איילת שקד מינתה את יוסף אלרון לשופט עליון שהרשיע שני חפים מפשע למאסר ע”פ 6420/11 בלאל שהאב נ. מדינת ישראל
בדצמבר 2014 החליט בית המשפט העליון על זיכויו המלא של אדם שריצה 14 חודשי מאסר בגין עבירת חבלה בכוונה מחמירה. בערכאה הדיונית אצל יוסף אלרון טען המערער כי הודאתו הושגה באמצעים פסולים ומדובבדי שקר, כי קיימות עדויות חזקות אחרות לפיהן הוא לא היה מעורב במעשים וכי בהליך החקירה נפלו מחדלים קשים. לאחר שהורשע במחוזי וערער לבית המשפט העליון, פרקליטות המדינה הסכימה לזיכויו מחמת הספק. עורך דינו של המערער מטעם הסניגוריה הציבורית, עו”ד ויסאם עראף, התעקש על זיכויו מלא, ובית המשפט העליון כאמור נענה לבקשה זו.
“השופטים לא הקשיבו”: כך שלח מועמד המריבה יוסף אלרון לעליון שני חפים מפשע למאסר
http://news.walla.co.il/item/3042699
סיפורו של בלאל שהאב, שישב במאסר על פשע שלא ביצע, מגולל מסכת אטימות שמגיעה עד להידרדרות במצבו הנפשי. השופט יוסף אלרון, ששלח אותו לכלא, מועמד כעת לבית המשפט העליון. הפרקליטות התנגדה לפרסום תיעוד חקירתו, אך בית המשפט התיר אותו לבקשת גלי גינת מ וואלה! NEWS. 2014: אחרי שריצה מאסר: הפרקליטות ביקשה לזכות אדם שהורשע,
הוועדה לבחירת שופטים התכנסה היום (רביעי 22/7/2017 ) לדון בבחירת ארבעה שופטים לבית המשפט העליון. אחד המועמדים הבולטים הוא נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה יוסף אלרון, הזוכה לתמיכתם של נציגי המערכת הפוליטית, אך גם להתנגדות עזה של שופטי בית המשפט העליון.
שיטת הבחירה של השופטים לעליון דורשת תמיכה של שבעה מתשעת חברי הוועדה בכל אחד מהמועמדים; המשמעות היא שהצבעת נגד של שלושת השופטים היא בגדר הטלת וטו. אחת הסיבות להתנגדות השופטים היא הביקורת על כישוריו המשפטיים. הסיפור הבא עשוי לשפוך אור על הגישה התקיפה של השופטים נאור, רובינשטיין וג’ובראן, שעשויה להביא לעיכוב בבחירת השופטים החדשים.
לפני כשבע שנים הועמד שהאב לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין ניסיון רצח, לאחר שהודה במעורבות במעשה. השופט אלרון, יחד עם השופטים משה גלעד ומנחם רניאל, הרשיעו אותו לבסוף בניסיון לגרימת חבלה מחמירה, וגזרו עליו שנת מאסר, שאותה ריצה במתקן המעצר קישון הידוע בתנאיו הקשים. לאורך כל הדרך טען שהולך שולל וששוכנע לשקר בהודאתו, אך לשווא: לא עזרו תחנוניו, העובדה שהפרטים שמסר לא תאמו את זירת הרצח והסתירות בדבריו. הרכב השופטים היה משוכנע באשמתו.
בלאל ערער לבית המשפט העליון באמצעות עורך דינו ויסאם עארף מהסנגוריה הציבורית, אולם עד שנקבע דיון בנושא כבר סיים לרצות את העונש. זמן קצר לפני הדיון הודיעה הפרקליטות באופן כמעט חסר תקדים כי היא מבקשת לזכות אותו. הוא לא האיש הנכון. אכן, עדותו לא תאמה את הזירה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. בלאל, ששוחרר מהכלא זמן קצר לפני כן, לא הצליח לחזור לחייו הרגילים ולמי שהיה לפני כל זה, ושקע בדיכאון עמוק שהוביל לבסוף לאשפוז.
ציטוטים מזויפים מהפרוטוקול
האירוע התרחש במאי 2009. עומאר עמאש, צעיר מג’סר א-זרקא, נורה על רקע רומנטי. אדם שהגיע ברכב ירה בו שלושה כדורים מטווח קצר באמצע הרחוב. עומאר נמלט לפיצרייה הקרובה, ומשם פונה לבית החולים, שם נותח ואושפז לשמונה ימים.
