נעם סולברג דחה העתירה להדחתו של שופט הזוועות אברהם הימן: אסור לכתוב ביקורת על שופט כי זו “השתלחות פוגענית” בג”ץ 750/20

Spread the love

מכל השופטים בבית המשפט העליון אסתר חיות נתנה דווקא לנועם סולברג לטפל בעתירה 750/20 להדחתו של השופט אברהם הימן מהמחלקה הפלילית של בית משפט מחוזי בתל אביב. נועם סולברג ידוע כמי שמחפה על כל מחדל שיפוטי, ולא משנה כמה נורא ואיום המעשה השיפוטי, נועם סולברג תמיד יצדיק את השופט הסורר. לראייה, גם אחרי שבית הדין המשמעתי לשופטים בו ישבו 2 שופטי עליון ושופטת מחוזית בעניינה של השופטת רונית פוזננסקי כץ שתיאמה מעצרים עם המשטרה ומכרה מראש מעצרים לפי החליל של המשטרה, והוחלט לפטר אותה, הגיח סולברג משום מקום וביטל את הפיטורין שלה. עכשיו הוא גם מכסת”ח את השופט הנוראי אברהם הימן. נזכיר שאברהם הימן הוא מצרי שספג בינקותו את מורשתו של פרעה הרשע, ואין זה ברור מדוע לא נשאר שם. טוב היה לאנושות אילו היה נשאר במולדתו.

התנועה למען איכות השפיטה בישראל הגישה בגץ להדחתו של הימן, בג”ץ 750/20. היה ברור שסולברג הולך לדחות את הבג”ץ. אבל סולברג רצה להטיל הוצאות וכדי להטיל הוצאות הוא צריך לבקש מהמדינה להגיב, ואז יש לו סיבה להטיל הוצאות, וכך הוא עשה. המדינה באמצעות הפרקליטה סיון דגן, הגיבה וטענה כל מיני שטויות כגון שלא היה מיצוי הליכים, ושלא היו פניות קודמות לגורמים מוסמכים שידיחו את אברהם הימן, וסולברג חיכה 3 חודשים וכתב כמה שורות סתמיות כמו תוכי – העתיק את קשקושיה של הפרקליטה סיון דגן.

נתנחם שעכשיו יש פסק דין שמתפרסם ונכנס למאגרים ובו מתועדים פשעיו של השופט אברהם הימן – כך שכל העולם יוכל לדעת מי הוא. מדובר בשופט זוועתי, עם קול זוועתי, מומחה בתפירת תיקים ובהרשעות שווא שאנשים היוצאים מאולמו חוטפים רפלקסים של הקאה. כבר לפני עשור החלו להתפרסם עליו כתבות שהוא שופט המחמד של המשטרה והפרקליטות, ועושה דבריהם. הנה סיכום מדבריו של סולברג מה היו הסעדים המבוקשים:

“העתירה שלפנינו הוכתרה, “עתירה מנהלית להדחת השופט אברהם הימן מתיקים פליליים”. במסגרתה, מבקשת העותרת, המכנה עצמה ‘התנועה למען איכות השפיטה בישראל’, כי יוצא צו על-תנאי, שבגדרו נורה למשיבים ליתן טעם:
(א) מדוע שלא יודח השופט א’ הימן מהמחלקה הפלילית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, או מדוע שלא יודח ממערכת השיפוט בישראל, ללא פנסיה.
(ב) מדוע משלמת הנהלת בתי המשפט שכר חודשי לשופט א’ הימן; ומדוע שהוא מצדו “לא יחזיר את כל השכר שגבה מהמדינה בתואנת שווא שהוא פועל כ’שופט’, והוא יגבה החזרי שווי שכרו החודשי מפרקליטות המדינה שהיא מעסיקתו בפועל”.
(ג) מדוע מדינת ישראל לא תגבש כללי מעקב גלויים ושקופים אחר שופטים שאינם פוסקים בהתאם לחוק, או מתעללים בציבור, או שאינם ניטראליים, או שמשמשים סניף של התביעה, או שהחלטותיהם נהפכות תדיר בבית המשפט העליון, או שמצטברות נגדם תלונות רבות בנציבות תלונות הציבור על השופטים ובתקשורת; ומדוע שלא תנקוט אמצעים להדחתם.
(ד) מדוע לא יפרשו המשיבים את חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב 1982- (להלן: חסד”פ), בהתאם למשפט האמריקאי, ויישמו את דוקטרינת ‘פירות העץ המורעל’.
(ה) מדוע הכשרתם של שופטי ישראל אינה כוללת למידה על זכויות אזרח יסודיות; ומדוע שלא ישולבו בהכשרות “גם הרצאות של נציגים מטעם האוכלוסייה אשר השופטים נוגשים ומתעללים בהם, כגון סנגורים פרטיים שלא מהסנגוריה הציבורית (שהיא משת”פית של הפרקליטות), נציגי עצורים, נציגי אבות גרושים שסובלים מתלונות שווא”.
עוד ביקשה העותרת, כי יוצאו צווים מוחלטים להדחת השופט הימן מהמחלקה הפלילית; להשבת השכר שגבה מהנהלת בתי המשפט מיום שהחל את עבודתו; להורות לשופטי ישראל ליישם ולפרש את החסד”פ על-פי דוקטרינת ‘פירות העץ המורעל’; ולהורות למכון להכשרת שופטים לגוון את ההשתלמויות לשופטים.

ככתוב בפסק הדין של סולברג:

“מרבית העתירה מוקדשת לטענות קשות, בוטות ופוגעניות המכוונות נגד השופט הימן, כלפי עבודתו השיפוטית, וכלפי שופטים נוספים אשר לטענת העותרת ‘משכפצים’ אותו. העותרת טוענת, כי גישתו של השופט הימן תביעתית, וכי הוא מוטה תדיר לטובת המשטרה והפרקליטות. עוד נטען, כי השופט הימן מאחר לדיונים, “עושה חיים קלים למשטרה”, מתאם עמה מעצרים, נוסע לחו”ל שעה שעצורים בתיקים שבטיפולו נותרים במתקני מעצר, ועוד. העותרת מוסיפה, כי נשיאו הקודם של בית המשפט המחוזי בתל- אביב, השופט א’ אורנשטיין קבע, כי השופט גונטובניק יהא מנוע מלשבת בתיקים פליליים בשל גישתו הסנגוריאלית, ומכאן “שיש סמכות להזיז שופטים, ואם קיימת סמכות כזו, אין יותר ראוי מכב’ השופט הימן להזזה שכזו”. העותרת מוסיפה עוד כהנה וכהנה טענות נגד תפקודו של השופט הימן, ודרכי התנהלותו, תוך שהיא נסמכת על כתבות עיתונאיות, וכמה החלטות שיפוטיות”.

שימו לב כיצד סולברג שופט עליון, מעוות ומסלף את המציאות בכתיבה המשפטית העקומה שלו. ראשית מבחינתו כל ביקורת על שופט זו “השתלחות” ו”טענות קשות ובוטות”, וגם “פוגעניות”. כך השופט נעם סולברג מתחמק מלדון בגופן של הטענות כאשר הוא מכנה אותן “משתלחות”. אצל סולברג כל ביקורת היא משתלחת, כי מבחינתו אסור בכלל להעביר כל ביקורת על שופטים. הם הרי מלאכים צחורי כנפיים. אחר כך הוא גם מיתמם כאילו לא ידוע מה הסמכות להדיח שופט ממחלקה פלילית. בעתירה הייתה דוגמא בדיוק בעניין זה: כאשר השופט גרשון גונטובניק פסק יותר מידי לטובת הציבור ונגד המשטרה, הפרקליטות פנתה לנשיא איתן אורנשטיין וביקשה שיעיף את גונטובניק מתיקים פליליים, וכך אורנשטיין עשה. אורנשטיין היה אחראי גם על הימן, כך שאין ספק שהוא היה יכול להעיף גם את הימן באותה צורה בה הוא העיף את גונטובניק. ולקינוח, סולברג גם טוען שהעתירה מבוססת על “כתבות עיתונאיות”. הוא רק שוכח שבכתבות העיתונאיות יש מראי מקום לפסיקה, ושאת הפסיקה בישראל לא מפרסמים כי כמעט תמיד יש עליה צו איסור פרסום. איך אם כן הציבור יכול להגיע אל מידע כאשר אותו שופט שרוצים להדיח אותו מטיל צא”פ על כל הפסיקות המשמעותיות שמוכיחות שהוא נבל?

