עו"ד אורי נבו גנב כספי נאמנות של לקוחותיו בין השנים 2012-2016 ונידון ל-21 חודשי מאסר בכלא. השופט עלאא מסארווה ציין כי התנהלותו לא ישרה ונכלולית. הוא גרם ללקוחותיו המתלוננים מפח נפש ונזקים ממשיים רבים, וחלומות לקוחותיו לקנות נכס נדל"ן התנפצו לרסיסים.

נציין כי מדובר בגנב רצידיביסט שכבר הורשע בעבר על ידי בית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין בשנת 2014, בגניבת כספי לקוחותיו, אולם אז לא הוגש נגדו כתב אישום על הגניבות שלו.

קיראו בסוף הפוסט את המשך עלילותיו של הגנב אורי נבו.

אישום ראשון מתייחס לגניבה בסך של כ-370,000 ש"ח ואישום שני מתייחס לגניבת סך כ-40,000 ש"ח.

האישום הראשון מתייחס ליריב אמויאל, לקוחו לשעבר של עו"ד אורי נבו.

עו"ד נבו פנה ליריב אמויאל והציע לו לקנות בשותפות נכס מקרקעין, ובתמורה העביר אמויאל לעו"ד נבו סך של כ-400,000 ש"ח כספי נאמנות עד לביצוע עיסקת המכר והאחרון מסר לו המחאת ביטחון. השנים חלפו ולא התקדמה שום עיסקה, לכן יריב אמויאל דרש את כספו מעו"ד נבו, אולם זה סירב להשיב לו את כספו. בצר לו, הפקיד יריב אמויאל את המחאת הביטחון אך זו לא כובדה על ידי הבנק והוא חוייב בעמלה. בכך גנב עו"ד אורי נבו מיריב אמויאל סך של 370,000 ש"ח שהופקדו בידיו.

כתוצאה ממעשיו של עו"ד אורי נבו, לא רק שיריב הפסיד את כספו שהופקד בידי הנאשם, אלא שהוא הפסיד מכרז אליו ניגש מתוך הנחה שיקבל את כספו בחזרה, ואף חוייב בדמי ביטול השתתפות במכרז בסך 21,500 ש"ח.

אישום שני, מתאר את המקרה של יפת רז, מתלונן 2 שמסר המחאה בסך 39,950 ש"ח להבטחת מימוש עיסקה, אך עו"ד אורי נבו הסב את ההמחאה על שם אישתו והפקיד את ההמחאה בחשבונה. כשיפת רז ביקש להשיב לו את הסכום בחזרה, סירב  עו"ד נבו להשיב לו את הסכום וטען כי מדובר בשכר טרחה המגיע לו.

בתשובה לכתב האישום שהוגש נגד עו"ד אורי נבו, השיב:

"לא נהוג להגיש בגין המעשים המיוחסים לו עבירת 'גניבת בידי מורשה' ככל שהמעשים מהווים עבירות מסוג עוון, הרי שהם התיישנו", וטען להגנה מן הצדק.

באשר לאישום השני, טען כי ההמחאה שנפדתה היתה שכר טרחה בה הייה חייב המתלונן יפת רז לשלם לו בגין שירותים משפטיםי שונים ורבים אותם ביצע עבורו במהלך השנים.

במהלך הליך ההוכחות, מתאר השופט עלאא מסארווה את התנהגותו הבזויה של עו"ד אורי נבו, שהגיש דחיות משלל טעמים, תואנות ואמתלות כיד הכישון הטובה על הנאשם, עד שהשופט קבע שהנאשם עו"ד אורי נבו הגיש את הסאה, ודחה בקשה לדחייה נוספת של הדיון.

בסיכומיו של עו"ד אורי נבו טען כי מדובר בסכסוך אזרחי ולא עניין פלילי, ברם השופט מסארווה דחה טענה זו בקביעה כי בשל מעמדו ותפקידו כעורך דין, לנוכח הסכומים הגבוהים משך הזמן שעבר בין קבלת הכספים ועד לסירובו הסופי של עו"ד אורי נבו להשיב את הכספים, לא מצא כל קושי בהחלטת התביעה להעמידו לדין פלילי, ומצא את עדויות המתלוננים ועדיהם אמינים.

