לסייע” למשפחה וללוותה בקשייה. במהלך ה”סיוע” בו הורידה את כובע פקידת הסעד וחבשה לראשה את כובע העובדת הסוציאלית ה”מסייעת”, אספה הפקידה מידע על המשפחה שמאוחר יותר השתמשה בו כנגד המשפחה לצורך עבודתה כפקידת סעד.
עברנו על מסמכים הנוגעים לאותה משפחה, בהם חתומה פקידת הסעד כעובדת סוציאלית משפחתית, ולחילופין, מסמכים אחרים בהם היא חתומה כפקידת סעד לחוק הנוער.
חוק הנוער (טיפול והשגחה) הוא חוק ארכאי
כך קבע שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, בשבתו כשופט מחוזי כשפסק נגד פקידי הסעד בדיון על אשפוז בכפיה של נער (ענ”א 10329-06-09). אלו הם דבריו:
“…חוק הנוער הוא חוק ארכאי הבנוי טלאי על טלאי. ניסוחו אינו ברור, ולשם הדוגמה אציין כי כל הנושא של הכרזה על נזקקות אינו מופיע במפורש בחוק, ומי שקורא את סעיף 2(6) לחוק כפשוטו עלול להגיע למסקנה כי כל קטין בסכנת חיים בריאותית הוא בבחינת ילד נזקק. הגיעה העת שהמחוקק, לו נתכנו עלילות החקיקה, יאמר את דברו ויתקין חוק חדש…”
מאחר וחוק הנוער הינו חוק מעורפל, עתיר פרצות, הרי הוא מקנה לפקיד הסעד את הכח לנצל אותו כפי ראותו וכך הוא מעצים את כוחו למימדים מפלצתיים. פקיד הסעד יכול להחליט רק על סמך דעה סוביקטיבית שלו, ללא כל ראיות, להוציא מיידית ילד מהבית, ללא פיקוח וללא צו שופט. פירוק המשפחה באופן מיידי יכול להתבסס רק על סמך עדות של הורה שאמר לפקיד הסעד בתמימותו שיש לו קשיים בבית, גם ללא ביצוע עבירה פלילית מצד ההורה ופקיד הסעד יפרש זאת כחוסר תפקוד הורי. בעוד ששוטר נדרש להציג ראיות בבית משפט, פקיד סעד אינו נדרש להציג ראיות. עפ”י חוק הנוער הדרקוני, מספיק שפקיד הסעד “סבור” שההורה אינו מטפל בילד כראוי, היא יכול לנתק אותו מילדו באופן מיידי.
הקלות בה פקידת סעד יכולה לקבוע גורלות בדיני נפשות ללא כל מגבלות מובילה אותנו למסקנה כי החסיון הנדרש מפני פקידת סעד הוא חסיון לחומרה, קרי, אסור בתכלית האיסור שמשפחה תטופל ע”י פקידת סעד, שאז דבריהם של האחראים על הקטינים באותה משפחה ישמשו כנגדם.
חוק שירותי הסעד הסמיך את פקיד הסעד לפעול כמו חוקר במשטרה
פקיד סעד לחוק הנוער הוא למעשה מעין שוטר, ותפקידו לחקור ולאסוף ראיות נגד פרטים במשפחה הגורמים לכאורה נזק לקטינים. הוא לא יכול לשמש במקביל כעובד סוציאלי שנותן טיפול משפחתי, שהרי המטפל מחוייב לחסיון והמטופל שם בו את מבטחו ומספר לו פרטים שלא היה מספר לחוקר במשטרה.
כאשר מתקבל דיווח על חשד להתעללות, הזנחת קטין או תפקוד הורי לקוי (שימו לב שתפקוד הורי לקוי אינו עבירה פלילית, למרות זאת הוסמך פקיד הסעד ע”י החוק לחקור את המשפחה באין מפריע), מוזמן האחראי על הקטין לתשאול וחקירה ע”י פקיד הסעד. במקרים רבים, פקיד הסעד מדווח למשטרה על חשד לפלילים ואז ההורה נחקר פעמיים, פעם אחת במשטרה ופעם שניה בלשכתו של פקיד הסעד. על בסיס חקירתו את האחראי על הקטין, פקיד הסעד כותב תסקיר וחוות דעת למשטרה אם להגיש או לא להגיש כתב אישום. פקיד הסעד חוקר את האחראי על הקטין לאחר החקירה במשטרה וזאת על מנת לנסות לדלות ממנו מידע נוסף אותו לא מסר בחקירה במשטרה וכך להפלילו.
