העליון דחה ערעור עו”ד פואד חיר לבטל השעייתו לשנה מלשכת עורכי הדין: “הגיש בקשה כוזבת לביהמ”ש” בר”ש 6169/19

Spread the love

השופט מני מזוז דחה ערעור עו”ד פואד חיר, בטענה שהערעור מנסה לעטות כסות של שאלות עקרוניות, אולם ההכרעות שניתנו בהליך אינן חורגות מעניינו הפרטני של ההליך המשמעי הקונקרטי.

כנגד עו”ד פואחד חיר, הוגשה קובלנה בה יוחס לו כי הגיש בקשה כוזבת לבית המשפט בגדרה טען כי לא הומצאו אליו תצהירים, במסגרת הליך משפטי שניהל, למרות שהתצהירים הומצאו למשרדו כדין.

בגין כך יוחסו לו עבירות של הפרת החובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט, הטעיה אסורה, אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירות על פי חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה, בגין כך הוא נידון להשעייה של 12 חודשים.

בנוסף, הופעל נגדו עונש השעיה על תנאי של 3 חודשים שהיה תלוי נגדו בהליך אחר, ונקבע כי חודש אחד מההשעיה ירוצה במצטבר וסך הכל עו”ד פואד חיר יושעה מלשכת עורכי הדין 14 חודשים.

השופט מני מזוז דחה את הערעור, שכן הוגש בגלגול רביעי, ולא התעוררה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך.

בבית המשפט העליון

בר”ש 6169/19

לפני:

כבוד השופט מ’ מזוז

המבקש:

פואד חיר

נ ג ד

המשיבה:

לשכת עורכי הדין בישראל

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע’ זינגר) בעב”י 59862-03-19 וְ-בעב”י 1355-04-19 מיום 16.6.2019.

בשם המבקש: בעצמו

החלטה

בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה הוגשה קובלנה נגד המבקש בה יוחס לו כי הגיש בקשה כוזבת לבית משפט בגדרה טען כי לא הומצאו אליו תצהירים, במסגרת הליך משפטי שניהל, חרף העובדה כי תצהירים אלו הומצאו למשרדו כדין. בגין מעשיו אלה יוחסו למבקש העבירות הבאות: הפרת החובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט, הטעיה אסורה, אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין – עבירות פי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961 (להלן: החוק) וכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו-1986. המבקש הורשע בכל העבירות שיוחסו לו ונידון ל- 12 חודשי השעיה בפועל. כן הופעל עונש השעיה על תנאי לתקופה של 3 חודשים שהיה תלוי נגדו באופן שחודש אחד ירוצה במצטבר. כן הושט על המבקש עונש של 36 חודשי השעיה על תנאי, והוא חויב בהוצאות בסך 5,000 ₪.

שני הצדדים ערערו לבית הדין המשמעתי הארצי. המבקש ערער הן על ההרשעה והן על גזר הדין, ואילו לשכת עורכי הדין טענה כנגד קולת העונש. בית הדין הארצי קיבל באופן חלקי את ערעור המבקש על ההרשעה. נקבע כי ריבוי אישומים שמקצתם בעבירות סל ומקצתם בעבירות פרטיקולריות, ושהם כולם תולדה של מעשה אחד, מעצים את חומרת כתב הקובלנה בצורה שאינה מידתית. משכך נקבע כי בנסיבות המקרה דנן לא היה מקום להרשיע את המבקש בעבירת המשמעת של מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק. לצד זאת נקבע כי העונשים שהושטו על המבקש שקולים ומאוזנים והולמים את מעשיו, גם לאחר ביטול הרשעתו בעבירת הסל, ושני הערעורים על גזר הדין נדחו, בכפוף לתיקון טכני בניסוח העונש המותנה. כן מצא בית הדין הארצי להפחית את ההוצאות שהושתו על המבקש לסך של 2,500 ₪.

שני הצדדים לא השלימו עם הכרעתו של בית הדין הארצי ושבו וערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים, לפניו העלו טענות דומות. המבקש שב ותקף את הרשעתו ואת העונשים שהוטלו עליו, ואילו לשכת עורכי הדין טענה, בין היתר, כי לא היה מקום לבטל את ההרשעה לפי סעיף 61(3) לחוק.

בפסק דינו המפורט והמנומק מיום 16.6.2019 דחה בית המשפט (השופטת ע’ זינגר) את ערעורי שני הצדדים, למעט ערעור לשכת עורכי הדין לענין זיכוי המבקש מהעבירה לפי סעיף 61(3) לחוק, וזאת לאחר שקבע כי לא היה מקום שבית הדין הארצי יבטל מיוזמתו סעיף בהרשעה על יסוד נימוק שלא נטען על ידי המבקש ולא ניתנה לנציג הלשכה הזדמנות להתייחס לטענה זו.

עתה מונחת לפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה שב ומעלה המבקש את שלל טענותיו ביחס להליך המשמעתי כולו, אשר נדחו על ידי הערכאות קמא.

‎ לאחר עיון בבקשה ונספחיה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בקשה לרשות ערעור בענייני משמעת של עורכי הדין המתבקשת מבית המשפט העליון, אינה ניתנת בנקל, נהפוך הוא – הלכה היא כי רשות ערעור במקרים אלה – שהיא רשות ערעור ב”גלגול רביעי” – ניתנת במ‎שורה, בעיקר כאשר מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, בגדרי “מהדורה מחמירה” של הלכת חניון חיפה (ר”ע 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3) 123 (1982)), כביטויו של השופט רובינשטיין בבר”ש 1958/09 ברי נ’ הועד המחוזי של לשכת עוה”ד בתל אביב, פסקה ז (10.5.2009)).

בענייננו אינה מתעוררת כל שאלה כאמור. אכן, כמקובל, המבקש מנסה לעטות על טענותיו כסות של שאלות עקרוניות, אך לאמיתם של דברים הטענות וההכרעות שניתנו בהליך זה אינן חורגות מעניינו הפרטני של ההליך המשמעתי הקונקרטי. גם ביטול הזיכוי של המבקש בגין העבירה לפי סעיף 61(3) לחוק נעשה מטעמים דיוניים, ואינו בגדר הכרעה לגופו של ענין באשר לשאלה של אישום בעבירת סל לצד עבירה פרטיקולרית בגין אותו מעשה. לכך יש להוסיף כי לביטול ההרשעה כמו גם להחזרתה על כנה לא הייתה נפקות עונשית.