אזהרת לידה: "פקידת הסעד בבית החולים אמרה לי: יאללה, תיפרדי מהתינוק" / נעמה לנסקי
בחורף לפני שלוש שנים ילדה רותם את בנה הרביעי בסתר, בבית קטן במושב בגליל. רוב הזמן היתה לבד. מדי פעם סייע לה ידיד, שעבד ברפת וידע ליילד עגלים.
רותם נערכה לקראת הלידה במשך כל ההריון. רכשה ספר, שבעזרתו למדה כיצד ללדת לידה טבעית, והתמקמה בבית מבודד, שממנו ניתן יהיה לחמוק בקלות עם תינוק בלי לעורר תשומת לב. כדי לנסות ולהסתיר את ההריון מהרשויות, נמנעה מלעבור במהלכו בדיקות רפואיות כלשהן.
בחלוף עשרה ימים מהלידה, כשהרגישה שהיא והתינוק חזקים מספיק, הכניסה את בנה הקטן אל תוך מנשא צמוד לגופה ועזבה את המושב. בדרך לתחנת האוטובוס הספיקה לראות שאחת השכנות מבחינה בה ובתינוק, והבינה שעליה לפעול במהירות. היא השמידה את כרטיס הסים במכשיר הטלפון שלה ונסעה מייד אל ידידה קרובה, שהסכימה להסתיר אותה ואת התינוק בביתה.
רשויות הרווחה, שידעו על הריונה המתקדם, דלקו אחרי רותם ברחבי הארץ. המשטרה הפיצה באמצעי התקשורת את פרטיה ותמונתה תחת הכותרת "נעדרת עם תינוק" וביקשה מהציבור מידע שיסייע באיתורה.
ובכל זאת, במשך חודשיים הצליחה רותם להסתתר בבית ידידתה עם תינוקה הקטן. במהלך התקופה הזאת בנה לא נבדק על ידי רופא ולא קיבל חיסונים בטיפת חלב, וגם היא לא נבדקה ולא קיבלה טיפול כלשהו. פעמים ספורות, כשהרגישה בטוחה מספיק, היתה חובשת כובע, מרכיבה משקפי שמש גדולים, ויוצאת מהמסתור לכמה דקות כדי שהתינוק ינשום מעט אוויר נקי, יראה פרחים ושמיים כחולים. אחר כך היתה שבה אל הדירה ולא יוצאת ממנה.
את כל אלה עשתה רותם כי לא היה לה ספק שאם תלד את בנה בבית חולים הוא יילקח ממנה על ידי הרווחה. שלושה ילדים ילדה בעבר, ולאחר כל לידה יצאה מבית החולים בידיים ריקות: שעות מעטות לאחר כל לידה הובהר לה על ידי גורמי הרווחה שמבחינתם היא לא תוכל לגדל אותם. שלושתם נלקחו ממנה, מבלי שזכתה לגדל אותם אפילו יום אחד.
הבן הבכור, היום בן 8, גדל במשך שנה וחצי במשפחת אומנה, ואז נמסר לאימוץ. הבת, היום בת 6, נמסרה לאימוץ בשלב מוקדם יותר. הילד השלישי, היום בן 4, גדֵל במשפחת אומנה, והכוונה היא למסור גם אותו לאימוץ. רותם (32) עדיין מנהלת מאבק משפטי כדי להשיבו אליה. גם אותו היא רצתה ללדת בבית, כדי שלא יילקח ממנה כמו שני אחיו, אך מסיבה בריאותית נאלצה להגיע לבית חולים במרכז. על אף שהתגוררה באותה עת בצפון, פקידת הסעד ממקום מגוריה הגיעה גם לשם.
"היא אמרה לי, 'יאללה, תיפרדי ממנו'. לעולם לא אשכח את המשפט הזה. איזה קור רוח ואכזריות. בניגוד לפעמיים הקודמות שבהן לקחו לי את הילדים, הפעם היא כמעט לא הסבירה לי כלום, לא ניסתה לומר לי שזה לטובתי ולטובת הילד ולא התאמצה יותר מדי לנחם אותי.
"מבחינת הרווחה, הפכתי להיות האישה הזאת ששוב יולדת ילדים שהיא לא ראויה וכשירה לגדל, וברור שלוקחים לה אותם. בלי לתת לי טיפת סיכוי כאמא וכאדם, בלי לחשוב אם ואיך אפשר לעזור לילדים לגדול עם אמא שלהם. כאילו שאני מפעל ליצור תינוקות עבור משפחות שאין להן ילדים או למשפחות אומנה, עם כל המשמעות הכספית שיש לזה.
"חושבים שמשרד הרווחה יודע מה נכון ומה לא. שאם לקחו לי את הילדים, אז בטוח היתה סיבה, הרי במדינת ישראל לא לוקחים סתם ילדים לאמא, ועוד בבית חולים. אבל לא היתה סיבה. היו לי קשיים, הייתי לבד, לא הייתי חזקה – אבל אלה סיבות לקחת ילד מאמא?
