עו"ד פיני פישלר המונח עובד רווחה לא מובן אחרי שמגיעים אליהם צריכים חבר'ה קדישא
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-26V
[youtube=http://youtu.be/F1ikuSdYyVM]
פיני פישלר, עו"ד – המונח 'עובד רווחה' לא מובן – אחרי שמגיעים אליהם צריכים חבר'ה קדישא
29 במאי 2014 – ערב עיון הקואליציה למען הילדים והמשפחה
בית ברודט לתרבות יהודית
עובדים סוציאליים כותבים מה שהם כותבים. אף אחד לא בודק, אף אחד לא מבקר. הבאתי דוגמא שלי אישית, לא של מישהו אחר, תיכף אתן לכם אותה. יושבים וכותבים, מוציאים ילדים, מרחיקים ילדים.
מדברים איתי על מתאבדים, אני יכול גם את זה להסביר לכם. לא כל אחד בנוי במבנה האישיות שלו כשש עלי קרב. יש אנשים שרגילים היו למסגרת של שקט, שלווה, מקום עבודה מסודר, אישה, ילדים, הכל היה בסדר, אבל כשהתחיל הגל, הסערה – הם לא רגילים לסערה שמזעזעת אותם. . .
אדם נורמטיבי, מוזמן לתחנת משטרה בתלונה הזויה.
לא צריך ללמוד פסיכולוגיה, לא צריך תואר שלישי או פסיכיאטריה. מבינים שבן אדם מכל החזיתות מגיעים אליו כל מיני גורמים שהוא לא הכיר אותם קודם, הוא מאבד את השפיות שלו.
הוא צריך ללכת לדיון לרבני, הוא צריך לבקש אישור מהעבודה, ואחרי שבועיים עוד פעם יש לו דיון. עוד פעם הוא צריך לבקש אישור, ופתאום יש לו חקירה במשטרה, ופתאום אומרים לו: "אדוני, אתה עצור לשלושה ימים", והוא יוצא ממקום עבודה, ולאט-לאט, הסדר יום שהוא היה רגיל אליו, השקט, האישה, הילדים, הכל היה מתוקתק, ופתאום הכל קורס.
אני סבור שהמערכות, עד היום, לא מבינים את הסיטואציה.
עובדי רווחה, אני בכלל לא מבין את המונח: "עובד רווחה". כל מי שמגיע אליהם הוא צריך רווחה? אחרי שהוא מגיע אליהם הוא צריך חבר'ה קדישא.
ולכן הסחרור הזה . . .
הסדרי ראיה? שעתיים בשבוע. זו מכה. בן אדם היה רגיל לראות את הילדים שלו יום-יום, שעה-שעה. לא כל אחד מסוגל לעבור את זה, והמערכות רואות את התופעה של ההתאבדות, רואות את התסקירים, ולאף אחד לא איכפת. אין גוף מפקח.
אתם יודעים, הפגישות עם 'המומחים'. בהתחלה נפגשים עם האמא לבד, להוציא כסף. אחר כך נפגשים עם הילד לבד, להוציא כסף. אחר כך נפגשים עם האבא לבד, להוציא כסף. ואז יושבים גם עם האמא וגם עם האבא, להוציא כסף, ואז יושבים גם עם האמא, גם עם האבא וגם עם הילד, להוציא כסף, וכך העסק הזה מתנהל…
שתבינו שתיק שהיה צריך להסתיים מקסימום שנה-שנתיים, הגיע לבית המשפט העליון עם תילי-תילים של מילים, אבל המסר שאני רוצה להגיד לכם. צדק גם אם נעשה, אתם יכולים לנצח בעליון, ולרדת נכים בכסא גלגלים עם דגל ישראל של מנצחים בטירוף של חושים, איפה היתה המערכת כל השנים? איך המערכת לא בדקה את השיטה הזו של הגברת?
איך מכון שלם שאמור היה להיות תחת פיקוח, איש עד היום לא בדק מה קורה שם.
המסר הוא שאסור לוותר. צריך להילחם. אסור להאמין למכון וגם לאלה שמוציאים תסקיר, צריך לבדוק בציציות מה ההכשרה.