השופט מסארווה קבע:

"המתלוננים הפקידו בידי הנאשם את מיטב כספם, שעשה בכספי המתלוננים כבשלו על אף שהוחזקו אצלו בנאמנות, תוך התנהלות לא ישרה ואף נכלולית. בעניינו של יריב אלו היו כספים שנועדו להגשים חלומותיו וחלומות משפחתו, לרכוש נכס נדל"ן. החלום התנפץ לרסיסים וגרם למתלונן ולמשפחתו מפח נפש ונזקים ממשיים רבים, והם אף חוייבו לשלם דמי ביטול השתתפות במכרז אליו ניגשו בחלוף שנים מאז העיסקה המובטחת".

השופט מסארווה קבע כי הפגיעה בערכים המוגנים היתה ממשית, ועו"ד נבו ביצע עבירות אל מול שני קורבנות תמימים, וכי אין מדובר במעידות חד פעמיות או בהסתבכות רגעית או בלתי מתוכננת.

התנהלותו של הנאשם היתה פוגענית ומזלזלת של "אני ואפסי עוד", של שליחת יד בקניינו של הזולת, של ניצול יחסי אמון כדי להפר אותם ללא כל חמלה וברגל גסה.

עו"ד אורי נבו גרם למתלוננים נזקים עצומים, כשהמתלונן הראשון אמויאל, שם כספו על קרן הצבי, הפסיד במכרז, שילם דמי ביטול השתתפות ונוצר משבר אמון חריף בינו לבין אשתו לאחר שהתברר לה שהסתיר ממנה את מהלכיו מול הנאשם עו"ד אורי נבו, עקב בושה.

המתלונן באישום השני, יפת רז, הגיש נגדו תביעה כספית בה זכה, ואף על פי כן את כספו הוא לא זכה לקבל למרות שהיה זקוק לכספים לאחר שחלה במחלת הסרטן.

השופט מסארווה קבע, כי הנאשם עו"ד אורי נבו לא לקח אחריות על מעשיו, לא השיב את הגזילה, ועל פי הפסיקה לאי השבת הגזלה משמעות רבה לעניין העונש.

כנגד עו"ד אורי נבו נגזר:

מאסר בפועל למשך 21 חודשים, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וקנס בסך 5,000 ש"ח שישולם עד ליום 1.4.24. פיצוי בסך 25,000 ש"ח למתלונן יריב אמויאל ופיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלונן יפת רז באישום השני.

הגנב אורי נבו הגיש ערעור למחוזי שנדחה על ידי השופט רענן בן יוסף, בו קבע כי על נבו להתייצב בבית מעצר ניצן ביום 15/7/24. ערעור שהגיש לביהמ"ש העליון נדחה על ידי השופט אלרון ברע"פ 56/49/24 כשהשופט מציין:

"העונש שנגזר אינו סוטה באופן מהותי ממדיניות הענישה הנוהגת. בית המשפט השלום שקלל בגזר דינו את חומרת מעשיו של המבקש, ואף נתן משקל לנסיבותיו האישיות ולמצבו הרפואי כדבעי, ואיני רואה להתערב בכך".

תיקים נוספים על עו"ד אורי נבו בן זינו
תיקים נוספים על ועדת האתיקה המחוזית תל אביב

ברש 1008/15 עו"ד אורי נבו בן זינו נ' ועדת האתיקה המחוזית תל אביב

החלטה בתיק בר"ש 1008/15

בבית המשפט העליון

בר"ש 1008/15 – א'

לפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין

המערער:
עו"ד אורי נבו בן זינו

נ

ג

ד

המשיבה:
ועדת האתיקה המחוזית תל אביב

בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן) בעמל"ע 61522-12-14 מיום 4.2.2015

בשם המערער:
בעצמו

החלטה

א.
בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר

א' כהן
) בעמל"ע 61522-12-14 מיום 4.2.2015, שלפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד מור – אב"ד, עו"ד לקס ועו"ד שניאורסון – חברים) בבד"א 83/14, מיום 9.12.2014. בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעור המבקש על הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב-יפו (עו"ד ניידרמן – אב"ד, עו"ד שריק ועו"ד אבירם – חברות) בבד"מ פ93/11 מיום 16.7.2014, וקיבל את ערעור המשיבה על גזר הדין שהושת על המבקש, בכך שהעמיד את עונש ההשעיה בפועל שנגזר על המבקש על 15 חודשים במקום על תשעה חודשים שנגזרו בבית הדין המשמעתי המחוזי. הפרשה עניינה שליחת יד בכספי פקדון לקוח.