סולברג מפנה לסע’ 7 לחוק יסוד השפיטה המונה 5 מקרים של הפסקת כהונה של שופט, למשל יציאה לפנסיה, והוא נותן את הרושם כאילו זו רשימה סגורה, למרות שקיים מקרה מובהק נוסף שנקרא “בחישה מאחורי הקלעים”. אבל פה העתירה לא ביקשה להפסיק את כהונתו של אברהם הימן בכלל, אלא נתבקשה “הזזה ממחלקה אחת למחלקה אחרת שאיננה פלילית”. הזזת שופט זה דבר שקורה כל הזמן וזה בסמכותו של נשיא בית משפט, וזה לא קשור בכלל לסע’ 7 לחוק השפיטה. מדוע אם כן סולברג ציטט דווקא את הסעיף הזה, שהוא לא רלבנטי? השערה שלנו היא שיש לו מתמחה טיפש ואידיוט שהכין לו את הטיוטה, ושסולברג עצמו לא טרח לקרוא את הגרסה הסופית עליה הוא “חתם”.

פסק דין זה ממחיש עד כמה צבועים שופטי ישראל, ושקרנים. מצד אחד הם הראשונים לכתוב עד כמה חשובה הביקורת הציבורית על תפקודם של משרתי העם, אבל ברגע שמישהו מעלה ביקורת על שופט, מייד השופטים נחרדים ושולפים את הטענה שזו לא ביקורת אלא “השתלחות”. וכך בעצם כל ביקורת הופכת להיות השתלחות, וכך מטאטאים את הביקורת מתחת לשולחן.

להלן פסק הדין. יחד עם סולברג ישבו בהרכב עוד שני שופטים תואמי סולברג – מני מזוז ואלכס שטיין שגם הם כמו סולברג וכמו הימן סניפים של הפרקליטות בתוך מערכת המשפט והם גרועים לא פחות ממנו.

השופט נעם סולברג סניף של הפרקליטות בתוך מערכת המשפט

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 750/20

לפני:	כבוד השופט נ’ סולברג
	כבוד השופט מ’ מזוז
	כבוד השופט א’ שטיין

העותרת:

התנועה למען איכות השפיטה בישראל

נ ג ד

המשיבים:	1. כבוד השופט אברהם הימן
	2. כבוד השופט איתן אורנשטיין
	3. מדינת ישראל
	4. הנהלת בתי המשפט
	5. המרכז להכשרה ולהשתלמות שופטים
	6. כבוד הנשיאה השופטת אסתר חיות

עתירה למתן צו על-תנאי

בשם העותרת:

אריאל פורמנובסקי

בשם המשיבים:

עו”ד סיון דגן

פסק-דין

השופט נ’ סולברג:

העתירה שלפנינו הוכתרה, “עתירה מנהלית להדחת השופט אברהם הימן מתיקים פליליים”. במסגרתה, מבקשת העותרת, המכנה עצמה ‘התנועה למען איכות השפיטה בישראל’, כי יוצא צו על-תנאי, שבגדרו נורה למשיבים ליתן טעם:

(א) מדוע שלא יודח השופט א’ הימן מהמחלקה הפלילית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, או מדוע שלא יודח ממערכת השיפוט בישראל, ללא פנסיה.

