עו”ס אתי דור דוברובינסקי הגישה תביעת השתקה סלא”פ SLAPP נגד לורי שם טוב
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-1md
אתי דור דוברובינסקי חטפה את ילדיה של האמא לורי שם טוב בינואר 2009. כדי להצדיק את פשעיה החמורים – חטיפת ילדים וכליאתם ללא צורך במתקן חרום חצי שנה, הגישה נגד האמא עשרות תלונות שווא כוזבות שנסגרו – כולן – מחוסר אשמה. כשראתה הפק”ס התובעת, כי התרגיל המלוכלך של הגשת תלונות כוזבות איננו עובד, הוציאה צו הטרדה מאיימת נגד האמא ובמעמד צד אחד קיבלה מבוקשה. כעבור שבוע בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, הוכח לשופטת כי פקידת הסעד שיקרה. השופטת אגי זהבה במקום לנזוף בפקידת הסעד, הוציאה צו איסור פרסום והשאירה את הצו המכפיר והשקרי על כנו. האמא הגישה ערעור למחוזי, אולם מפאת חוסר יכולתה להפקיד ערובה בסך 20,000 ש”ח שנדרשו ממנה באותה עת, הערעור לא נדון.
באוקטובר 2009 הוגש על ידי אתי דור כתב תביעה כוזב ושקרי בבימ”ש שלום ת”א ת.א. 29514-10-09, בסך 206,000 ש”ח נגד האמא והעיתונאי יעקב בן יששכר.
האמא נדהמה, זאת אם לנקוט לשון המעטה, לגלות כי במסגרת התובענה מטעם אתי דור אמירות ונספחים הלקוחים מהליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, אשר כידוע הינם הליכים חסויים.
מושכלות יסוד הן, כי הליכים המתנהלים בפני בית המשפט לענייני משפחה ונוער הינם בדלתיים סגורות ולא ניתן לעשות בהם שימוש או לחשוף את תוכנם שלא לצורכי ההליכים המתנהלים בפני ביהמ”ש לענייני משפחה ונוער, אלא אם ניתנה הסכמת כל הצדדים בתיק להסרת החיסיון. סעיף 68 (ה) לחוק בלתי המשפט (נוסח משולב), תשמ”ד – 1984 קובע:
(ה) על אף הוראות סעיף 68(א)
(1) עניני משפחה, כמשמעותם בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ”ה-1995, למעט תובענות לפי חוק הירושה, התשכ”ה-1965, שעילתן אינה סכסוך בתוך המשפחה ותובענות לפי חוק השמות, התשט”ו-1956, ולפיכך חוק קביעת גיל, התשכ”ד-1963 – יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בענין, כולו מקצתו, בפומבי;
חרף האמור, פעלה פקידת הסעד התובעת באופן חצוף, מקומם, תמוה וחסר תום לב בבחינת “לית דין ולית דיין”, תוך שהיא שוזרת לאורך תובענתה ותצהיר עדות הראשית שלה אמירות ונספחים הלקוחים כל כולם מהליכים שעודם תלויים ועומדים בבית משפט לעניני משפחה וכדלקמן:
יעקב בן יששכר היה אבא משמורן לילדה אחת (שחצתה זה מכבר את גיל 18 שנים), ובאותה תקופה לא היו לו ילדים נוספים.
למען הסר ספק יובהר, כי הפוסט לא נכתב מתוך חשש שמא יש בתוכן הדברים שנכתבו בכתב תביעה על ידי פקידת הסעד כדי לפגוע באמא ובעיתונאי (ואולי אף להפך) אלא כדי ללמד על כך שפקידת הסעד התובעת אינה בוחלת באמצעים להוכיח את תביעת הסרק שלה, וזאת בנוסף להאשמות הבזויות וחסרות השחר שלה ושל איציק פרי שכיהן בעבר כיו”ר איגוד העו”ס במסגרת תצהיריהם כנגד אופיים של האמא והעיתונאי, הורים כשירים, טובים וראויים לילדיהם.