ההליכים המשמעתיים

א.
המבקש הוא עורך-דין משנת 1996. לקוחה של המבקש (להלן

המתלוננת
) שכרה את שירותיו בחודש אוקטובר 2008 כדי להגיש ערעור על

פסק דין
שניתן בעניינה על ידי בית המשפט לענייני משפחה ולייצגה בו. שכר טרחתו של המבקש בסך
20,000 ש"ח, שולם על ידי המתלוננת והמבקש הגיש את הערעור. במועד מאוחר יותר ביקש המבקש מהמתלוננת להפקיד בידיו סכום כסף נוסף כפיקדון, שכן היא נדרשה להפקיד בקופת בית המשפט סך של 20,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיב בערעור. המתלוננת הפקידה בידי המבקש סכום מזומן בסך של 10,000 ש"ח. המבקש לא מסר למתלוננת קבלה בגין סכום זה. המבקש הגיש בשם המתלוננת בקשות להפחתת סכום העירבון אך בקשותיו נדחו, ככל הנראה, בשל כך שהמתלוננת לא הגישה תצהיר לאימות העובדות – אולם היא לא התבקשה לעשות כן. המתלוננת נתקלה בקושי רב ליצור קשר עם המבקש, ולכן פנתה לידידתה, עורכת הדין דדה, לברר מה עלה בגורל הערעור. אז גילתה המתלוננת בחודש אפריל 2010, כי הערעור נדחה בשל אי הפקדת עירבון.

ב.
המתלוננת הגישה תלונה נגד המבקש לוועדת האתיקה. על יסוד התלונה הגישה המשיבה קובלנה נגד המבקש. המבקש כפר תחילה בעצם קבלת סכום הפיקדון לידיו. לאחר שהובהר כי בידי המתלוננת אישור על השבת הסכום לידיה, שינה המבקש את גרסתו; במסגרת הדיון בקובלנה שמע בית הדין המשמעתי המחוזי את עדויות המתלוננת, אחיה ואת עדותה של עורכת הדין דדה. לאחר שהוכרז "אלו עדי" בחר המבקש ליתן הצהרה (ללא שהעיד), והתיק נקבע לסיכומים. אז הגישה המשיבה בקשה להגיש ראיות נוספות באמצעות העדה חוזרת של המתלוננת, בנוגע להשבת סכום הפיקדון לידי המתלוננת על ידי המבקש. מסתבר, כי לאחר שנודע למתלוננת שערעורה בבית המשפט נדחה שלח המבקש למתלוננת מכתב בו תלה את ה"אשמה" בדחיית הערעור בסירובה של המתלוננת להפקיד בידיו את יתרת סכום הפיקדון. המבקש צירף למכתב שיק בסך של 10,000 ש"ח – החזר סכום הפיקדון שהמתלוננת הפקידה בידיו. בית המשפט נענה לבקשת המשיבה, והמתלוננת העידה בשנית. לדיון זה לא התייצב המבקש. לאחר הגשת סיכומי הצדדים הכריע בית הדין.

ג.
בית הדין המחוזי הרשיע את המבקש בשליחת יד בכספי הפיקדון של המתלוננת בסך של 10,000 ש"ח ובאי הוצאת קבלה על הפקדת הפיקדון. נקבע כי סכום הפיקדון הוחזר על ידי המבקש רק לאחר שהתברר למתלוננת כי ערעורה בבית המשפט נדחה. המבקש הורשע איפוא, בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח ובעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בניגוד לכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1968, בניגוד לסעיפים 53 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ובפגיעה בחובה לפעול לטובת שולחו בנאמנות, עבירה לפי סעיף 54 (רישא) לחוק, יחד עם סעיפים 61(1), 61(2) ו-61(3) לחוק. בית הדין גזר על המבקש, כאמור, תשעה חודשי השעיה בפועל ו-24 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, בגין עבירה שמהותה שליחת יד בכספי לקוחות. המבקש עירער לבית הדין המשמעתי הארצי הן על ההרשעה הן על גזר הדין. המשיבה עירערה על גזר הדין.