לפקידי הסעד ניתנה סמכות לחקור הורים וכל אדם אחר שאחראי על קטינים מכח סעיף 3 בחוק שירותי הסעד.
עפ”י סעיף 11 לחוק הנוער, היה ופקיד סעד “סבור”, גם ללא ראיות כי לקטין נגרם נזק במשפחה, הוא רשאי להכריז עליו כנזקק ולהוציאו מהבית גם ללא צו שופט.
שני סעיפים אלו אם כן מראים כי פקיד סעד משמש כחוקר שתפקידו לאתר כשלים במשפחות ולהוציא מהן את הילדים, בעוד שמטפל משפחתי אמור לפתור את הבעיות במסגרת המשפחה בלבד ולא להוציאן החוצה, לעולם הרשויות.
חסיון עובד סוציאלי בפקודת הראיות
סעיף 50א’ בפקודת הראיות, עדות עובד סוציאלי (תיקון מס’ 12) תשנ”ו-1996, קובע כי על עובד סוציאלי לשמור על חסיון אלא אם בית המשפט קבע שיש להפר את החסיון. סעיף זה בא למעשה להגן על המטופל. סעיף זה הוא לטובת המטופל כך שיוכל לסמוך על המטפל שלא יעביר את המידע המסווג לשלטונות החוק כמו משטרה וגם פקידי סעד !!!
החסיון הוא חסיון יחסי, קרי, הוא קיים כל עוד בית המשפט לא הורה לחשוף את המידע.
סעיף זה קובע כי:
(א) עובד סוציאלי כהגדרתו בחוק העובדים הסוציאליים, תשנ”ו-1996, אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעובד סוציאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם כן ויתר האדם על החסיון או שבית המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עובד סוציאלי.
החסיון אף מעוגן בסעיף 8 בחוק העובדים הסוציאלים – סוד מקצועי.
הפרת חסיון מטפל / מטופל היא עבירה פלילית.
עוד קבע השופט יצחק עמית בתיק שדן בחסיון מטפל / מטופל (ת.א 000995/05) את הדברים הבאים:
“…הדיסקרטיות והסודיות היא אבן הבסיס של הקשר הטיפולי, מעין אקסיומה ביחסי מטופל-מטפל, אמון שהוא הכרחי כדי שהמטופל יסכים להיחשף בפני המטפל, והחשיפה בתורה, הכרחית לשם איבחון והתערבות טיפולית. המטופל אינו רגיל לחשיפה של עולמו הפנימי, ונכונותו לחשוף את המעיק עליו, נושאים עליהם אינו מעז לדבר אף בינו לבין עצמו, מבוססת על ההנחה שהדברים יישארו בינו לבין המטפל. המטפל מצידו, מעודד את המטופל לחשוף מידע פרטי ואישי, לעיתים אינטימי ביותר, תוך הבטחה לשמור על סודיות. יש הגורסים כי האמון שנוצר אצל המטופל בשל הבנתו כי “הסודיות מובטחת” היא קריטית כדי כך, שבלעדיה אין תקומה לקשר העדין והמורכב ביחסי מטפל-מטופל… “
“…מטופל החושש כי המידע שנמסר על ידו עלול להימסר לרשויות ולגרום לו נזק (כמו אישפוז כפוי, מאסר, שלילת רשיון או פגיעה במקום עבודתו), עלול להירתע מלפנות לטיפול או מלחשוף נושאים בטיפול. על רקע זה, יש הקוראים לצמצום המקרים בהם קיימת חובת דיווח…”
“…מטרת החסיון היא להסיר חשש מליבם של המטפל והמטופל, ובכך לעודד ולקדם את הטיפול. שומא על בית המשפט לבחון בקפידה בקשה לגילוי מידע המתמקד בדברים שנאמרו במסגרת הטיפול. עולם הטיפול (פסיכאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים) מודע לחובת הדיווח לרשויות החלה על המטפל במקרים מסויימים בלבד…”
כאשר פקיד סעד עובד כמטפל במשפחה הוא למעשה מבטל באופן מיידי את זכויותיו של המטופל לחסיון, ומפר בכך את חובת הסודיות באופן שוטף ובניגוד לחוק, זאת מאחר והמטופל חושף בפניו באופן רציף את בעיותיו, ועדויות המטופל עלולות לשמש לאחר מכן כראיות נגדו ע”י אותו פקיד סעד אשר מהווה רשות לאכיפת חוק כפי שהוסבר קודם לכן.