הנתבעים ביקשו שוב ושוב מבית המשפט להורות על מחיקת הסעיפים הנוגעים להליכים משפטיים שנדונו ו/או עדיין נדונים בבית משפט לענייני משפחה, ואף ביקשו לחייב את התובעת בהוצאות לדוגמא בגין חומרת התנהלותה הפסולה אשר הולידה את הצורך בהגשת בקשות – לשווא. מערכת המשפט שהפכה את העובדות הסוציאליות לפרה קדושה, שכחה שגם פרה קדושה סופה להישחט בסופו של דבר.
עולות השאלות, מה קורה כאשר לתוך המרחב המשפטי נכנס “סוס טרויאני”? מה קורה כאשר לאותו מרחב נכנסת פק”ס אשר מבקשת לעשות שימוש במרחב זה למען הצגת מידע כוזב (ביודעין) בפני הציבור, תוך שהיא חורצת את גורלם של קורבנותיה (ממש כך!) וכל זאת אך ורק למען מטרה אחת – קידום אינטרסים פרטיים של גורם פרטי (גרוש עבריין מורשע) המשלשל לכיסה תמורה בעד אותם הכפשות כוזבות ואסורות?
השאלות הנ”ל אלו הן, בין היתר, השאלות שעומדות להכרעה בפני השופטת נועה גרוסמן.
וביתר פירוט: התובע מס’ 2 איציק פרי לשעבר יו”ר איגוד העו”ס, איננו מכיר את האמא והעיתונאי, מעולם לא פגש בהם קודם לכן, לא ביקש מהם להסיר פרסומים כלשהם, ופקידת הסעד התובעת משתמשת בו כמנגנון להכפשת והרתעת הורים הנאבקים לגדל את ילדיהם. למעשה, אתי דור משתמשת באיגוד העו”ס על מנת “לחסל” את כל העומד בדרכה, בין אם אלו הורים שהיא מטפלת בתיקיהם, ובין אם אלו באי כוחם (איימה להגיש תלונה כוזבת נגד עו”ד רז משגב בלשכת עורכי הדין) ועיתונאים – כאשר פקידת הסעד לא בוחלת באמצעים כדי לממש את מטרתה, כולל ריסוק כלכלי של האמא.
חיסול האמא והסובבים אותה, הוא בבחינת האמצעי המקדש את המטרה: האמצעי – הגשת כתבי תביעות שקריים חסרי בסיס, “מבול” תלונות שווא כוזבות במשטרת ישראל מכפישים וכוזבים. המטרה – חיסול האמא הקורבן והסובבים אותה.
פקידת הסעד מבקשת בכתב תביעתה “לחסל” את האמא והעיתונאי, הכל תחת פלטפורמה “עובדת ציבור” לכאורה ולכאורה בלבד, והכל במסווה של “עבודת קודש” ועוד ועוד ערכים שבין פקידת הסעד לבינם אין כל קשר ולו הקלוש ביותר ואת כל זאת עושה פקידת הסעד ללא שהיא נותנת כלל לאמא הקורבן ולו את זכות התגובה המינימלית, הבסיסית, המתבקשת והאלמנטרית.
כפי שנראה להלן, להתנהלות הפסולה, האסורה והמנוגדת לערכים וחוקים שהינם אבני יסוד בשיטת המשפט הישראלי, יש לשים סוף ולאלתר. בית המשפט אמור להגן, ובאופן מיידי, על האמא והעיתונאי, שנקלעו ל”משבצת” הקורבנות התורניים של פקידת הסעד ופטרונה איגוד העו”ס, נוכח ה”חטא” ה”איום” שביצעו – פרסום חטיפת ילדיה של האמא בידי העו”ס.
כפי שנראה להלן, כתבה זו הינה בעלת ערך ציבורי ומשפטי עצום ודומה כי על כל גורם הקשור למערכת המשפט במדינת ישראל (שופטיה ועורכי הדין) לצעוק זעקה ולשים סוף להתנהלות המתוארת לעיל של פקידת הסעד שמוציאה ילדים בכפיה ממשמורת ההורים, ואחר כך תובעת אותם בסכום אסטרונומי בשווי דירה קטנה.