למחרת האירוע, סיפר לחוקרי המשטרה כי יצא מחפלה ב-22:00 והלך לכיוון ביתו שנמצא בכניסה לכפר, ליד המנהרה או “הגשר” כלשון התושבים. הוא סיפר שכאשר הגיע למרכז הכפר, הרגיש פגיעה בגב התחתון, הסתובב לאחור וראה רכב בצבע שחור ובו שלושה אנשים. לאחר הירי הרכב עשה פרסה ונסע לכיוון הים. עומאר נקב בשלושת שמות האנשים שהיו ברכב: ראמי השמן, עיד הרזה ובחור בשם בלאל שהאב, שנהג ברכב.
רמי ועיד נעצרו מייד לאחר האירוע, בלאל נעצר בביתו יומיים לאחר מכן וטען בתוקף כי ביום האירוע, בזמן הירי, הוא שהה בביתו יחד עם אחיו וחבר נוסף. לאחר ארבעה ימים הוכנס לתא עם מדובב, שהציג עצמו כעצור בגין תיק רצח וכבעל עבר מאחורי סורג ובריח. המדובב סיפר כי פגש את עיד וראמי, ש”הפילו עליו את התיק”; בפועל, הם כלל לא הזכירו בחקירתם את בלאל, ולו ברמז. המדובב הוסיף כי השניים עומדים להשתחרר, ואם בלאל ידבק בגרסתו שהיה בבית בזמן האירוע, הוא עלול להישלח למאסר של שנים רבות.
“אני לא יודע מה הרכב ומה הצבע ולא ראיתי מי ירה”
המדובב: “אם שואלים אותך, אם העדים אומרים שהיית, תגיד כן, הייתי, אבל לא קשור לכל הסיפור, אתה מבין? כי אתה צריך לשכנע את השופט. תשמע את אחיך מה תגיד כדי שתשתחרר ולא לקבל מאסר עולם”.
בלאל: “אבל אני לא יצאתי מהבית”.
מדובב: “תשמע מה תגיד לשופט. תגיד לו, אני הייתי באזור אך לא קשור בכל הסיפור. איפה נורה עומר? בתוך פיצוצייה? אז תגיד הלכתי לקנות סיגריות או בקבוק שתייה. הייתי שם כי עומר אמר זאת, אך ירי אני לא יריתי. כך תגיד ואז ישחררו אותך. אתה חייב לנקות את עצמך”.
בלאל: “אני אגיד כל מה שאמרת. אני אגיד לו שהייתי בכפר, הלכתי לקנות קופסת סיגריות”.
מדובב: “בדיוק, זה הדבר הנכון לעשות. תיזהר אבל שלא תגיד להם שאני אמרתי לך מה להגיד”.
בלאל: “ראיתי רכב נכנס דרך הגשר במטרה לתקוף את הבחור הזה, ואז התחיל ירי, ואז נמלטתי מהמקום.. הם ירדו מהרכב ורססו אותו”.
מדובב: “אני לא מבין, איך קרה הירי?”
בלאל: “עומר היה עולה מכיוון הפיצריה, ראו אותו ואז ירד והחל לירות ברגליים ובגבו, קרוב לשמונה יריות, ואז הם נמלטו מהמקום”.
מדובב: “מי נהג?”
בלאל: “עיד”
לקראת הסוף, עושה עמו המדובב חזרה גנרלית: “אם יגיע החוקר מביה”ח ויגיד שעומר אמר שראה אותך שם. מה תגיד?”.
בלאל: “אני אגיד לו שהייתי, הלכתי לקנות קופסת סיגריות ופיצה…”.
מדובב: “בדיוק… תגיד להם מי ראית, ספר להם על המאזדה של עיד”.
בלאל: “אבל הם ישאלו אותי על הצבע ומה שם, ואני לא יודע מה הרכב ומה הצבע ולא ראיתי מי ירה”.
מדובב: “אז תישאר כך ותאכל את התיק ותלך לבית כלא. האנשים האלו רוצים לקפח אותך ואתה תלך לכלא, תישאר כך ותגיד שלא ראית ותאכל חמש או שש שנים”.
