ארי-אל לביא מספרת על זוועות משפחת אומנת ויצו ועל הפגיעות המיניות שחוותה: "היינו צריכים לקום בשש בבוקר ולשטוף את הבית. הורשנו להתקלח פעם בשבוע. לא יכולנו להביא חברים והמשפחה נקטה נגדנו באלימות"

"קמתי משנת צהריים ומשהו כתום ריצד לי בעיניים. הערתי את סבתא שלי שהריחה ריח נפט עז ופתחה את דלת האמבטיה. עמדנו בהלם לאור הלהבות. אמא שלי עמדה בלב המקלחת בחצאית הארוכה שלה ועלתה באש לנגד עינינו",

משחזרת ארי־אל לביא את רגעי הבעתה שבהם היתה עדה בגיל שבע לאמה העולה בביתה בלהבות.

"ניסינו להתקשר להזעיק אמבולנס ולחייג למשטרה, אבל חוגת הטלפון היתה חתומה במנעול. ניסינו לרוץ לפתוח את הדלת, אך היא היתה נעולה ולא היה לנו מפתח. צרחנו מהחלון ושכנים הזעיקו כוחות הצלה. אמי הובהלה לבית החולים וכעבור כמה ימים מתה מפצעיה".

במלים לופתות מגוללת לביא, בת 43, בספר הביכורים שלה "דרך העיניים של יוספה", ילדוּת בצל אלימות, פגיעות מיניות שחוותה והפקרה מצד שירותי הרווחה. "זה כתב אישום של אשה שבגרה וצמחה בכוחות עצמה בחצר האחורית של ישראל", היא אומרת ומתגלה כאשה חזקה, מרשימה, מלאת אופטימיות ורוח מאבק השואפת להציב על סדר היום הציבורי בישראל את נושא האלימות במשפחה — ובפרט את ההשלכות הקשות של התופעה על ילדים הגדלים באווירה רעילה ונחשפים להורה מתעלל.

לאחר מות אמה, הועברו לביא ושני אחיה על ידי רשויות הרווחה למשפחת אומנה של ויצו. "גרנו בבית אומנה שנוהל על ידי משפחה שגרה איתנו, ואחת לכמה שנים התחלפה המשפחה", היא מתארת. "היינו פתאום באווירה של חוקים נוקשים מאוד שלא הורגלנו אליהם — היינו צריכים לקום בשעה שש לפנות בוקר, לפני בית הספר, ולשטוף את הבית. הורשנו להתקלח רק פעם אחת בשבוע, לא יכולנו להביא חברים", היא מתארת. "כשהמשפחה השנייה שהגיעה נקטה אלימות נגדנו לא יכולתי לסבול את זה ודיווחתי במשטרה". כתוצאה מכך לביא הופרדה מאחיה והועברה לסבתה. רק כעבור שנה החליפה הנהלת ויצו את המשפחה, ושני אחיה הועברו לפנימייה.

איך את מתייחסת לנושא הוצאת ילדים מהבית?

"סבתא שלי היתה הדמות שעיצבה אותי והיא נלחמה עלינו. היא היתה אשה חזקה, בת 63 באותם הימים. היא ביקשה לגדל אותנו אבל לא נתנו לה. אם היו נותנים לה כלים ועוזרים לה לגדל אותנו — זה היה עדיף. אני לא נגד הוצאת ילדים מהבית באופן גורף. אני נגד זה שלמדינה לא אכפת מהילדים האלה רגע אחרי שהם מוצאים מהבית. ילדים שנשלחים לאומנה, לאימוץ, לפנימייה זועקים ואף אחד לא מקשיב להם. המדינה לא נמצאת שם רגע אחרי שהוציאה אותם מהבית. הרבה מהם מידרדרים ומגיעים לרחוב, הרבה סובלים מאלימות במקומות אליהם נשלחו שאמורים להגן עליהם כביכול. כל התחום עדיין פרוץ ומוזנח מאוד".

מתחת למיטה

ספרה יצא בהוצאת מדיה 10 (עורכת: לילך בן־דוד). "שילמתי מכספי להוצאה סכום גבוה מאוד", היא אומרת. "זה היה חשוב לי רק בשביל הזכות לזעוק את הזעקה הזאת עבור ילדים הגדלים בבתים אלימים ושאין להם קול. נאבקתי בעצמי לכתוב את הספר. זה היה כמו לנקז מוגלה עמוקה. עברתי ימים של דיכאון, נדודי שינה ושינויים קיצוניים במשקל. אני לא יכולה להגיד שהכתיבה ריפאה אותי והעלימה את הכאב. הילדה הקטנה שהיתה עדה לאלימות עדיין חיה בתוכי, היא לא נעלמה, אבל היום אני במקום אחר לגמרי".