"כשנכנסתי להריון האחרון החלטתי שאני לא מוסרת את עצמי לידיים של הרווחה. פחדתי שייקחו לי גם אותו. אני עדיין מאוד מפחדת. אבל הנה, הוא איתי, בניגוד לאחים שלו. מה שאומר שכנראה צדקתי בבריחה שלי".
בתחילה טענו גורמי הרווחה כי "מדובר באמא חסרת מסוגלות הורית, חסרת ידע וכלים הנחוצים לטיפול בילדים קטנים, אינה מודעת לצורכיהם של ילדים קטנים ואינה מסוגלת לענות על צרכים אלה". לאחר חודשיים של הסתתרות סוכם בין גורמי הרווחה לבא כוחה של רותם כי תבוא עם התינוק לבדיקות הרפואיות, תוך שהובטח לה שבנה לא יילקח ממנה, אם מצבו תקין. בהסכמת הצדדים היא נשלחה למשפחת אומנה יחד עם בנה, ומשם לבית שבתי לוי בחיפה, מוסד הכולל מחלקה טיפולית שיקומית לאימהות וילדיהן.
בחודש שעבר הלכתי עם רותם לאסוף את בנה בן ה־3 מהמעון בעיר שבה הם מתגוררים. בכל השנים האלה לא ניתקה ממנו, בזכות מאבק ממושך, שהניב מציאת פתרונות תמיכה וליווי מגוונים עבורם במסגרת הקהילה. בנה הוא ילד יפה תואר, חייכן וחברותי. יש לו שיער ארוך ובהיר, אפו הקטן מנוקד נמשים, והוא דומה דמיון רב לאמו.
"שני האחים שלו ואחותו נראו בלידה בדיוק כמוהו", אומרת רותם בכאב. "את הבור העמוק שיש לי בלב אי אפשר יהיה למלא".
• • •
רותם ברחה ממה שקרוי "אזהרת לידה", או "הכרזת לידה" – כינויים שהוענקו למצב שבו כבר בבית החולים מבקשים גורמי הרווחה לקחת תינוקות שזה עתה נולדו מידי הוריהם, בגלל ההערכה שההורים, במקרים רבים אימהות חד־הוריות, אינם מסוגלים לגדל את התינוק.
הוצאת התינוק מרשות הוריו בבית החולים בניגוד להסכמתם המלאה נעשית מכוח סעיף בחוק הנוער, המאפשר לעובדים הסוציאליים להוציא, על פי שיקול דעתם, "צו חירום" ללקיחת התינוק. בעת שהיולדת משוחררת מבית החולים, פקידי הסעד של משרד הרווחה (עובדים סוציאליים לחוק הנוער) אינם מאפשרים להורים להוציא את התינוקות מהתינוקייה.
במידת הצורך, הדבר מובטח באמצעות שוטרים או מאבטחים, שמרחיקים את ההורים ומפקחים על מחלקת היולדות עד להעברת התינוקות למסגרות מפוקחות וחסויות, כמעון תינוקות בפיקוח הרווחה או משפחות אומנה המשמשות כקלט חירום – שם ישהו עד שתימצא להם משפחת אומנה.
"אזהרת לידה" היא מושג בלתי פורמלי, שעורכי דין המייצגים את ההורים עושים בו שימוש. משרד הרווחה אינו נוהג להשתמש בה, אם כי היא נזכרת לעתים בתצהירים של המדינה. ההליך, החריג בקיצוניותו, עטוף בערפל רב ובחשאיות; הוא אינו מפורט בתקנות לעבודה סוציאלית או בחוק הנוער, שמכוחם פועלים גורמי הרווחה. על פי ההערכות, מופעל ההליך הזה עשרות פעמים בשנה.
עו"ד אתי גוהר. "ההורים לא מיוצגים בדיון קריטי, כך שאין להם דרך להבטיח שזכויותיהם נשמרות" // צילום: אורן בן חקון
חשוב לציין: יש מקרים קשים וכואבים שבהם ההורים אכן אינם כשירים לגדל את התינוק שזה עתה נולד. יש גם מקרים שבהם ההורים עצמם חשים כך, או שאינם מעוניינים לגדל את התינוק חסר הישע, ובהם הוצאת הילד מרשותם נעשית בהסכמה.
ואולם, שורה ארוכה של עדויות שהגיעו לידינו מצביעה על תהליך שמתנהל מתחילתו ועד תומו באופן בלתי תקין וכמעט חד־צדדי, תוך הפרה של זכויות אדם בסיסיות ומהותיות – כמו הזכות לחיי משפחה, זכות הייצוג, זכות הערר והזכות לסודיות רפואית. מדובר בדרך כלל באימהות חד־הוריות מוחלשות, ששעות ספורות לאחר שילדו נאלצות להתמודד לבדן עם גזירה בלתי אנושית כשהן נטולות כוחות פיזיים ונפשיים ואינן בקיאות בזכויותיהן.
