ילדים הולכים לאבדון – בפנימיה, איילה שטגמן דוברת עמותת ע.ל.י.ה

לפני ימים אחדים נחרדנו שוב לקרוא ולשמוע על בתי בושת ליחסים סאדו-מאזוכיסטיים.

נותנות ה"שרות" הן נערות חוסות מפנימיות. מי שתיווך בין הנערות ללקוחות, היה סרסור, שניצל את מסכנותן של נערות הפנימיות. לרגע קט הוזכרו פנימיות משרד הרווחה בחדשות.

בתי המחסה המאוד שנויים במחלוקת לילדים ונוער, שהוצאו מבתיהם ומחיק משפחותיהם. כל אחת ואחד מסיבותיו הוא. בדברי להלן, אני מבקשת להפנות זרקור לתחום עלום כמעט, שאין מרבים לעסוק בו. הפנימיות לנוער חוסה.

 בעשורים האחרונים חלה התדרדרות קשה במצב רוב הפנימיות בארץ. אחוז ניכר מילדי הפנימיות נמצאים במצב נפשי קשה במהלך השהות בהן. רבים מהם סובלים מנטיות אובדניות, בעיקר בקרב הבנות.

 לילדי הפנימיות אין מנגנונים אפקטיביים להגשת תלונות, כיוון שהתלונות לא מביאות כל שינוי.  לא מתבצע שום פיקוח ראוי על התנהלות הפנימיות.

 התנאים ברוב הפנימיות מאפשרים בקלות בלתי נסבלת אלימות והתעללות מינית קשות.

מדינת ישראל – שיאנית עולמית בהרחקת ילדים מבתיהם

כ- 75 אלף ילדים חיים בארץ מחוץ לביתם, לאחר שהורחקו למוסדות. שיא עולמי בהרחקת ילדים מבתיהם.  בממוצע, כ- 5,000 ילדים מורחקים כל שנה מביתם, פי 10 בערך מהמקובל במערב.  האחראיות להרחקת הילדים הן פקידות סעד המקיימות "ועדות ההחלטה", ולא בתי משפט.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=6w1p4Iw57w8]

 כיום פועלות בארץ יותר מ- 400 פנימיות.

 עלות החזקת ילד בפנימייה מגיעה עד כ- 100,000 שקל בשנה. קרוב ל- 90%  מההשקעה הציבורית הכוללת בילדים בסיכון בישראל, מוקצים לילדי המוסדות. ההשקעה הציבורית בהחזקתם של ילדי המוסדות, מגיעה לפחות לכ- 5 מיליארד שקל מידי שנה.  רוב מוחלט של הילדים הקטנים בישראל, שהורחקו מבתיהם הושמו בפנימיות. למרות קיומם של מחקרים אמפיריים, המוכחים את הנזקים הנגרמים לבריאות הנפש של ילדים קטנים, הגדלים בתנאי מוסד. ישראל היא גם שיאנית העולם בהרחקת ילדים בעלי מוגבלויות, למוסדות חוץ ביתיים. בוגרי הפנימיות נמנים בין המובילים במקבלי שירותיו והשפעתו של משרד הרווחה.

יכולתם של בוגרי הפנימיות להסתגל לחיים עצמאיים בקהילה לוקה קשות לפי כל המדדים.

 בפועל אחוז ניכר מהאסירים בבתי כלא בארץ הם בוגרי פנימיות. לפיכך, יש לפעול לאלתר לחקיקת חוק אומנה, לתקן את חוק הנוער המיושן ולפעול לפתרון הבעיה בפתרונות קהילתיים ולא בפנימיות.

יש סתירה מהותית בין עקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והפגיעה הקיצונית והאכזרית בזכויות אזרחיות בסיסיות של ילדים מורחקים והוריהם בכל שלבי הטיפול המערכתי בהם.

 ישראל מחויבת ליישום האמנה הבינלאומית לזכויות הילד משנת  1964 .