ד.
בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעור המבקש על הכרעת הדין. נקבע, כי טענותיו של המבקש אינן נתמכות בראיה או בעדות העשויות לתמוך בהן. בית הדין קבע, כי משבחר המבקש שלא להעיד בבית הדין המשמעתי המחוזי, שלל למעשה אפשרות לאמץ את טענותיו העובדתיות. נקבע, כי הייתה על המבקש החובה להשיב את כספי הפיקדון למתלוננת מיד לאחר שהערעור בבית המשפט נדחה. עוד נפסק כי אי הצגת ראיה בדבר הפקדת הפיקדון בחשבון נאמנות בבנק, יחד עם העתק החשבונית, מדברת בעד עצמה. בית הדין קבע כי עבירת שליחת יד בפקדון הלקוח היא מהחמורות שבעבירות האתיקה המקצועית ונוגעת בלב ליבו של המקצוע, המותנה באמון הלקוח ביושרתו ובמקצועיותו של עורך הדין. לפיכך החליט בית הדין להחמיר בעונשו של המבקש בקבלו את ערעור הלשכה, תוך התחשבות בעובדת היותו עורך-דין במשך שנים רבות ושהיה לו זה כשלונו הראשון; הסכום הנמוך יחסית בו מדובר והעובדה שהשיבו. על יסוד האמור העמיד בית הדין את עונש ההשעיה בפועל שנגזר על המבקש על 15 חודשים. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ה.
בפתח הדיון בערעור ביקש המבקש לפסול את פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי משום שנודע לו כי אב בית הדין, שהיה בעבר שופט, עזב את כס השיפוט בשל – כנטען – התנהגות שאינה הולמת שופט. המבקש טען כי מאחר שאב בית הדין נמצא לא כשיר לשמש כשופט, לא היה מקום למנותו כדיין בבית הדין המשמעתי הארצי. בית המשפט המחוזי לא מצא ממש בטענה זו, ולטעמו לא היה מקום להעלותה.

ו.
לגופו של עניין, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט קבע כי פסק הדין המשמעתי המחוזי מבוסס על קביעות עובדתיות ומהימנות, ובית משפט שלערעור אינו מתערב בהן. הוזכר, כי בית הדין המשמעתי המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת ובעדותה של עורכת הדין דדה, שהעידה כי כל פניותיה למבקש לקבל את תיק הערעור העלו חרס. עוד נקבע, כי בצדק קבעו שני בתי הדין שהשבת הפיקדון על ידי המבקש עומדת בסתירה לטענת המבקש בתשובתו לקובלנה כי כלל לא קיבל סכום בסך 10,000 ש"ח מן המתלוננת. עוד צוין, כי המבקש נמנע מהצגת כל הגנה בנוגע לאי הוצאת חשבונית בגין קבלת כספי הפיקדון שמסרה לו המתלוננת. בית המשפט הוסיף כי גם בעת הדיון שלפניו לא ידע המבקש לומר כמה זמן החזיק ברשותו את סכום הפיקדון, באופן המחזק את המסקנה כי לא הוציא קבלה על סכום זה. בית המשפט קבע עוד כי עונש ההשעיה שהושת על המבקש אינו חריג בנסיבות העניין ואינו מצדיק את התערבותו, וכי בתי הדין התחשבו בנסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות בעובדה שמדובר בהרשעה ראשונה ובהשבת סכום הפיקדון. כלפי פסק הדין הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ז.
המבקש טוען כי טעה בית המשפט המחוזי בדחיית טענתו המקדמית שלפיה פסק הדין של בית הדין הארצי בטל מעיקרו, משום שאב בית הדין, אינו רשאי

לשבת בדין לאחר שנמצא שאינו כשיר לשמש כשופט. לטענת המבקש, ברור כי היה על המשיבה להעמיד את אב בית הדין לדין משמעתי בעקבות עבירות מס, שביצע ובודאי שלא היה מקום למנותו כדיין.

ח.
לגוף העניין מבקש המבקש להורות על ביטול הקובלנה בטענת הגנה מן הצדק, ולחלופין, לזכותו מכל אשמה. המבקש שב וטוען כי מעולם לא התכוון לשלוח יד בכספי המתלוננת, וכי לא התקיימו יסודות העבירה בנסיבות העניין. לטענת המבקש, רצונה של המתלוננת הוא לפגוע בו ולקבל חזרה את שכר הטרחה ששילמה. לדברי המבקש, המתלוננת חששה כנראה כי סיכויי הערעור בבית המשפט המחוזי אינם גבוהים ולכן נמנעה מהפקדת העירבון, ולא חידשה את ההליך אף לאחר ששכרה שירותיה של עורכת הדין דדה. המבקש מצביע על פגמים בקובלנה ובהם אי ציון רשימת העדים וכן אי גביית עדות מן העדים מראש, ובכך נפגעה הגנתו; אי הצגת ראיה בדבר מסירת התלונה למבקש; והשבת סכום הפיקדון על-ידיו, שלא כאמור בקובלנה. בנוסף, לאחר מתן צו הסיכומים, הגישה המשיבה בקשה להגיש ראיות לסתור שהסתירה מהמבקש. לדעת המבקש, אין בשתיקתו כדי להעיד על אשמתו. לחלופין, מבקש המבקש להקל בעונשו. לטענתו, העונש שהושת עליו כבד ובלתי מידתי. המבקש הוא עורך-דין משנת 1996 ללא עבר משמעתי, נשוי ואב לארבעה ילדים קטינים, מפרנס עיקרי; לדבריו, השעייתו תפגע קשות בפרנסת בני ביתו.