גורמי הרווחה, לעומת זאת, נערכים לכך מבעוד מועד ושולחים הודעה למשרד הבריאות המופצת לכל בתי החולים שבועות רבים לפני מועד הלידה. כך, כשהיולדת מגיעה לבית החולים כדי ללדת או כדי להיבדק טרם הלידה ומוסרת את פרטיה האישיים, יודעים שם מהרגע הראשון שיש לדווח עליה. הדבר נעשה כ"שירות לרווחה", כפי שהוסבר לנו במשרד הבריאות – על פי בקשות הרווחה, מבלי להכיר בהכרח את ההורים בעצמם.
"כבר בחודש השישי או השביעי להריון אנחנו מקבלים פקס משירותי הרווחה על היולדת", מסבירה פקידה בחדר לידה בבית חולים גדול בארץ. "במסמך הזה מופיע מידע כללי על האישה – פרטיה האישיים, תאריך הלידה המשוער, כמה לידות היא עברה.
"המסמכים והמידע נשמרים על ידינו, וכך אנחנו יודעים לזהות את היולדות האלה. כשהן מגיעות אנחנו מדווחים עליהן מייד לעובדים הסוציאליים של בית החולים, והם מדווחים לרווחה".
"לא פעם אנחנו מבינות לפני האימהות מה עומד לקרות להן ומתלחשות בינינו כמה הן מסכנות", אומרת ר', אחות במחלקת יולדות. "אי אפשר לקבל את הסיטואציה הזאת בשוויון נפש, גם אם ברור שמדובר באמא שסובלת מקשיים. זה מצב עצוב מאוד, שמנוגד לטבע שלנו כבני אדם. אישה לא משאירה מאחור את התינוק שהיא יולדת וממשיכה כאילו כלום".
"אין שום אזכור בחוק או בתקנות שמסמיך עובד סוציאלי לשלוח מכתב עם 'אזהרת לידה'", טוען עו"ד יוסי נקר, שמייצג הורים רבים מול רשויות הרווחה. "עוּבר הוא לא ישות משפטית, והמדינה והעובדים הסוציאליים הם לא האפוטרופוסים על העוברים. דיווח על אם שמגיעה ללדת מתייג אותה כרחם בלבד. לא כאישה העומדת בפני אירוע חשוב ומרגש בחייה.
"יותר מזה: הרופאים ובתי החולים מפירים את כללי הסודיות הרפואית ואת חוק זכויות החולה כשהם משתפים פעולה עם רשויות הרווחה. אני טוען שוב ושוב שאסור להם להעביר מידע לרשויות הרווחה ביחס לתינוק שטרם נולד. תפקידם הוא רק להעניק טיפול רפואי, לא לשמש הזרוע הביצועית של הרווחה.
"אני בטוח שהאחיות, הרופאים והעובדות הסוציאליות של בית החולים יכולים בקלות להעריך מי זקוקה לעזרה של הרווחה ומי לא, בלי להזדקק ל'אזהרת לידה' מראש. אבל הצוות של בית החולים לא מפעיל שיקול דעת עצמאי כשיש להם סטיגמה של יולדת 'מצורעת', כי יש להם לכאורה גורם רשמי שאפשר להסתמך עליו.
"אזהרת לידה מייצרת תווית על האם כבר בבית החולים, כך שכל פעולה שלה נבחנת ומבוקרת. פוגעים לה בביטחון, מגדילים את הלחץ שיש עליה בלאו הכי, ולמעשה יוצרים נבואה שמגשימה את עצמה. מניסיון, כל אמא שנמצאת תחת איום ולחץ של הרווחה, גם אמא לילדים גדולים, התפקוד ההורי שלה לא משתפר, אלא דווקא נפגע ומידרדר.
עו"ד יוסי נקר. "רופאים ובתיה"ח מפירים את כללי הסודיות הרפואית ואת חוק זכויות החולה"
"ברגע שמפרידים בין אמא לתינוק בבית החולים, שעות אחרי הלידה, מתחילה להיסלל דרך בטוחה לכיוון אימוץ וניתוק תמידי של האם מהתינוק. לאמא או להורים אין סיכוי לפתח מסוגלות הורית כשמתחילת החיים של הילדים שלהם הם לא פוגשים אותם, או במקרה הטוב, פוגשים אותם לשעה בשבוע במסגרת מפוקחת של הרווחה. איך ייווצר איזשהו קשר בין תינוק להורים שהוא לא מכיר בכלל? להורים האלה גם אין שום סיכוי לעבור את מבחני המסוגלות ההורית, שהרווחה דורשת מהם לעבור אצל פסיכולוגים מטעמה.
"אף אחד מאיתנו לא נולד הורה עם מסוגלות הורית וידיעה מוחלטת איך לטפל בילד. רובנו נעזרנו בחברים ובמשפחה. מי שמתקשה, מי שאין לו משפחה או עזרה, אמור לקבל עזרה מהרווחה. הם אמורים להפוך את העולם במציאת פתרונות, לא לקחת את התינוק מייד אחרי הלידה.