“מבחינתי, אתה לחצת על ההדק”
הלחץ עשה את שלו ובלאל בקש להיפגש עם החוקר אפי פז כדי “לספר את האמת” ולהשתחרר. העדות חושפת את הלחצים שעברו על בלאל, שהודה רק מכיוון שנאמר לו שכך ישוחרר לביתו, וכיצד סיבך את עצמו ככל שגבר הלחץ מצד החוקר.
פז: “אתה ירית?”
בלאל: “לא”.
פז: “אבל אתה היית. לא הגעת לכאן סתם”.
בלאל, כפי שהורה לו המדובב: “נכון אני הייתי. באותו הזמן הלכתי לקנות סיגריות. מה שאני ראיתי זה אנשים, אחד מהם ירד מהאוטו, ירה ואז הוא חזר לאוטו והאוטו נסע. אמר לו תעלה, תעלה, רמי, תעלה”. לאחר מכן הוא סותר את עצמו: “לא יצא מהאוטו. הוא הרביץ מהחלון”.
פז: “אז למה קודם אמרת לי שהוא אמר לו ‘רמי תעלה’?”
בלאל: “הוא לא בדיוק אמר לו תעלה. אני לא שמעתי טוב, אני רציתי לקלוט את המילה שאמר לו, אבל אני… אחד מהם היה רעול פנים”, הוסיף בניגוד לגרסת הקורבן, עומאר.
“מצאתי את עצמי בקישון. ישבתי בבית סוהר, לא שחררו אותי. כשהיה משפט ניסיתי להגיד, לא נתנו לי לדבר”.
מי לא נתנו?
“השופטים”.
“השתניתי. המשטרה פגעה בנפש שלי”
כיצד אדם מודה בפשע שלא ביצע, שהתרחש בכלל בזמן שישב עם חברים בביתו? כיצד התעלמו הפרקליטות והשופטים מהסתירות בדבריו? וכמה עוד כאלה ישנם בבתי הכלא, מרצים מאסר על דבר שלא ביצעו ומקווים שיום אחד מישהו ישמע אותם?
עבור אלרון, זו אינה הפעם הראשונה שאדם ששלח לכלא מזוכה בהמשך: חאמד זינאתי ישב מחודש אוקטובר 2007 בכלא, לאחר שהורשע ברצח של אדם בשם יוסף עלי, ארבע שנים וחצי קודם לכן. גופתו של עלי, תושב כפר יאסיף, נמצאה מוטלת ברכבו ביוני 2003 בכביש בין הכפר שייח דנון לבין צומת כברי. בתחילה סברו במשטרה כי מדובר בתאונת דרכים, אולם לאחר בדיקה ראשונית של הרכב ושל סימני החבלה על גוף המנוח, עלה חשד כי מדובר ברצח. בדיקה פתולוגית קבעה כי עלי אכן נרצח בחניקה.
החקירה העלתה עוד, כי אשתו של עלי ניהלה קשר רומנטי עם גיסה עוויד. זינאתי שכר חוקר פרטי שתיעד את המפגשים של השניים, והשתמש בצילומים כדי לסחוט את עוויד, שהיה מסוכסך עמו על רקע כספי. בכתב האישום שהוגש נגד זינאתי, עוויד ואדם נוסף בשם סאלח בדאווי, נטען כי השלושה נפגשו עם עלי כביכול כדי להראות לו את התמונות, אך למעשה התכוונו לרצוח אותו כדי לשמור על הרומן בסוד. לאחר שחנקו אותו, הם ביימו תאונת דרכים.
בשלב מסוים התוודה בדאווי בפני מדובב, והפליל את שני הנאשמים האחרים. זינאתי הכחיש מעורבות ברצח, אולם השופטים בראשותו של אלרון קבעו כי היו מספיק ראיות שתומכות בהודאתו של בדאווי ושלחו אותו למאסר עולם. העליון ביטל את ההרשעה, זינאתי תבע את המדינה וזכה במאות אלפי שקלים.
בתמונה עו”ד עארף: “היה לי ברור שיש לי עסק עם אדם חף מפשע”. עו”ד עארף (צילום: ראובן קסטרו)
אלא שבמקרה של בלאל, הנזק כבר היה בלתי הפיך. “אחרי שחזרתי הביתה קרו לי המון דברים והבנתי מאנשים שאני לא בסדר”, הוא מספר. “טופלתי בשערי מנשה, נגרם לי נזק גדול בבית המעצר. השתניתי, המשטרה פגעה בנפש שלי. לפני המקרה עבדתי, הייתי בסדר גמור. כשעצרו אותי, הכל הלך. אין לי עבודה עכשיו, אין לי כלום. אני לא בסדר”.