פקידת סעד ראשית לחוק הנוער, חנה סלוצקי, מודה בראיון לתקשורת, כאן בסוף הסרטון זה, כי פקידי סעד מתמרנים את המטופלים לתת בהם אמון, ולאחר שדובבו את המטופלים לספר להם על הקשיים עם הילדים, פקידי הסעד מפרים את האמון עם המטופלים.
סעיף 16 בחוק הגנת הפרטיות
גם סעיף זה רלוונטי לסוגיה המשפטית הזו. סעיף זה הדן בסודיות קובע:
לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו כעובד, כמנהל או כמחזיק של מאגר מידע, אלא לצורך ביצוע עבודתו או לביצוע חוק זה או על פי צו בית משפט בקשר להליך משפטי. המפר הוראות סעיף זה, דינו – מאסר 5 שנים.
עפ”י סעיף זה, פקידת סעד שמשמשת מטפלת משפחתית פורצת באופן ברוטאלי את הגנת הפרטיות של המטופל, שהרי הוא חושף בפניה, בפני רשות החוק את כל סודותיו. היא עלולה על סמך הקשיים אותם תיאר ההורה בפניה כמטפלת להחליט על דעת עצמה כי ההורה ו/או המשפחה שרויים בקשיים כאלו המצריכים הגדרת נזקקות לילדים, אפילו אם לא בוצע מעשה פלילי במשפחה, כי עפ”י סעיף 11 בחוק הנוער, מספיק שהיא “סבורה”, גם ללא ראיות שקטין הוא נזקק, היא יכולה להוציאו מהבית מהרגע להרגע ללא צו שופט.
מרמה והפרת אמונים
סעיף 284 בחוק העונשין מתייחס למרמה והפרת אמונים של עובד ציבור, והוא קובע:
עובד ציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים.
סעיף 284 אינו מגדיר מהו מעשה המרמה האסור על פיו. למושג “מרמה” תינתן בהקשר הנדון, אותה משמעות שיש לו בסעיף 414 לחוק העונשין. מעשה מרמה, מתבצע, אם כן, כאשר אדם מרמה את זולתו בכוונה, קרי, להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל. האם העובדה כי פקידת הסעד, כאשר שימשה במקביל עובדת סוציאלית משפחתית ולא טרחה לציין בפני ההורה המטופל כי היא משמשת במקביל אף פקידת סעד לחוק הנוער כך שהדבר עלול ליצור ניגוד ענינים בטיפול מהווה עבירה שיש בה מרמה של המטופל?
בפרשת שמעון שבס שהורשע בהפרת אמונים, קבע נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק את הדברים הבאים:
“האיסור הפלילי על הפרת אמונים בא לשמור על שלושה ערכים מוגנים”:
- אמון הציבור בעובדי הציבור: שמירה על תדמיתו של השירות הציבורי.
- טוהר המידות של פקידי הציבור: שמירה על התנהגות הוגנת וישרה של עובד הציבור.
- אינטרס הציבור, עליו מופקד עובד הציבור: וידוא שעובד הציבור יגשים את תפקידו כנדרש.
“הפרת אמונים משתרעת על מגוון של מעשים או מחדלים”, אומר ברק, “אחד מהם הוא מצב בו מעמיד עצמו עובד הציבור במצב של ניגוד עניינים.”
ברק מציין כי ניגוד העניינים מתקיים כאשר הוא פוגע פגיעה מהותית באינטרסים המוגנים של העבירה: אמון הציבור בעובדי הציבור או טוהר המידות של עובדי הציבור או תקינות פעולת המינהל הציבורי.
בפסק דין נוסף עמד הנשיא ברק על הסכנות שבפעולות שיש בהן הפרת אמונים:
“הן מכרסמות בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת, הן מפרות את האמון של פרט בפרט, ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי הציבור. הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר החברתי הקיים. הן פוגמות באמון של הפרט בתפקודו של הכלל, ובכך מערערות את היציבות החברתית”.
בספר ‘ניגוד עניינים במרחב הציבורי‘ מאת דפנה ברק-ארז, דורון נבות ומרדכי קרמניצר מתואר מצב זה באופן הבא:
“…ניגוד ענינים מתהווה אם וכאשר לבעל התפקיד, אותו עובד ציבור, יש ענין נוסף הקשור במילוי תפקידו או עניין שמושפע ממנו ושעלול לגרום לו לבצע את שליחותו בצורה טובה פחות מכפי שהיה מבצעה אילמלא עניין נוסף זה…
לכאורה, האדם המכהן בתפקיד הוא המתאים ביותר לדעת אילו עניינים ישפיעו עליו לרעה. למרות זאת אי־אפשר להותיר את ההחלטה בסוגיה בידי האדם הנוגע בדבר.