"לכן עיקר המאמץ שלי כעורך דין במקרים של אזהרת לידה הוא לעשות הכל כדי לא לנתק את האם מהתינוק לאחר הלידה. אם הצלחתי – האם והתינוק ניצלו. אם נכשלתי – רוב הסיכויים שהתינוק הזה יגיע לאימוץ".
• • •
לעיתים, במקרים שבהם משפחה מוכרת לגורמי הרווחה, מתכנסת לפני הלידה "ועדת תכנון, טיפול והערכה" (המכוּנה גם "ועדת טרום לידה"). הוועדות הללו מורכבות מגורמי רווחה וטיפול, שחלקם מכירים את המשפחה, ולא פעם הן מתכנסות ללא נוכחות ההורים, הגם שנושא הדיון גורלי לחייהם.
"ההורים מקבלים זימון לוועדה, אבל לא תמיד הם מבינים מראש את משמעותה ואת גודל הגזירה שעומדת על הפרק", אומרת עו"ד אתי גוהר, מומחית בהליכי חוק נוער, אימוץ ודיני משפחה, המייצגת משפחות גם דרך אגף הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. "לכן, הם באים ללא ייצוג משפטי.
"זה מצב מאוד בעייתי. מצד אחד, ההורים לא מיוצגים בדיון קריטי, כך שאין להם דרך להבטיח שזכויותיהם נשמרות ולפעול מראש כדי לשנות את ההחלטה הקיצונית שעשויה להתקבל בעניינם – באפיקים משפטיים או טיפוליים. למשל, לקבל הדרכות הוריות עוד לפני הלידה, למצוא מראש משפחה שתשמש כאומנה לאם ולילד יחד, עד שהאם תתחזק ותוכל לגדל את הילד בעצמה, להצמיד מטפלת בשעות היום וסומכת מקצועית לאחר מכן וכו'.
"מצד שני, זאת ועדה שאין לה למעשה מעמד משפטי, כי אין עדיין תינוק שנולד, אין ישות משפטית שאפשר לקבל החלטה לגביה על פי חוק הנוער. כלומר, זאת ועדה תיאורטית, שתוכל לשמש את רשויות הרווחה אחרי הלידה, כדי להראות שכביכול ניסו למצוא פתרונות עבור המשפחה.
"בוועדות האלה לא נאמר חד־משמעית 'אנחנו ניקח לכם את הילד', אלא רק מציינים את האפשרות הזאת, ומפנים אל ההורים שאלות כמו 'איך אתם מתכוונים לגדל את הילד?', 'האם אתם חושבים שאתם מסוגלים לעמוד בהתחייבות הזאת?' וכך הלאה.
"כלפי חוץ נראה שמטרת הוועדה היא לחשוב ביחד על פתרון הולם, אבל בפועל, ההתנהלות מובילה לכיוון של לקיחת הילד מההורים לאחר הלידה. למשל, בחמשת המקרים האחרונים שליוויתי התכנסה ועדה לפני הלידה, ובסופו של דבר האימהות יצאו מבית החולים ללא התינוק.
"היו מקרים שבהם אימהות לא זזו ממיטת התינוק, כי ידעו שעומדים לקחת להן אותו. אבל ברגע שהגיעה פקידת סעד, בליווי משטרה, הן נאלצו למסור את התינוק. לא פעם התינוק נלקח מזרועותיה של האמא, תוך שהיא בוכה וזועקת לעזרה, המחזה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
"מניסיוני, הוצאת התינוקות מרשות הוריהם היא עדיין הפתרון המוביל מבחינת מערכת הרווחה בארץ. הפתרון הקל ביותר עבורה, והנורא ביותר עבור ההורים האלה. כמעט תמיד מדובר בהורים, או באמא חד־הורית, שבאים מרקע כלכלי קשה, ללא מערכות תמיכה ועם לא מעט קשיים. הרבה פעמים מדובר בילד ראשון, כך שמובן מאליו שאין להורים ניסיון בגידול ילדים.
"מקומֵם לראות איך שוללים מאנשים הורות לפני שבוחנים את ההורים בפועל. אפשר וצריך לתת לאנשים האלה סיוע והדרכה, גם מראש וגם לאחר הלידה".
• • •
לרוב, לאחר הלידה מתכנסת בבית החולים "ועדת חירום", שהרכבה דומה לוועדת טרום לידה, והיא כוללת גורמי רווחה וטיפול שונים – בהם עובדת סוציאלית לחוק הנוער, מנהל לשכת הרווחה באזור מגורי ההורים, עובדת סוציאלית לחוק האימוץ, מפקח מהשירות למען הילד, עובדת סוציאלית של המשפחה, עובדת סוציאלית של בית החולים ואחות ראשית.
"כשאני יושבת בוועדות האלה, בתור נציגה של הורים, או אימהות, זה ממש מדהים ומרתיח אותי", אומרת עו"ד גוהר. "כל חברי הוועדה יודעים מה השורה התחתונה ומה הם צריכים להגיד, וכולם אומרים את אותו הדבר ומחליטים פה אחד להפריד בין התינוקות להורים שלהם.
