עו”ד משה זינגל איחר בהגשת בקשת ערעור והעליון דחה הארכת מועד להגשת בר”ע מאחר ופסק הדין הומצא לו בדואר אלקטרוני במועד בש”א 5959/19

Spread the love

אצל הרשמת שרית עבדיאן אין אפליות. היא דוחה את כולם. עו”ד משה זינגל הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בר”ע על פסק דין של ביהמ”ש המחוזי בגדרו נדחתה בקשה לביטול פסק בוררות, והרשמת דחתה את הבקשה כשהיא מציינת שפסק הדין הומצא לעו”ד זינגר באמצעות תיבת הדוא”ל ביום 28.4.19, והמצאה בדואר אלקטרוני כמוה כמסירה.

עו”ד זינגר חוייב בתשלום 1,000 ש”ח הוצאות למשיבים, למרות שהם לא הגיבו. סתם כך, הרשמת נתנה להם צ’ופר לקניית סופגניות רולדין.

בבית המשפט העליון

בש”א 5959/19 – ג’

לפני:

כבוד הרשמת שרית עבדיאן

המבקש:

משה זינגל

נ ג ד

המשיבים:	1. אנפה לימטד
	2. יעקב הג’י – עזרא

בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור; תשובה מטעם המשיבים; תגובה מטעם המבקש

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 21.4.2019 (להלן: פסק הדין), בגדרו נדחתה בקשה לביטול פסק בוררות והתקבלה בקשה לאישורו.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים לא ראיתי להיעתר לבקשה.

עיון באתר “נט המשפט” מעלה כי פסק הדין הומצא למבקש באמצעות משלוח לתיבת הדואר האלקטרוני שלו עוד ביום 28.4.2019. עוד עולה כי כתובת הדואר האלקטרוני, אשר אליה הומצא פסק הדין, מופיעה במערכת “נט המשפט” ככתובת להמצאת כתבי בי-דין אל המבקש, עורך דין במקצועו. אשר על כן, מדובר בהמצאה של פסק הדין לפי הוראות תקנה 497ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). אכן, תקנה 497ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי “כתב בי-דין אלקטרוני שנשלח אל כתובת מאובטחת של דואר אלקטרוני כאמור בתקנת משנה (א), יראוהו ככתב שהומצא במסירה אישית לנמען ביום ובשעה שצוינו באישור המסירה האלקטרוני, אם לא הוכח היפוכו של דבר” [ההדגשות לא במקור – ש.ע.]. היינו, בעל דין רשאי להפריך את החזקה הקבועה בתקנה 497ג(א) באשר להמצאת כתבי בי-דין באמצעות שליחה לתיבת הדואר האלקטרוני שנמסרה על-ידיו. בענייננו, איני סבורה כי המבקש עמד בנטל זה. כל שצוין על-ידי המבקש בגדרי תצהיריו הוא כי פסק הדין לא התקבל אצלו כדין, מבלי שניתנה כל התייחסות לכך שפסק הדין נשלח אליו באמצעות מזכירות בית המשפט המחוזי לכתובת הדואר האלקטרוני שנמסרה על-ידיו.

משקבעתי שההחלטה הומצאה למבקש ביום 28.4.2019 כדין, הרי שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה זו הוא יום 28.5.2019. היינו הבקשה שבכותרת, שהוגשה ביום 10.9.2019, הוגשה באיחור ניכר לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור. טענותיו של המבקש באשר לטעם המצדיק את הגשת ההליך באיחור מתמקדות בסיכוייו. אולם, לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהתחשב באמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור על החלטות בנושאי בוררות (ראו, למשל: רע”א 6823/19 שגיא נ’ בר זכאי, פיסקה 7 (6.11.2019)), איני סבורה כי סיכויי ההליך מהווים “טעם מיוחד” להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור.

אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 1,000 ש”ח.

ניתנה היום, ‏כ”א בכסלו התש”ף (‏19.12.2019).