 עקרונות הבסיס באמנה הם: איסור אפליה, טובת הילד, שיתוף הילדים בהחלטות הנוגעות לחייהם ותנאי התפתחות אופטימליים. מסתבר כי אף עיקרון לא יושם בארץ.

 אילו עקרונות בסיס אלו היו מיושמים כלשון האמנה, רובם המוחלט של אותם ילדים לא היו כלל מורחקים מהקהילה.

מרכזי החרום הם מוקדים להתעללות בילדים

במקום לפתח שירותים קהילתיים, יזם משרד הרווחה החל משנת 1993 את הקמתם של 9 מרכזי חירום, הפועלים כמוסדות נעולים, לצורך אבחון וקבלת הכרעות משפטיות.  בפועל, מרכזי החירום הם במקרים רבים מוקד להתעללות מוסדית בילדים השוהים בהם ובהוריהם.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=TLp40a2m9TQ]

מרכז החירום לא יכול למשל לקבוע לעולם שהרחקת ילד מהקהילה הייתה שגויה, כיוון שוועדת ההחלטה שהיפנתה את הילד למרכז, היא גם זו שצריכה לאשר את המלצות מרכזי החירום. במתכונתם בישראל, אין למרכזי החירום מקבילה בשום מקום אחר בעולם. לפי מחקרים, בכל המדינות הנאורות, פתרון חוץ ביתי ננקט רק כמוצא אחרון. מהמחקרים עולה גם כי אפילו כאשר ילדים חיים עם הורים פוגעים, יש לקשרים ביניהם אלמנטים חיוביים ומשמעותיים עבור הילדים.
בישראל – חובת הדיווח היא חריגה – הדיווחים גדלו ב-20 השנים האחרונות ב-1000% !!

השוואה בין ישראל לשבדיה מגלה, שבעוד שישראל היא שיאנית העולם בהרחקת ילדים, בשבדיה שיעור המורחקים אפסי ומהנמוכים בעולם. למרות זאת בשבדיה, שיעור תמותת הילדים כתוצאה מחבלה, התעללויות וכדומה, הוא מהנמוכים בעולם. בישראל כלל לא ניתן לאתר שום מגזר בו שיעור תמותת הילדים, כתוצאה מחבלות, התאבדויות וכדומה גבוה כמו במגזר של ילדי הפנימיות. כשיש הכרח להרחיק ילד מהוריו, מקובל במערב לשולחו למסגרת חוץ-ביתית המיטבית עבורו. בכל מדינות המערב, רוב מוחלט של ילדים מורחקים, הושם במשפחה המורחבת, או במשפחות אומנה. מנגד, בישראל, הרוב מושמים בפנימיות.

המצב לפי חוק הנוער הוא כה מעוות, עד כי בתי המשפט בארץ אינם רשאים כלל לקבוע את מקום החסות של הילד.

 אף שמומחי ועדות שונות שבחנו את הנושא המליצו לעגן בחקיקה, שפתרונות השמה יחלו במשפחה המורחבת של הילד או באומנה, ופנימיות יהיו מפלט אחרון, ממשיך משרד הרווחה במדיניות המעוותת, כך שמרבית הילדים המורחקים נשלחים דווקא לפנימיות.

להרחיק את ההורה המתעלל ולא את הילד

אחת התשובות המקובלות על פקידי הסעד להרחקת ילדים ממשפחתם היא שהוריהם מתעללים בהם. כאשר קיים חשד מבוסס כזה, תקנת הציבור מחייבת את הענשת מבצע העבירה. בפועל מתברר, כי ביחס לרוב מוחלט של "ההורים המתעללים" לא מוגשים אפילו כתבי אישום בגין חשד להתעללות. אני מציעה, כי כאשר מתגלית התעללות אמיתית, מוטב להרחיק את ההורה המתעלל ולא את הקורבן אחרת המשמעות היא שבאותם מקרים, הקטינים מוכים פעמיים. הם גם קורבנות ההתעללות וגם נענשים על-ידי ניתוקם מהקהילה והמשפחה.