"הנוכחות שלי בוועדות כאלה היא חריגה. לרוב, ההורים יושבים שם לבד, בלי ייצוג. זה חוסר צדק שאין כדוגמתו. אדם שחשוד בביצוע עבירה פלילית זכאי עוד לפני החקירה לייעוץ משפטי, ולא מקיימים דיון עד שממונה לו סניגור מטעם המדינה. אבל הורים שאולי ינתקו מהם את התינוקות שלהם לא מקבלים את אותם תנאים. הזכות שלהם לייצוג לא מעוגנת בחוק.
"תחשבי על הסיטואציה: אמא צעירה, יום או יומיים לאחר לידה, לפעמים אחרי ניתוח קיסרי, כאובה ומטולטלת מהלידה, ומצד שני גם נרגשת ונקשרת לתינוק שלה – ופתאום מודיעים לה שבניגוד לכל האימהות סביבה, היא לא תצא מבית החולים עם התינוק שלה".
איך הן מגיבות להודעה?
"צורחות, בוכות, משתוללות. והתגובה הטבעית הזאת דווקא נזקפת לרעתן, הן סופגות על זה ביקורת. על אחת האימהות שייצגתי אמרו בדיון בבית המשפט, שהיא צרחה 'באופן לא פרופורציונלי' וש'היה מפחיד האופן שבו היא התנגדה ללקיחת התינוק', ועוד ביקורות מתנשאות ומכוערות. אני כל כך זועמת וכל כך מלאה בכאב על המקרים האלה. אלה דיני נפשות, ויש חוסר סימטריה במאזן הכוחות ובהליך שבו ידן של המשפחות על התחתונה".
על החלטות הוועדה בבית החולים לא ניתן לערער, אלא בהליכים שמתקיימים בהמשך בבית המשפט. זאת, למרות שבית המשפט אינו תחליף לפונקציית הערר; יש לציין כי ועדות מקצועיות שבחנו לאורך השנים את מנגנוני ההוצאה החוץ ביתית של משרד הרווחה מתחו ביקורת קשה על כך שלא מובטחת אפשרות הערר למשפחות.
אימהות שחוו ניתוק מילדיהן בבית החולים טוענות כי רשויות הרווחה לא עשו דבר כדי לסייע להן להתמודד עם הטראומה, או כדי לשפר את מצבן בחיים, כדי שיוכלו להשיב אליהן את הילדים.
"אני זוכרת איך התנהגו אלי כשילדתי את הילד הראשון", נזכרת רותם. "אחרי הלידה ביקשתי להיפגש עם עובדת סוציאלית, כי חשבתי שנותנים סיוע לאימהות שקשה להן. הייתי בת 24, בלי משפחה, בלי בן זוג, בלי בית, שנים מעטות אחרי שעליתי לבד מרוסיה.
"למחרת הלידה הלכתי לאכול בחדר האוכל של מחלקת היולדות, ופתאום ניגשה אלי פקידת סעד ואמרה לי, 'הילד לא יוכל לצאת מבית החולים'. היא הסבירה לי שאני לא בשלה לקחת אחריות על תינוק, שאני לא מסוגלת לגדל אותו. שהכי נכון בשבילי ובשביל התינוק שיגדל 'במשפחה מסודרת'.
"בהמשך זומנתי לוועדה בבית החולים. הייתי קפואה, המומה, חלשה, בקושי יומיים אחרי הלידה הראשונה בחיי. הגוף כאב לי.
"בוועדה הרגשתי שהעובדות הסוציאליות כל כך מזלזלות בי. שאני כלום. באמת היו לי קשיים. מצוקה כלכלית, לא היתה לי עבודה, לבד בארץ. לא ממש ידעתי להגיד להן איך אצליח לגדל לבד ילד, אז הן הציעו לשלוח אותו בינתיים למשפחת אומנה. זאת היתה העזרה מבחינתן. הסכמתי.
"אחרי שנתיים, האומנה הפכה לאימוץ. עדיין הייתי בקשיים כלכליים ולבד. פקידת הסעד שטיפלה בתיק שלי ליטפה לי את הגב ואמרה, 'זה נכון לילד לשלוח אותו לאימוץ. יהיה לך קשה להתמודד עם הגידול שלו'. האם היא ניסתה אי פעם לעזור לי לגדל אותו? האם מישהו יוכל אי פעם לשחרר אותי מהחוויות האיומות האלה? לא. ממש לא".
היום היא מקבלת עזרה מהרווחה. "עוזרים לי במימון המעון, עובדת סוציאלית מלווה אותי. אני מרגישה שעכשיו רואים אותי יותר. הצלחתי לגרום להם לתת לי הזדמנות להוכיח שאני מסוגלת להיות אמא. אבל תמיד אפחד שייקחו לי גם את הילד הרביעי. ככה זה".