“הפרקליטות הציגה את התיק הזה כהרשעה ודאית”, אומר עו”ד עארף. “זה מה שאמרו לבית המשפט: שהתיק מבוסס על מספר הודאות של הנאשם, זיהוי ודאי של המתלונן ואליבי שהופרך על ידי בני המשפחה. על פניו זה נראה תיק נגד כל הסיכויים, שאין לסנגור מה לעשות בו מעבר להסדר טיעון. בשנייה הראשונה שפגשתי את בלאל, היה לי ברור שיש לי עסק עם אדם חף מפשע. הוא שידר אמינות ונתן לי כוח אדיר לפעול. מעולם לא הייתי בטוח כל כך בתיק כמו במקרה הזה, היה לנו ברור שההסדר היחיד שנלך אליו הוא ביטול כתב האישום. ניסיתי שוב ושוב להראות לפרקליטות את כל הבעיות בתיק, כדי לחסוך את המאסר, אבל הם לא הסכימו”.
פסק הדין בעליון
ע”פ 6420/11 בלאל שהאב נ. מדינת ישראל
פסק-דין בתיק ע”פ 6420/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע”פ 6420/11
לפני:
כבוד השופט י’ דנציגר
כבוד השופט נ’ סולברג
כבוד השופט מ’ מזוז
המערער:
בלאל שהאב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 21.06.2011 בתיק פח 017442-05-11
תאריך הישיבה:
ט”ז בכסלו תשע”ה
(8.12.14)
בשם המערער:
עו”ד ויסאם עראף
בשם המשיבה:
עו”ד עידית פרג’ון
פסק-דין
ביום 2.12.2014 הגישה המשיבה הודעה בה הביעה הסכמתה לזיכויו של המערער מהעבירה בה הורשע מחמת הספק.
בפתח הדיון לפנינו ביקשנו לברר עם בא-כוח המערער האם אין להסתפק בהודעתה זו של המשיבה, שהרי זיכוי הוא זיכוי, והתוצאה המשפטית היא שלא ניתן לזקוף לחובתו של המערער את העבירה שבביצועה הורשע בהכרעת הדין של בית המשפט קמא ביום 1.6.2011.
בא-כוח המערער הודיענו כי המערער עומד על ערעורו, שכן לטעמו יש לזכותו, בנסיבות העניין, זיכוי מלא ומוחלט, זאת בהתחשב במחדלים ובליקויים חמורים שנתגלו במהלך חקירתו של המערער על ידי הרשות החוקרת ובפגמים קשים ומהותיים שנפלו באופן הפעלתו ופעולתו של המדובב.
מבלי שנקבע מסמרות בנדון, ומבלי שנידרש לקביעותיו של בית המשפט קמא בנושא זה, המערער רשאי להעלות את טענותיו באשר למחדלים ולליקויים החמורים שנתגלו לדבריו במהלך חקירתו, לפני הגורמים המתאימים, ויש להניח כי אלה תיבדקנה בצורה רצינית ואחראית על ידי הגורמים המוסמכים.
ואולם, משהונחה לפנינו הודעת המשיבה דנן, מצאנו לנכון להסתפק בקביעה כי המערער זכאי, כשהפועל היוצא ממנה הוא שהמערער חף מהעבירה בה הורשע, ומשכך לא ראינו לנכון להידרש לטענותיו של בא-כוחו לפנינו.
בית משפט זה פסק לא פעם בעבר כי: “זיכוי הוא זיכוי ואין דרגות לזיכוי” וכן כי “נאשם שזוכה מוחזק חף מעבירה תהיה ההנמקה לזיכוי, או הסיבה לזיכוי אשר תהיה” [רעו: ער”מ 1518/99 שוהם נ’ עיריית תל-אביב-יפו (4.5.1999). כן ראו: רע”פ 6034/07 אוריאל נ’ מדינת ישראל (8.11.2007)].
נוכח כל האמור לעיל, בהסכמת המשיבה, אנו מזכים את המערער מהעבירה בה הורשע על ידי בית המשפט קמא.
ניתן היום, ט”ז בכסלו התשע”ה (8.12.2014).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
________