מאז 1989 חלה על כל אזרח חובה חוקית לדווח לרשויות המדינה על כל סוג של חשד לפגיעה בקטינים, או הזנחתם בידי האחראים עליהם. בעקבות שינוי חקיקתי בעייתי זה גדלו הדיווחים על חשדות לפגיעה בקטינים מ-1989 ועד לתקופה הנוכחית ב-1,000% בקירוב. תיקון בעייתי זה לחוק, גרם לעומס עצום על רשויות המדינה וכן לסרבול ושרירותיות בטיפול בתלונות. בעניין זה של חובת דיווח חריגה, ישראל היא ייחודית בעולם.

ההשקעה הציבורית בהחזקתילד במוסדות בארץ כ-מיליארד שקל בשנה

תחום בעייתי נוסף הוא הבקרה המיידית הנדרשת כדי לפקח על תנועת והוצאת כספים במערך הפנימיות והמוסדות הסגורים לילדים שהורחקו ממשפחותיהם. ההשקעה הציבורית בהחזקתם של ילדי המוסדות בישראל, מגיעה לפחות לכ-5 מיליארד שקל מידי שנה.

סכומי העתק הללו הם בעצם כספי ציבור, ברם הם אינם מגיעים ממקור אחד. הכסף מגיע מכמה משרדים ממשלתיים כמו משרד כהרווחה, משרד החינוך, הרשויות, הסוכנות וכן מתורמים. מאחר שמקורות הכסף רבים, מדגישה שטגמן, אין בקרה ראויה.

 על כל שקל המוזרם על ילד מתוך הקהילה, מוזרמים 7 ש"ח לפנימיה. 

מדינת ישראל מובילה במקום הראשון בעולם בהוצאת ילדים מביתם בכפייה והשמתם במוסדות סגורים של משרד הרווחה ו-5 מיליארד שקל מבוזבזים מדי שנה מכספים משלם המיסים, עבור תחזוקת מוסדות סגורים בחסות המדינה.

יש כיום צורך מיידי בתיקון חוק הנוער, הקיים מאז שנות ה-60. החוק מעניק לפקידי הסעד סמכויות בלתי מוגבלות והם עושים כל שביכולתם לא להביא לתיקון החוק, כדי לא לצמצם את העוצמה הרבה המרוכזת בידיהם. האם במדינה מתוקנת ודמוקרטית מתקבל על הדעת, לאפשר לפקידי הסעד להוציא ילד מביתו ומשפחתו, למטרות אימוץ, כאשר העלות העצומה של מהלך לא תקין זה היא על חשבון משלם המיסים?

80% מהילדים בסיכון בישראל מוצאים לפנימיות ולא למשפחות מורחבות או למשפחות אומנה. בעולם המצב בדיוק הפוך – 80% מהילדים בסיכון מוצאים למשפחה מורחבת.

בעבר העלו חברות כנסת הצעות חוק, שהגדירו סדרי עדיפויות בנושא הוצאת ילדים מהבית:

 העדפה ראשונה – משפחה מורחבת, העדפה שניה – משפחות אומנה ומפלט אחרון – פנימיות. ברם, חוק זה לא יצא עד היום אל הפועל בשל התנגדות משרד הרווחה וגורמי רווחה אחרים, החרדים כי ישמט מידיהם מנגנון משומן היטב, המגלגל סכומי עתק.

זו מערכת המגנה על עצמה בכל מחיר, המגלגלת סכומי עתק והמעוניינת להנציח את המצב הקיים, כי כל עוד קיימות פנימיות, לא ננקט שום צעד לטובת פתרונות קהילתיים, שהם הדרך הנכונה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=QWZrL1iCVE0]