• • •
האם בכלל נכון שצעדים קיצוניים כאלה של גורמי הרווחה יתנהלו בין כותלי בית החולים ומחלקת היולדות? "במשך שבועות הייתי מנסה להירדם בלילות ולא מצליחה", מספרת א', אחות במחלקת יולדות בבית חולים גדול במרכז. "הייתי שומעת את הצרחות והבכי של האמא שלקחו לה את התינוק אצלנו במחלקה.
"זאת היתה בחורה בת 18. על פניו נראה היה לי שהיא אולי סובלת מפיגור מסוים וגם מעוני, ולא מאוד מודעת למתרחש. היא ילדה בניתוח קיסרי, ויומיים לאחר מכן זומנה לוועדה בבית החולים, בנוכחות עובדות הרווחה של הרשות המקומית ועובדות סוציאליות מבית החולים.
"כשהיא חזרה למחלקה, היא פתחה את דלת הכניסה והתחילה לשאוג, 'הם רוצים לקחת לי את התינוק. הם יחטפו לי את התינוק'. זה היה טרגי ומזעזע. היא נצמדה לתינוק ובכתה נורא.
"אחר כך היא ישבה במחלקה והחזיקה את התינוק בידיה, כאילו גוננה עליו. פתאום ניגשה אליה אשת מקצוע כלשהי, תלשה לה את התינוק מהידיים ורצה איתו משם. הבריחה אותו מחוץ למחלקה דרך חדר צדדי. אנחנו היינו המומות. זה רגע שאת לא מאמינה שיכול להתרחש בזמנים כאלה ובמדינה שלנו.
"מה שקרה אחר כך היה טראומטי עוד יותר. האמא הצטנפה בפינת החדר ולא הפסיקה לבכות במשך שעות. היא היתה במצוקה, התייפחה וייבבה כמו חיה פצועה שפגעו לה בגורים".
"זה היה נורא, נורא, נורא", א' פורצת בבכי. "זה סיפור שירדוף אותי כל החיים. בחורה צעירה, אחרי לידה בניתוח קיסרי, כולה כאובה, ופשוט חוטפים לה את הילד מהידיים.
"בעיניי זה מחדל. לא יכול להיות שאי אפשר להתנהל אחרת. זה לא אמור להיות ככה, בטח שלא מייד אחרי לידה, ובתוך מחלקה עם עוד עשרות יולדות, שהסתובבו ממש מבועתות ונסערות אחרי המקרה.
"בעבודה שלי נתקלתי במקרים שבהם הרגשתי שמדובר באמא לא כשירה ושנכון למצוא לתינוק מסגרת אחרת לגדול בה. מהצד, ברוב המקרים האלה נראה שכשלוקחים את התינוקות מדובר בצעד שנעשה בהסכמה, או שמאוד משכנעים את היולדות שזה הדבר הנכון, עד שהן חותמות על הסכמה מרצונן. אני לפחות מקווה שזה כך.
"אחרי המקרה הזה, האחיות במחלקה היו במשבר גדול. בהמשך דיווחו לנו שהתינוק נשלח למשפחת אומנה, ושלאמא יש אפשרות לפגוש אותו. אמרו לנו שזה מה שהיה נכון לעשות במקרה הזה, לטובת התינוק. אני מאוד מקווה שזה באמת נכון".
"צו החירום", שבאמצעותו פועלים גורמי הרווחה בבתי החולים, הוא אחד הכלים הקיצוניים ביותר שניתנים בידי גורמי הרווחה. על פי החוק, כשאלה סבורים שנשקפת לקטין סכנה, הם "רשאים לנקוט את כל האמצעים הדרושים לדעתם למניעת אותה סכנה". הצו מותיר בידיהם חופש עצום לנקיטת צעדים לפי ראות עיניהם, מבלי להזדקק לאישור בית משפט, עד לתקופה של שבוע ימים (שבמהלכו עליהם לקבל אישור כזה). מדובר בפרק זמן ארוך לאין שיעור, כשמדובר בתינוקות רכים שרק נולדו, חלקם תינוקות יונקים.
• • •
"במקרה הזה גורמי הרווחה פעלו בניגוד לחוק", אומרת שטיינברג, המייצגת את ניצן. "הם למעשה פעלו כדי להשאיר את התינוקת באשפוז ללא אמה. אבל לפי חוק הנוער אסור לאשפז קטין ללא הסכמת האחראים עליו – כלומר, הוריו, אפילו לדקה אחת. רק לאחר שפניתי ליועץ המשפטי של בית החולים והבהרתי שזה צעד שנעשה בניגוד לדין, שיחררו את התינוקת הביתה עם אמא שלה.
"הם לא ויתרו על כוונתם, כמובן, ופנו לבית המשפט. אחת מדרישותיהם העיקריות היתה לשלוח את התינוקת למשפחת אומנה זמנית, כדי שבזמן הזה תיבדק המסוגלות ההורית של ניצן – תהליך שיכול להימשך חודשים.