ראשית, בני אדם מתקשים לשפוט בענייניהם שלהם ללא משוא פנים, ולכן הם גם אינם השופטים המתאימים לקבוע אילו עניינים עלולים לפגוע בשיקול דעתם, או באיזו מידה הם יכולים להתגבר על ההשפעה השלילית האפשרית של העניין הנוסף.
שנית, לעתים העניין הנוסף עלול להשפיע על שיקולו של אדם בבואו להעריך אם הוא במצב של ניגוד עניינים.
שלישית, לעתים ניגוד העניינים הוא רק קצה הקרחון של התנהלות מושחתת של מי שפועל בניגוד עניינים. בנסיבות כאלה, אם נשאיר בידי האדם עצמו את הקביעה אם הוא בניגוד עניינים, יהיה זה כאילו נתנו לחתול לשמור על השמנת.
רביעית, מעבר לחשש מפני ההשפעה בפועל על החלטתו של האדם הנוגע בדבר, ישנו חשש מן האפשרות שהחלטתו לא תעורר אמון בנסיבות אלה.
על כן בסופו של דבר, הקביעה אם במצב מסוים יש ניגוד עניינים אינה יכולה להישאר בידי השלוח עצמו שעלול להיות נתון במצב זה. אמנם רצוי שהשלוח יהיה הראשון שיימנע מלפעול בניגוד עניינים, וכחברה אנו מצפים ממנו שינסה ככל יכולתו לנהוג בהגינות ובהתאם לחובת הנאמנות שלו. עם זאת הקביעה אם שלוח נמצא בניגוד עניינים אינה מסתיימת בהחלטתם של השלוח או הנאמן עצמם. היא אינה ניתנת לשיקול דעתם בלבד, ומכל מקום היא כפופה לביקורת שיפוטית…”
פקידת הסעד בגבעת שמואל – חשד להפרת אמונים מתוך ניגוד ענינים מוסדי.
פקידת הסעד בגבעת שמואל אשר מייצגת את רשויות האכיפה, הוליכה את המשפחה שולל בכך ששימשה במקביל עובדת סוציאלית של המשפחה. כאמור, עפ”י חוק זה, מרמה והפרת אמונים היא אף פעולה שיש בה ניגוד ענינים. פקידת הסעד הסתמכה בסמכויותיה כעובדת סוציאלית, כאשר ליוותה את המשפחה על מנת “לסייע” לכאורה בקשייה של המשפחה, זאת, כאשר במקביל היא דולה מידע על המשפחה והבעיות שלה, וכך המשפחה חשופה לגמרי בפני החוק משום שהחסיון הוסר ממנה כליל, שהרי פקיד סעד למעשה מייצג את רשויות החוק, ותפקידו לאסוף נגד המשפחות ראיות, אותן עדויות אותם השמיעה המשפחה בפניה כאשר פקידת הסעד חבשה לראשה את כובע ה”מטפלת” וה”מסייעת”.
המחלקה לשירותים חברתיים
לשכת סעד בישראל מכונה כיום בשם “מחלקה לשירותים חברתיים”. זהו למעשה שם מכובס המשמש כהסוואה לפעילות אחרת מאחורי הקלעים. מתחת למעטה השם המצועצע הזה “שירותים חברתיים” מתרחשת פעילות שאין לה שום קשר לשירותים חברתיים. מדובר בפעילות שיטורית של פקידי סעד אשר הגדרת התפקיד שלהם סותרת את מהות ההגדרה “שירותים חברתיים” משום שהם פועלים על תקן של משטרת רווחה, קרי אכיפת חוק ולא מתן שירותים חברתיים. אי לכך, פקידי סעד לא אמורים כלל לעבוד בתוך המחלקות לשירותים חברתיים אלא במחלקה הכפופה למשטרת ישראל. האינטראקציות בין פקידות סעד לעובדות סוציאליות אחרות במחלקה אינה אתית ואינה בריאה לא למשפחות ולא לילדים. אינטראקציה זו יוצרת יחסי חברות בין פקידות הסעד ועובדות הרווחה האחרות אשר מטבע הדברים, במסגרת שיחות חולין עלולות להעביר להן מידע חסוי שאינו מענינן.