היא נולדה בקרית שמונה. אמה עלתה מהודו לישראל בגיל שבע ונישאה בגיל 16 לעולה צעיר מהודו. לביא, הבכורה, נולדה כשאמה היתה בת 17 בלבד. הבית היה רווי באלימות. אביה הפעיל אלימות קשה נגד אמה שברחה מעת לעת מהבית. הוא היה מאתר אותה, מבקש את סליחתה, מתפייס עמה ושב לדפוס האלים נגדה עד מהרה. "היתה פעם שהוא ניסה להבעיר את הבית", היא אומרת. "אמי היתה בהריון ואספה במהרה אותי ואת אחותי הקטנה ומילטה אותנו מהבית. היא נמלטה איתי לבתי קרובים וגם למקלט לנשים מוכות. אין לי זיכרון מהשהות במקלט לנשים מוכות, אבל יש לי זיכרון אחר כילדה קטנה — שאני ושני אחיי הקטנים מתחבאים מתחת למיטה מאימת האלימות של אבי". היא מהרהרת ומוסיפה:

"אני חושבת שאישה שסובלת מאלימות במשפחה חייבת להבין שהנפש של ילדיה מדממת מלגדול באווירה כזאת. אשה מוכה נשארת פעמים רבות עם גבר אלים כדי לשמור על התא המשפחתי אבל חשוב שהיא תבין שהיא חייבת לקום ולהציל את עצמה וילדיה ולא להישאר בתופת שכזאת. אמי חזרה אל אבי כי היא חשבה שאנחנו צריכים דמות אב. היא עצמה התגעגעה אליו ורצתה להאמין שהוא ישתנה. בנוסף, באותה התקופה בקהילה ההודית בישראל היתה נטייה לשמרנות והופעלו עליה לחצים שאישה צעירה לא יכולה לגור לבד ושתקבל אותו".

בגיל 22 התגרשה אמה, אך עד מהרה החלו הלחצים החברתיים והיא אולצה להתחתן. בגיל 23, כאם לשלושה ילדים קטנים, היא נישאה לאלמן בן 50, אב לחמישה. המשפחה העתיקה את מגוריה לשדרות. בן זוגה שהיה מאבטח החזיק נשק בבית. "האלימות שבה והופעלה מחדש כלפי אמי", אומרת לביא. "הפעם היה גם נשק שאפשר היה לנפנף בו ולאיים. מאחת התקריות שנשלף נשק בבית ונורו יריות בתקרה נותרה לי צלקת ברגל.

אמה מתה לנגד עיניה, כשהיא עולה באש. "בן זוגה השני טען שאמי התאבדה בעוד שסבתי טענה שהוא גרם למותה", היא מספרת. "אמי עשתה הכל כדי שנהיה מאושרים אז במשך שנים היה קשה לי להאמין שהיא התאבדה, אבל כיום כאשה בוגרת אני יכולה כבר להבין שהוא שבר את נפשה. לשבור רוח של אשה באלימות יום־יומית זה רצח לכל דבר. אם היא הציתה את עצמה או שהוא גרם לזה, זה נשאר כחידה כואבת בשבילנו".

בימים שאמה נאבקה על חייה בבית החולים ועד שמתה מפצעיה, עברה לביא התעללות מינית מצד ילדיו של בן זוגה השני של האם, שניצלו את מצוקתה ואת העובדה שלא היה מבוגר לפקח עליהם. "רק במהלך הכתיבה של הספר העזתי לשחרר ולבטא לראשונה את החוויות שעברתי", היא אומרת. "כשעברתי את הפגיעות המיניות לא הבנתי בכלל מה עברתי. הייתי בסך הכל ילדה בת שבע. כשכבר הבנתי — לא סיפרתי. גם לא היה לי למי לספר. רק כשכתבתי את הספר הבנתי מה בדיוק עברתי. הבנתי לעומק יותר מאשר כל טיפול שעברתי בחיי".

את מרגישה שהמדינה מפיקה לקחים ושיש התקדמות במאבק נגד אלימות במשפחה?