הכרעה

ט.

כידוע, רשות ערעור בתיקי לשכת עורכי הדין לבית משפט זה, כערכאה רביעית, תתאפשר אך במשורה שבמשורה (בר"ש 1180/13
הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל נ' אברהמי
(17.3.2013)), וזאת אך במקרים שבהם השאלה המועלית בבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית (בר"ש 6588/09
דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין – ועד מחוז חיפה
(19.8.2009)). מדובר במקרים "חריגים שבחריגים, "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה"
(בר"ש 1072/14
פודים נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים
(8.2.2014)). לאחר העיון בבקשה, סבורני כי אין ענייננו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים.

י.
תחילה אשר לטענה המקדמית שהעלה המבקש לראשונה בבית המשפט המחוזי – שלפיה פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי בטל מעיקרו בשל העובדה שאב בית הדין, עו"ד מור, נמצא לא כשיר לשמש בשופט, ולכן, לפי הטענה, לא היה רשאי לשבת בדין כדיין: צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי לא היה מקום להעלות טענה זו בפני
ו לראשונה. המקום הראוי להעלותה, אם וככל שהיה מקום לכך, היה בבית הדין המשמעתי הארצי, תוך מתן אפשרות לאב בית הדין להידרש לטענה. ולוא מטעם זה, אין מקום להידרש לטענה עתה, בלא שאביע דעה לגביה.

יא.
אשר לטענות המבקש המופנות כנגד ההרשעה – הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי הושתתה על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בהסתמך על אותה תשתית ראייתית, ובין היתר, על עדויות העדות שהוזכרו. לא יתכן חולק כי הימנעות המערער מעדות אומרת דרשני
; דעת לנבון נקל, שהבוחר שלא להעיד אל מול עדויות שנשמעו, ובודאי כשבעורך דין עסקינן, נוטל סיכון גדול באשר לתוצאות; הצהרה אינה "תחליף עדות". כידוע, "כלל הוא שאין בית משפט זה, כערכאת ערעור, מתערב בממצאים עובדתיים, לא כל שכן ממצאים המבוססים על מהימנות עדים" (עש"מ 2868/04

שמיאן נ' נציבות שרות המדינה
(4.7.2004), מפי השופטת (כתארה אז) – ביניש). קל וחומר, שעה שעסקינן בבקשת רשות ערעור. כאמור, לאחר העיון סבורני כי המבקש לא הניח טעם להתערבות – בגלגול רביעי – בממצאיו העובדתיים של בית הדין למשמעת.

יב.
באשר לעונש, המבקש טוען כאמור כי הוא גבוה ומופרז בנסיבות העניין. קבע לא אחת, כי חומרת העונש אינה, ככלל, עילה לדיון בגלגול שלישי, ומקל וחומר, בגלגול רביעי (ראו בר"ש 8984/14

אבני עו"ד נ. ועדת האתיקה המחוזית
(6.1.2015)). אכן, איני מקל ראש במשמעותו של עונש השעיה לעו"ד המפרנס משפחה; אך גם לגופם של דברים, אין לומר כי העונש שהושת חורג מגדרי הראוי. עבירה מעין זו היא, כפי שנאמר, בליבת המקצוע, והריהי בחינת כריתת הגזע עליו בנוי המקצוע, שכל כולו אמון הלקוחות. בהפקידם כמוסות-ליבם וענייני ממונם בידי עורך דינם.

יג.
סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש

.
וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע.

ניתנה היום, כ"ג בשבט התשע"ה (12.2.2015).

ברש בית המשפט העליון 1008/15 עו"ד אורי נבו בן זינו נ' ועדת האתיקה המחוזית תל אביב (פורסם ב-ֽ 12/02/2015)