"למה לא ערכו לה את המבדקים האלה לפני הלידה? הרי ברווחה ידעו היטב על ההריון שלה. הם העדיפו לחכות עד אחרי הלידה, ורק אז דרשו לשלוח את התינוקת לקלט חירום. גם האבא לא נבדק מעולם. יתרה מזאת – להורים לא נאמר מראש שהרווחה מתכוונת לנתק אותם מבתם אחרי הלידה.
"אני משערת שהוצאת התינוקת סומנה מראש. הרווחה שמרה את זה בסוד, גם מההורים וגם ממני, כעורכת הדין שלהם, כדי לשלול מהם את הזכות להיאבק על החלטה קיצונית ואכזרית כזאת. אחרי שתינוקת מופרדת מהוריה, ההליך המשפטי להחזרתה הוא לא פשוט. כל יום בלי התינוקת הוא קריטי וקשה לכל הצדדים, ולחץ הזמן הזה בוודאי לא מועיל".
לניצן סיפור חיים דומה לזה של אימהות נוספות שפגשנו. היא עלתה לארץ מרוסיה עם הוריה כשהיתה ילדה, למדה במסגרות החינוך המיוחד, התקשתה להשתלב ולתפקד במסגרת, והוצאה מביתה לפנימייה על ידי רשויות הרווחה. בגיל 18 החלה לעבוד כסייעת בגן ילדים.
כשהיתה בת 22 הכירה את בן זוגה ונכנסה להריון. "הוא חשב שמוקדם מדי להביא ילד, אבל אני לא הסכמתי איתו", היא מספרת. "היה לנו משבר, ונפרדנו. אני חלמתי להיות אמא. הרבה שנים רציתי להקים משפחה, כי אני לא גדלתי במשפחה, כמו כל הילדים. אני מרגישה שאני יכולה, אם רק יעזרו לי ויבינו אותי".
את בתה הגדולה, היום בת שנתיים, ילדה לבד וגידלה בעזרת אמה. בחודשים הראשונים התגלו קשיים בהורות שלה, וגורמי הרווחה, שכבר הכירו אותה, התערבו. סברו שהיא חסרת כישורי הורות, שאינה מספקת את צרכיה של הפעוטה, שאינה מפגינה אחריות ויציבות, ועוד. עד מהרה הם הגיעו למסקנה שיש להוציא את הילדה למסגרת חוץ־ביתית.
כמוצא אחרון לפני ניתוקה מבתה, נשלחו ניצן ובתה לבית שבתי לוי. "המקום הזה לא התאים לי בכלל", היא מספרת. "לא הסתדרתי שם, לא היה לי אוויר. הרגשתי כלואה".
היא הוצאה מהמוסד ושבה להתגורר עם אמה. כעבור זמן קצר, נשלחה התינוקת למשפחת אומנה.
"סילוקה של ניצן מהמוסד ללא בתה נעשה בניגוד לצו בית המשפט", טוענת שטיינברג. "צו בית המשפט כולל את האם והקטינה יחד. אסור לסלק את האם ולהחזיק בקטינה".
• • •
אחרי שהילדה הועברה לאומנה, חזרה ניצן להיות בקשר עם אביה של הילדה, והיום הם מנהלים ביחד מאבק משפטי להשיבה. לפני שלושה חודשים הם הביאו לעולם עוד תינוקת, שבתום הליך משפטי קשה, הצליחו להותיר בידיהם, והם מגדלים אותה ביחד.
שטיינברג: "בית המשפט לנוער החליט, בהמלצת פקידת הסעד, שגם התינוקת השנייה תוצא ממשמורת הוריה לאומנה. עירערנו על ההחלטה למחוזי, והוא הורה על ביטול ההחלטה.
"לרגע לא טענתי שמדובר באמא חפה מקשיים. האימהות שעומדות בסיטואציה הזאת הן בדרך כלל נשים שחוו הרבה מאוד קשיים בחייהן, שחסרים להן כלים, שיש להן בעיות אובייקטיביות. הכל נכון. זה לא אומר שאין דרכים לסייע להן ושצריך לשלול דבר כל כך בסיסי כמו הורות, ועוד באופן טראומטי ואכזרי כזה, בבית החולים. הרי זאת המשמעות של שירותים סוציאליים. יש פה אנשים. יש פה בני אדם".
שטיינברג היא זאת שיצרה והציעה מעטפת תמיכה וליווי, כדי לשכנע את הרווחה לתת הזדמנות להורי התינוקת. האב, אדם נורמטיבי ומתפקד, שהביע רצון עז לגדל את בתו, יצא לחופשת לידה של שלושה חודשים ונטל את מלוא האחריות על גידולה. ניצן התחייבה לעבור פעמיים בשבוע טיפול אצל פסיכולוג, שמכיר אותה מימיה באחת הפנימיות שבהן גדלה.
בנוסף, התחייבו ההורים בבית המשפט לעבור הדרכה הורית, להגיע לטיפולי אם וילד סדירים ולעמוד בכל מה שיידרש מהם מצד גורמי הרווחה. כמו כן הוענקו להם שעות ליווי של סומכת מטעם הרווחה, וקרובת משפחה, כמו גם אמה של ניצן, התחייבו לסייע להם בגידול התינוקת.