"לא. כלום לא השתנה. היתה מחאה מרשימה ב–2018 נגד אלימות כלפי נשים ועצרת מרגשת בכיכר רבין בתל אביב שאלפים זעקו בה ש'דם נשים אינו הפקר'. עם זאת מספר הנרצחות השנה מעיד על אוזלת היד של הרשויות ושהתופעה עדיין לא מטופלת. אני בת לאם שסבלה כל חייה מאלימות קשה ושילמה בחייה באופן קשה על כך. אני עומדת בהפגנות כמה עשורים אחרי וכלום לא השתנה — ההיפך. אין מודעות לתופעה מצד המשטרה, בתי המשפט והממשלה, אין אכיפה ראויה, אין תקציב לטיפול בנשים, אין תקציב לשיקום הגברים ובעיקר הילדים שגדלים באקלים אלים שכזה לא מטופלים בכלל. אני רק רואה איך המעגל הזה עובר מדור לדור ולא מצטמצם ונעלם. לא יכול להיות שנשים נמצאות בסיכון חריף שכזה גם כיום. מדהים אותי שעד היום הפתרון היחיד שהמדינה מציעה הוא מקלט לנשים, כלומר, שהן יתחבאו. הייתי רוצה להבהיר שזה טרור לכל דבר שמתחולל בבתים כנגד נשים וילדים קטנים וחייבים לטפל בו בצורה עמוקה כי התופעה קשה ונרחבת".

את שמה הפרטי החליפה מיוספה לארי־אל כבר בגיל הנעורים כדי להתנער מהעבר ומקשר לאביה. "אמי חוותה אלימות קשה מצד אבי אבל אהבה אותו ואף שלא היה נוכח בלידה, ריצתה אותו וקראה לי 'יוספה' בהשראת שמו 'יוסף'", היא מסבירה. "כשהחלפתי את השם לארי־אל זה היה רגע מכונן בחיי. רגע של בחירה בשביל אחר בחיים". בספרה היא כותבת: "יוספה הקטנה מקננת בלבי. ארי־אל מתחזקת בזכותה אך גם נשברת מהמחשבות, מהגעגוע. מי חזקה יותר? אני בעצמי לא יודעת?"

סגירת מעגל

היא נישאה בגיל 18 וספרה נחתם בפרק חיים זה. "בחרתי לעצור את הספר בתחנות החיים המוקדמות", היא אומרת. "אני כותבת כיום את הספר השני שמגולל את המשך החיים". לביא התחתנה ונהפכה לאם צעירה ולדבריה הרגישה שהיא מחליפה כלא בכלא. "הרגשתי שאני מתאדה ונעלמת", היא אומרת. "חששתי לשעתק את חיי אמי". כעבור עשר שנים התגרשה. כעבור חמש שנים הכירה את בן זוגה הנוכחי ונולדה להם ילדה הקרויה על שם סבתה, אביגייל. "יש לי כיום זוגיות מדהימה והחיים שלי מאוד שקטים", היא אומרת בחיוך גדול. "אני אוהבת שקט", היא צוחקת. בנה הבכור משמש בעצמו כהורה אומנה והיא רואה בזה סגירת מעגל.

לביא עובדת כקוסמטיקאית בעלת קליניקה עצמאית ומתמחה בטיפולי פנים. בין לבין היא מרצה על ספרה ונגד אלימות במשפחה. "חשוב לי שהדברים האלה יגיעו לאנשי חינוך", היא אומרת, "כדי שיהיו ערים לילדים הסובלים מאלימות בבית ולא מטופלים, לשופטים ולעובדים סוציאליים והורים מאמצים ומשפחות אומנה שיפנימו כמה אלימות במשפחה מצלקת ילדים שגדלים בבית שכזה. אבל הכי חשוב לי להגיע לאמהות שסובלות מאלימות, שיבינו את הנזק שנגרם לילדים שלהן, ולילדי אומנה שיבינו שהם יכולים לשנות את גורלם. שני אחיי הקטנים התרסקו מהילדות שהיתה לנו. הם לא מצליחים כיום לחיות חיים יציבים, אחותי במיוחד — ילדיה לא בחזקתה והיא סובלת מפגיעות נפשית קשה".

איך את מסבירה את הכוח שלך להצליח לשנות נתיב חיים?

"אני באה ממקום שלא האמינו בי בכלל, ממקום שלא היה לי מה לאכול. אמרו לי כל חיי שעדיף שאעבוד בניקיון כדי שתהיה לי פרנסה. סבלתי מילדוּת מגזענות בגלל צבע עורי ותמיד זילזלו בי כי גדלתי בבית אומנה. כל חיי הייתי כפופה. דיברתי בשקט. תמיד הנמיכו אותי. אף פעם לא היה לי כסף לחיות. אבל מהמקום הזה צמח לי החוזק והקול שאומר —– אני אוכיח לכם שאני יכולה, אני אוכיח שאני יותר ממה שאתם חושבים שאני. אף פעם אנחנו לא יכולים להעריך את הכוחות שטמונים באחרים. אני עדיין כואבת את העבר שלי אבל לא נותנת לכאב הזה להביס אותי".