השופט אריאל צימרמן ביהמ”ש שלום ת”א ליקוי בהבנת חוקי לשון הרע והסרת פרסום כסעד זמני תא”מ 13738-06-13 עו”ד ליטל יעקובוביץ דראי נגד עופר בן יעקב
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-9oJ
עו”ד ליטל יעקובוביץ דראי מתעסקת בדיני משפחה, הגישה תביעת לשון הרע נגד עופר בן יעקב שהיה לקוח שלה, לאחר שסירבה להחזיר לו 25,000 ש”ח, והוא פרסם נגדה באינטרנט שהיא נוכלת.
יעקובוביץ דראי סיכמה עם בן יעקב, לייצג אותו בתיק גירושים בעלות בסך של 50,000 ש”ח, אולם אם התיק ייגמר בפשרה, הסכום יעמוד על סך 25,000 ש”ח.
התיק אכן הסתיים בפשרה, אולם בן יעקב כבר שילם לה 35,000 ש”ח.
ליטל יעקובוביץ דראי סירבה להחזיר לבן יעקב 10,000 ש”ח, אבל הסכימה לוותר על יתרת הצ’קים שהחזיקה בסך 15,000 ש”ח.
כשבן יעקב דרש את ההפרש בסך 10,000 ש”ח, היא פתחה נגדו תיק בהוצל”פ על הצ’קים הנוספים. בן יעקב העלה את הסיפור לאינטרנט וליטל יעקובוביץ הגישה נגדו תביעת לשון הרע.
בהחלטה זמנית בתיק ליטל יעקבוביץ דראי נגד עופר בן יעקב, הורה השופט אריאל צימרמן, לנתבע להסיר מייד את הפרסומים בטענה שבשלב התחלתי זה, לא עומדת לנתבע טענת ‘אמת דיברתי’, שכן אין לו ביד פסק דין המוכיח שטענותיו אמת הן.
השופט קבע שהזכות לפרסום ביטויים כמו גנבת ונוכלת, צריכים להתפרש בזיקה לחוק העונשין, ועל המפרסם להוכיח ברמה של ראיות בתיקי עונשין שאכן הגברת ביצעה מרמה ונוכלות, מה שאומר ראיות מעבר לספק סביר, ולפיכך הורה לנתבע להסיר זמנית את הפרסום לפי סעיף 21 לחוק לשון הרע תוך שקנס את הנתבע בהוצאות בסך 7,500 ש”ח.
עוד הוסיף השופט כי הפרסום מהווה סחיטה, שכן כל עוד הנתבע דורש שעורכת הדין תחזיר לו את כספו, והוא לא מוריד את הפרסום, לטענת השופט, זו בעצם דרישה להכניע את עורכת הדין, להחזיר את הכסף.
מדובר בהחלטה מזעזעת ומחרידה המעידה על כך שהשופט אריאל צימרמן איננו מבין את חוקי מדינת ישראל, ואת הכלל הבסיסי שזכות הציבור לדעת כיצד עורכי דין המייצגים לקוחות, משתמשים בחוקי לשון הרע, כדי להשתיק את מעשיהם הלא ראויים.
די בכך שחוק לשון הרע הוא חוק אזרחי, ואין שום דרישה לכך שביטויים שמפורסמים באינטרנט יהיו צריכים להיות מגובים ברמת הוכחה ראייתית של דיני עונשין (מעבר לספק סביר).
זוהי המצאה מטורללת של השופט עצמו.
שנית, בשלב הזמני, כמו שהשופט טוען שהנתבע לא הוכיח שליטל יעקובוביץ דראי רימתה אותו, היא עצמה לא הכיחה שהיא לא רימתה אותו.
מדוע שהנתבע יוכיח בשלב הזמני, מבלי שנשמעו הוכחות וזומנו עדים, שהיא רימתה אותו, ומדוע שהיא לא תוכיח את ההיפך?
כאשר מדובר בסעד זמני, אין להורות על איסור הפרסום, שכן לנתבע שפרסם יש זכות חוקתית לחופש הביטוי, ואילו לתובעת, העו”ד יש רק זכות אזרחית (שהיא לא חוקתית) שלא יפרסמו עליה שקרים.
מכיוון שהשופט לא קיים דיון הוכחתי, אסור היה לו להורות על הסרת פרסום באופן זמני, לא כל שכן לאיים על הנתבע באמצעות הטלת הוצאות.
למעשה השופט חרץ את הדין בשלב המקדמי, תוך שהוא מוטה לטובת בעלת המקצוע, ונגד האזרח, מראש, ופרשנותו ולוליינותו המשפטית נראית מגוחכת ומאולצת.
התוצאה, פסק דין של אריאל צימרמן שנראה כאילו נכתב בבית המשפט של פיונג יאנג, בהשראת המנהיג הדגול של צפון קוריאה קים אונג ז’ינג. לא ברור איפה הוא למד משפטים, אבל כן ברור שהבנה במשפטים אין לו.