גם האפוטרופוסית לדין, שמונתה לתינוקת מטעם המדינה, תמכה במתן הזדמנות להורים, ובפרט לאב. היא טענה ש"חשוב לאפשר לו לגדל את בתו ביחד עם האם, לפני שממהרים למסור את התינוקת לידיים זרות. האפשרות לשלוח תינוקת בת מספר ימים למוסד סגור או למשפחת אומנה פחות טובה מאשר לאפשר לאב לגדל את התינוקת, תחת תנאים שייקבעו על ידי בית המשפט".
• • •
חגית (30) עברה חיים קשים מאין כמותם. היא הוצאה מביתה בגיל 9, גדלה במוסדות, ונפגעה מינית. "הבית שבו גדלה הוא בית קשה וחלש, והיא עצמה בהחלט מונמכת מבחינה קוגניטיבית", מספרת עו"ד שטיינברג, שייצגה אותה. "בשורה התחתונה, היא דוגמה לילדה שהוצאה מביתה על ידי הרווחה כדי שהזנחתה תימנע, אבל המדינה הזניחה אותה לא פחות".
בעבר היא היתה נשואה, והריונה הראשון, לפני שמונה שנים, הסתיים במות העובר ובלידה שקטה. היא ילדה עוד שני ילדים מחוץ לנישואים, היום בני 5 ו־6, ושניהם נמסרו מייד לאימוץ. "למיטב בדיקותיי, הדבר נכפה עליה", אומרת שטיינברג. "אף אחד לא ניסה לסייע לה לגדל אותם. נשבר לי הלב כשהיא אומרת שהיא מקווה להחזיר אותם אליה, כי אין לה סיכוי. לא אחרי שנמסרו לאימוץ.
"על פניו מדובר באישה לא כשירה, אבל אני לקחתי את התיק הזה מתוך אמונה שלמה וידיעה שהיא מסוגלת להיות אמא, כמו שהיא חולמת, בעיקר בזכות בן הזוג שלה, אבי התינוקת. הוא בחור דתי בן 42, שהתאהב בה, שמאמין בה. בחור חרוץ שעובד קשה בעבודות ניקיון כדי לפרנס את המשפחה, וגם מתנדב במשטרה. הוא חבל ההצלה שלה במציאות שהיתה רק אכזרית.
"ביחד עם חגית, ועם תמיכה נכונה, הם יכולים לגדל את התינוקת. למה לא למצוא כל דרך כדי לעזור להם?
"לפני שנה נולדה להם תינוקת, והרווחה הוציאה נגדה 'אזהרת לידה'. כשהיא היתה בת יום הוצמד לרגל שלה אזיקון אלקטרוני. את מבינה? אזיקון מוצמד לרגל של תינוקת בת יום, כדי להבטיח שהוריה לא ייקחו אותה מבית החולים.
"לאחר מספר ימים, היא נשלחה למשפחת אומנה לשבועיים, ובמהלכם ניהלנו את המאבק בבית המשפט, כדי להחזיר אותה להורים. לשמחתנו, הצלחנו".
מאז חלפה כמעט שנה, והתינוקת גדֵלה אצל הוריה. ההורים חיים ביחד ומתכננים להינשא בקרוב. לפני שבועיים ביקרתי אותם בביתם הצנוע, בשעה שהשכיבו את הילדה לשנת הלילה.
"אנחנו ההוכחה שהכל אפשרי, אם לא מוותרים", אמר לי האב. "ניסו לשבור אותנו. הסתכלו עלינו בעין עקומה מהרגע הראשון. אמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם גידול הבת שלנו. התייחסו אלינו כמו פושעים, ושמו עליה אזיקון. אבל תראי אותנו ותראי את הילדה. אנחנו משפחה, כמו שלכל אחד יש זכות להיות".
"חגית היא אישה חיובית, מתפקדת, מסורה ורגועה", אומרת ורדה שטיינברג. "היא עברה בדיקה פסיכיאטרית, שהראתה שאין בה מסוכנות. וזאת אישה שפקידת סעד נזפה בה באחת הוועדות, בנוכחותי, 'את לא יכולה לגדל את הילדה, את מפגרת'.
"בתחילת השנה הילדה השתלבה במעון. חגית אוספת אותה משם אחר הצהריים, וקצת אחר כך האבא חוזר מהעבודה, ויחד הם מגדלים אותה. היא רשומה לחוגים מסובסדים, ואני מקבלת דו"חות טובים מהמעון ומטיפת חלב. שופט בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, כתב בשנת 2010, כשדן בתיק אימוץ: 'בהיעדר חשש לפגיעה בילד, הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים'. זה המשפט שלאורו אני פועלת".
(כל שמות ההורים בכתבה בדויים, מכוח החוק. השמות האמיתיים שמורים במערכת)
משרד הרווחה משקר: "מדובר במקרים ספורים וסבוכים"