(ב) מדוע משלמת הנהלת בתי המשפט שכר חודשי לשופט א’ הימן; ומדוע שהוא מצדו “לא יחזיר את כל השכר שגבה מהמדינה בתואנת שווא שהוא פועל כ’שופט’, והוא יגבה החזרי שווי שכרו החודשי מפרקליטות המדינה שהיא מעסיקתו בפועל”.

(ג) מדוע מדינת ישראל לא תגבש כללי מעקב גלויים ושקופים אחר שופטים שאינם פוסקים בהתאם לחוק, או מתעללים בציבור, או שאינם ניטראליים, או שמשמשים סניף של התביעה, או שהחלטותיהם נהפכות תדיר בבית המשפט העליון, או שמצטברות נגדם תלונות רבות בנציבות תלונות הציבור על השופטים ובתקשורת; ומדוע שלא תנקוט אמצעים להדחתם.

(ד) מדוע לא יפרשו המשיבים את חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 (להלן: חסד”פ), בהתאם למשפט האמריקאי, ויישמו את דוקטרינת ‘פירות העץ המורעל’.

(ה) מדוע הכשרתם של שופטי ישראל אינה כוללת למידה על זכויות אזרח יסודיות; ומדוע שלא ישולבו בהכשרות “גם הרצאות של נציגים מטעם האוכלוסייה אשר השופטים נוגשים ומתעללים בהם, כגון סנגורים פרטיים שלא מהסנגוריה הציבורית (שהיא משת”פית של הפרקליטות), נציגי עצורים, נציגי אבות גרושים שסובלים מתלונות שווא”.

עוד ביקשה העותרת, כי יוצאו צווים מוחלטים להדחת השופט הימן מהמחלקה הפלילית; להשבת השכר שגבה מהנהלת בתי המשפט מיום שהחל את עבודתו; להורות לשופטי ישראל ליישם ולפרש את החסד”פ על-פי דוקטרינת ‘פירות העץ המורעל’; ולהורות למכון להכשרת שופטים לגוון את ההשתלמויות לשופטים.

מרבית העתירה מוקדשת לטענות קשות, בוטות ופוגעניות המכוונות נגד השופט הימן, כלפי עבודתו השיפוטית, וכלפי שופטים נוספים אשר לטענת העותרת ‘משכפצים’ אותו. העותרת טוענת, כי גישתו של השופט הימן תביעתית, וכי הוא מוטה תדיר לטובת המשטרה והפרקליטות. עוד נטען, כי השופט הימן מאחר לדיונים, “עושה חיים קלים למשטרה”, מתאם עמה מעצרים, נוסע לחו”ל שעה שעצורים בתיקים שבטיפולו נותרים במתקני מעצר, ועוד. העותרת מוסיפה, כי נשיאו הקודם של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט א’ אורנשטיין קבע, כי השופט גונטובניק יהא מנוע מלשבת בתיקים פליליים בשל גישתו הסנגוריאלית, ומכאן “שיש סמכות להזיז שופטים, ואם קיימת סמכות כזו, אין יותר ראוי מכב’ השופט הימן להזזה שכזו”. העותרת מוסיפה עוד כהנה וכהנה טענות נגד תפקודו של השופט הימן, ודרכי התנהלותו, תוך שהיא נסמכת על כתבות עיתונאיות, וכמה החלטות שיפוטיות; לא מצאנו לחזור ולפרוט את כלל הטענות, כי רבות, משתלחות, פוגעניות ובוטות הֵנה.

