אריאל ברגנר (נתניה) גבר הגן על אשתו מפני תוקף וייאלץ לשלם לתוקף 42,500 ש"ח על נגיחה באף ללא חוות דעת רפואית וללא נכות ת"א 18449-05-13

בפני תביעה לנזקי גוף בשל עוולת התקיפה – לפי פקודת הנזיקין.

בכתב התביעה טוען התובע בין היתר כדלקמן:

1.כי הוא יליד 1980.

2.כי ביום 24.10.07 הותקף ע”י הנתבע, דודה של אשתו, והובהל אל ביה”ח מאיר בכ”ס עם תלונות על כאבים בפנים ובאף.

3.כי בביה”ח אובחנו לתובע שבר באף, נפיחות ודימום, והוא טופל.

4.כי הנתבע הורשע בכתב אישום בביהמ”ש בכפר סבא בעבירות של חבלה חמורה לפי סע’ 333 לחוק העונשין, התשל”ז-1977.

5.כי נגרמו לו נזקים רבים כמפורט בכתב התביעה.

התובע לא צירף חוו”ד רפואית לכתב התביעה.

הנתבע הגיש כתב הגנה בו טען בין היתר כדלקמן:

1.כי אין קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין הנזקים הנטענים ע”י התובע.

2.כי התביעה נעדרת עילה שכן הוא לא תקף את התובע אלא ניסה להגן על אשתו מפני התובע, שניסה לתקוף אותה.

3.כי דין התביעה להידחות בשל שיהוי.

4.כי אכן הורשע במסגרת הסדר טיעון בגין חבלה חמורה אך על התובע להוכיח את נזקיו ולהוכיח אחריות הנתבע לנזקים אלה. אין המדובר בתביעה אזרחית הנגררת להרשעה בפלילים לפי סע’ 77 לחוק בתי המשפט ותק’ 17 לתקסד”א.

5.כי התובע עצמו התקיף את אשתו של הנתבע ואת הנתבע והנתבע עמד חוצץ וניסה להרחיקו באמצעות נגיחה קלה באפו. לתובע רשלנות תורמת של 100% והוא האחראי הבלעדי לפגיעותיו המינוריות.

6.כי מדובר על אירוע משנת 2007, במסגרת סכסוך משפחתי בענייני ירושה, וביום האירוע התעמתה רונית חבאז חמותו של התובע עם אשת הנתבע, גילה, כשלפתע פנה התובע אל גילה והרים ידיו במטרה לתקוף אותה. הנתבע ראה זאת וניסה לחצוץ בין אשתו לבין התובע, ובמהלך ניסיונות אלה להגן על אשתו, נגח הנתבע קלות באפו של התובע.

7.כי גם הוא נפגע בפניו.

8.כי יש לנכות מכל סכום שייפסק לתובע, אם ייפסק, סך של 2,500 ₪ ששילם לו במסגרת ההליך הפלילי.

בדיון שהתקיים בפני ביום 2.6.15 קבעתי כי לא ניתן לטעון כל טענה הסותרת את הקביעה העובדתית שפורטה בסע’ 2 לגזר הדין בת.פ. 1889/08 (שלום כ”ס):

“..המתלונן התקרב לכוון אשת הנאשם, והנאשם מתוך חשש לשלומה של אשתו, חצץ בין אשתו למתלונן, נגח בפניו של המתלונן וגרם לו לשבר באף”.

לאחר מכן שמעתי את עדויות הגב’ מורן מוקרי, הגב’ רונית חבאז, התובע, הנתבע והגב’ גילה יחיא.

לאחר מכן הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב וכך עשו.

הכרעה

החבות

ההרשעה הפלילית

בת.פ. 1889/08 (שלום כ”ס) הורשע הנתבע בגרימת חבלה חמורה לתובע וכפי שקבעתי בהחלטתי מיום 2.6.15 לא ניתן לטעון כל טענה סותרת את הקביעה שבסע’ 2 לגזר הדין כי: “..המתלונן התקרב לכוון אשת הנאשם, והנאשם מתוך חשש לשלומה של אשתו, חצץ בין אשתו למתלונן, נגח בפניו של המתלונן וגרם לו לשבר באף”.

עוד יצוין שנאמר בגזר הדין בעמ’ 3 בשורות 22-23:

“תגובתו של הנאשם והעוצמה בה נגח בפניו של המתלונן היו בלתי סבירים, בשים לב לעובדה, שהמתלונן לא נקט אלימות כלשהיא”.

גם דברים אלה בגזה”ד מהווים קביעה עובדתית שאינה ניתנת לסתירה.

