העליון דחה את בקשת המרגל גונן שגב (ח”כ לשעבר) נגד החלטת שב”ס לא לאפשר לו שימוש בטלפון להבדיל מאסירים בטחוניים “נפגש עם עורכי דינו בכלא” רע”ב 3898/19

המרגל גונן שגב שמכר סודות בטחוניים לאויב, עתר נגד שב”ס לאפשר לו לקיים שיחות טלפון עם עורכי דינו וזוגתו כשהוא דורש להשוות תנאים לאסירים בטחוניים שכן מאפשרים להם שיחות טלפון יוצאות. שגב מוחזק באגף פלילי רגיל, דבר המעיד כי הוא עומד בתנאי סעיף 4 ב’ לפקודה.

שב”ס טען כי לא נתקיימו במבקש החריגים הקבועים בסעיף 4 ב’ לפקודה, המאפשרים סטייה מן המגבלות הקבועות בה, לא ניתן לאפשר לו לבצע שיחות טלפון אל מחוץ לכותלי בית הסוהר, וכי שגב נפגש עם עורכי דינו בתוך הכלא.

שב”ס טען כי בניגוד לאסירים בטחוניים המרצים את המאסר בגין עבירות שלא כוללות חברות, מגע או קשר לארגון טרור או לגורם זר אחר, ושלגבי כל אחד מהם ישנה חוות דעת של גורמי הביטחון שאישרו לאותם אסירים שימוש בטלפון, כחלק מהחריגים הקבועים בסעיף 4 ב’.

השופט מני מזוז הסכים עם שב”ס ודחה את העתירה, נוכח ההסדר הקבוע בו שגב נפגש עם עורכי דינו בין כותלי הכלא.

1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ סגן הנשיא מ’ דרורי) בת”א 6259-04 מיום 29.7.2019 בה נדונה אחריותה של הרשות הפלסטינאית, היא המשיבה (להלן: הרשות), לנזקי המבקשת בגין מעשי טרור שאירעו בשנים 2003-2001.

2. המבקשת, חברה קבלנית המבצעת עבודות עפר, בניה, סלילת כבישים ועבודות פיתוח, התקשרה בשנת 2000 בהסכם עם משרד התחבורה לסלילת כביש 477 עוקף יתמא, ליד הישוב רחלים לקריית המדע באריאל (להלן: ההסכם). על-פי ההסכם סלילת הכביש הייתה אמורה להימשך כשנתיים וחצי, מיום 25.9.2000 ועד ליום 1.4.2003. לטענת המבקשת, פיגועי הטרור אשר בוצעות באותן שנים, ואשר כללו את רצח מנהל העבודה שלה, המנוח אשר אילוז ז”ל (להלן: המנוח), מנעו ממנה להמשיך את עבודותיה באופן סדיר וגרמו לה לנזקים כספיים משמעותיים.

3. בהסכמה דיונית הוחלט על פיצול הדיון בתביעה, כך שבשלב ראשון נדונה שאלת החבות והאחריות, וההחלטה בה היא ההחלטה מושא הבקשה דנן.

4. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי ראיות המבקשת לא הוכיחו את אחריותה של הרשות לפיגועים ספציפיים, למעט פיגוע אחד שבוצע בואדי חרמיה מיום 3.3.2002 (להלן: הפיגוע בואדי חרמיה). נקבע כי למעט פיגוע זה, לא הוכח קשר קונקרטי בין ההסתה של הרשות לבין כל אחד מהפיגועים המוזכרים בראיות המבקשת. אשר לפיגוע בואדי חרמיה נקבע כי לגביו הוכח כי הרשות נטלה חלק בפיגוע זה באמצעות מתן גושפנקא חוקית ולגיטימציה למעשה על-ידי בכירים מטעמה. משכך, נקבע כי הרשות אחראית לביצוע הפיגוע בואדי חרמיה, וכי כל הנזקים שנגרמו למבקשת כתוצאה מפעולות הסגר, הגבלות תנועה ומניעת כניסתה לאזור לצורך ביצוע עבודותיה, הם נזקים שהרשות אחראית להם.

5. בבקשתה טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את טענותיה באשר לאחריות הרשות להירצחו של המנוח, ואשר בגינו נגרמו עיקר נזקיה. בתוך כך, טוענת המבקשת כי אמנם רוצחו של המנוח והנשק בו בוצע הפיגוע לא נמצאו, אך המבקשת הביאה ראיות עקיפות רבות אשר בהצטברותן יש כדי לחייב את הרשות באחריות למעשה. נטען כי בנסיבות אלה, יש להעביר את נטל ההוכחה לרשות להוכיח כי אין לה אחריות למעשה הרצח.

6. לאחר העיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה, וזאת מבלי להביע דעה כלשהי לגופה של ההחלטה מושא הבקשה.

7. ככלל, הערעור על החלטות ביניים בהליך האזרחי יתבצע לאחר סיום ההליך בערכאה הדיונית ומתן פסק הדין. מתן רשות לערער במהלך ההליך על החלטות ביניים יינתן, בדרך כלל, רק אם דחיית מועד הערעור עשויה להשפיע השפעה ממשית על זכויות הצדדים, לגרום נזק של ממש לצד להליך, או להביא לניהול הליך מיותר או בדרך שגויה (ראו: רע”א 1092/18 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע”מ נ’ שטראוס בריאות בע”מ, פסקה 22 (25.12.2018)). זהו הדין גם במקרים בהם פוצל הדיון בתביעה נזיקית כך ששאלת החבות נדונה בשלב ראשון, וככל שנקבעת חבות מלאה או חלקית, נדונה שאלת הנזק בשלב שני (ראו והשוו: רע”א 9041/14 הרשות הפלסטינית נ’ פלוני ו – 15 אח’ (24.3.2015)).

8. זהו הדין אף במקרה הנדון. המבקשת לא הצביעה על כל טעם המצדיק לקיים ביקורת ערעורית על החלטת בית המשפט המחוזי בשלב זה, ולא התרשמתי (וגם, כאמור, לא נטען) כי ייגרם נזק של ממש למי מהצדדים או שהדבר יביא לניהול הליך מיותר אם יידחה הדיון בטענות הערעוריות של המבקשת בדבר החבות לשלב שלאחר מתן פסק דין סופי.

לנוכח האמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ‏ב’ בחשון התש”ף (‏31.10.2019).

_________________________

19065570_R01.docx   עכב

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il