בתגובה מקדמית מטעם המשיבים נטען, כי דין העתירה להידחות על-הסף מחמת אי-מיצוי הליכים. לדברי המשיבים, אין אינדיקציות לכך שבטרם הוגשה העתירה, פנתה העותרת לגורמים הרלבנטיים, וביקשה כי יפעילו את סמכותם בנדון. אשר לסעד הנוגע להפסקת כהונתו של השופט הימן, מפנים המשיבים לסעיף 7 לחוק-יסוד: השפיטה:

“כהונת שופט תתחיל מעת שהצהיר הצהרת אמונים ולא תסתיים אלא באחת מאלה:

(1) בצאתו לקיצבה;

(2) בהתפטרותו;

(3) בהיבחרו או במינויו לאחד התפקידים שנושאיהם מנועים מלהיות מועמדים לכנסת;

(4) על פי החלטה של הועדה לבחירת שופטים שהציע יושב ראש הועדה, נציב תלונות הציבור על שופטים או נשיא בית המשפט העליון ושנתקבלה ברוב של שבעה חברים לפחות;

(5) על פי החלטה של בית הדין המשמעתי”.

בעניין דנן, לא צוינה על-ידי העותרת פניה לגורמים הרלבנטיים – הועדה לבחירת שופטים, או בית הדין המשמעתי; הללו גם לא צורפו כמשיבים לעתירה. ב”כ המשיבים מדגישה, כי אי-צירופם של המשיבים הרלבנטיים, מצדיק, כשלעצמו, לדחות את העתירה על-הסף. עוד נטען, כי בהחלטת השופט מינץ בבשג”ץ 2119/20 נקבע בהתייחס להליך דנא, כי העותרת לא הראתה “שום עילה בדין שבעטיה ניתן להורות על הפסקת כהונתו של השופט הימן מכס השיפוט”. בנוסף טוענים המשיבים, כי על-פי ההלכה הפסוקה אין די “בפרסומים באמצעי התקשורת, או במקבץ אקראי של החלטות, כדי לבסס תשתית עובדתית לעתירה”. אשר לאופן שבו נוסחה העתירה, מפנים המשיבים להלכה הקובעת, כי לשון משתלחת בשופט ובהחלטות שיפוטיות, מצדיקה, כשלעצמה, לדחות את העתירה על-הסף.

לאחר עיון בעתירה ובתגובה המקדמית, על נימוקיהן, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על-הסף. כדברים הללו נאמרו בבג”ץ 7039/07 שדה נ’ המרכז האקדמי רופין עמק חפר (4.11.09): “העותר, המייצג את עצמו בכל ההליכים, נקט לשון משתלחת ובוטה כלפי שופטי בית הדין האיזורי ובית הדין הארצי לעבודה. השתלחות חסרת בסיס בשופט ובהחלטות שיפוטיות, לא מאפשרת לקיים בדיקה עניינית של הטענות ולא ראויה להישמע – ע”א 1365/07 פלוני נ’ פלונית (לא פורסם, 11.6.07). די היה בטעם זה בלבד כדי להצדיק דחיית העתירה על הסף – ראו, לדוגמה, בג”ץ 777/83 א.ה.ל. אגודת הבונים להשכרה בגוש דן נ’ שר הבינוי והשיכון, פ”ד לח(1) 625, 632 (1984)”. כך שם וכך גם כאן. לבד מכך, כפי שהראו המשיבים בתגובתם המקדמית, לוקה העתירה באי-מיצוי הליכים. קודם שפנתה העותרת לגורמים הרלבנטיים ושטחה לפניהם את טענותיה, מיהרה להגיש את עתירתה לבית משפט זה. לא היתה הצדקה לאותה ‘קפיצת דרך’. ועוד זאת, כפי שהראתה ב”כ המשיבים בתגובתה המקדמית, על האמור נוספו עוד פגמים וליקויים אחרים אשר יש בכל אחד מהם לבדו, כדי להביא לדחיית העתירה על-הסף: משיבים רלבנטיים – לא צורפו; עילה שבדין – לא נמצאה; וניסוחה של העתירה, כאמור – פוגעני, ומזלזל. טענות והאשמות חריפות כלפי מאן דהוא, במקרה זה שופט מכהן, אינן יכולות להסתמך על החלטות שיפוטיות אקראיות ועל כתבות עיתונאיות; וכאמור – לא בלשון בוטה ומשתלחת.