יש לזכור כי הנתבע, הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן ובמלוא העובדות שצוינו בגזר הדין.

כך שלא יכול להיות חולק לגבי העובדות כי הנתבע תקף את התובע וגרם לו לחבלה חמורה של שבר באף, וזאת ללא כל פעולה אלימה כלשהי מצדו של התובע.

העדויות

דע עקא כי למרות קביעות אלה, ניסה הנתבע לטעון כי התובע הוא זה שתקף אותו וכיוצ”ב.

כפי שהתברר בפני בישיבת ההוכחות, לנתבע היו 4 גרסאות (פורטו בהרחבה בסע’ 15-19 לסיכומי התובע), כאשר למעשה הגרסה היחידה האמיתית היא זו שנמסרה במשטרה ביום האירוע בשעה 23.15.

כאשר הנתבע נשאל לגבי שלל גרסאותיו, מסר תשובות מתחמקות עד אשר בחר בדרך של “איני זוכר”.

אשת הנתבע, הגב’ גילה יחיא, מסרה גם היא גרסה שאינה אמיתית. הגב’ יחיא חזרה על גרסתו הראשונה של הנתבע במשטרה שכביכול התובע נפגע מהשעון בידו של הנתבע אשר התגונן מתקיפתו של התובע.

דע עקא כי הגב’ יחיא לא ידעה כי הנתבע חזר בו כבר מגרסה שקרית זו שכן במהלך עדותו, שהתה מחוץ לאולם.

גם כאשר האמת הוטחה בה, העדיפה לדבוק בגרסתה השקרית ובעזות מצח להאשים את השוטר שגבה את העדות ואת עוה”ד שייצג את הנתבע בהליך הפלילי בהולכת הנתבע שולל – לא פחות.

אין עלי אלא לומר כי אכן מדובר בעדויות מביכות של הנתבע ואשתו – עדויות שקריות שאין ליתן בהן כל אמון.

מנגד, עדויות התובע היו אמינות עלי. עדויות אלה היו סדורות ותאמו את יתר הראיות בתיק.

לאור האמור לעיל אני קובע כי הנתבע תקף את התובע וגרם לו לחבלות הנטענות על ידו וכי עליו לפצות את התובע על כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מתקיפה זו.

הנזק

התובע לא צירף חוו”ד רפואית ועל כן הוא מנוע מלטעון דבר שברפואה לרבות טענות לנכות כלשהי.

בנסיבות אלה לא ניתן לפסוק לתובע נזק כללי עתידי כלשהו (למעט כאב וסבל).

אתייחס כעת לראשי הנזק הנטענים.

כאב וסבל

כתוצאה מהפגיעה נשבר אפו של התובע והוא טופל בביה”ח.

בנסיבות שפורטו בפני ולאור פגיעתו אני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה פיצוי בסך של 35,000 ₪.

פיצויים עונשיים

לא שוכנעתי כי קיים בסיס לפסיקת פיצוי כזה בנסיבות שבפני. לא ראיתי כי מדובר באותו מקרה חריג של תקיפה קשה המצדיקה זאת.

פגיעה בכבוד

התובע עותר לפיצוי בגין ההשפלה שחש. עתירה זו היא למעשה עתירה לפיצוי נפשי בהיעדר חוו”ד מתאימה ואין לקבלה.

אני סבור כי הרכיב של הכאב וסבל כולל גם עניין זה.

הפסדי שכר

אני מקבל את עתירתו של התובע להפסד שכר לעבר של שבועיים בלבד בסך של 2,500 ₪ אך איני מקבל את העתירה להפסד עתיד בהיעדר נכות.

עזרת צד ג’ לעבר

אני מקבל באופן חלקי את העתירה לאור פגיעתו של התובע ופוסק לו פיצוי בסך של 3,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה

אמנם התובע לא הציג קבלות רבות אך מצאתי לפסוק גלובאלית בגין העבר סך כולל של 2,000 ₪.

בהיעדר נכות, לא מצאתי לפסוק פיצוי לעתיד.

סוף דבר

התביעה מתקבלת ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 42,500 ₪ כאשר לסכום זה יש להוסיף את הוצאות המשפט שהן החזר אגרת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום תשלומה ועד לתשלום בפועל לתובע וכן שכ”ט עו”ד בשיעור של 20% ומע”מ.

אין לנכות מסכום הפיצוי את הסך שנפסק בהליך הפלילי, שכן בחישוב הכאב וסבל אותו פסקתי לקחתי עניין זה בחשבון.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים.

ניתן היום, כ’ תשרי תשע”ו, 03 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.