אבא, בוא מהר, מרביצים לי – מה קורה בפנימייה הטיפולית בכפר אעבלין בגליל? החניכים, כולם ילדים למשפחות ערביות במצוקה, מתלוננים על הכאות, הרעבה, התעללות גופנית והשפלות שנמשכות שנים. המנהלים, בני משפחת נששיבי המכובדת, מכחישים. לפני שבועיים פתחה המשטרה סוף סוף בחקירה

לפני שבועיים הגישו ארבעה קטינים, שתי בנות ושני בנים, תלונה נגד מנהלי פנימייה טיפולית בכפר אעבלין שבגליל.

התלונה נרשמה ביומן מחלק הנוער במשטרת חיפה תחת הסעיף "תקיפה והתעללות בקטין" והועברה לטיפולו של ראש אגף החקירות במרחב הגליל. מאחוריה מסתתרים סיפורים נוספים של ילדים מוכים ומושפלים באותה פנימייה שאין באפשרותם להושיע.

הפנימייה באעבלין נועדה לענות על צורכיהן של משפחות ערביות במצוקה, אנשים בשולי החברה; הורים גרושים, עבריינים, צרכני סמים ודלפונים גמורים, שמפרנסים את לשכות הרווחה וסמוכים על שולחנם של המוסדות.

לאנשים האלה יש בעיה כפולה, אומרת עו"ד פמלה בטר, מהאגודה הבינלאומית לזכויות הילד, שסייעה לארבעת הקטינים בהגשת התלונה במשטרה. אלו משפחות עם בעיות רבות ששייכות לאוכלוסייה מקופחת, שבדרך כלל לא נהגה להתלונן. במשך עשר שנות קיומה של האגודה, לא היו אלינו כמעט פניות מהמגדר הזה. רק בתקופה האחרונה, חלה שם קצת התעוררות.

מניסיונה למדה, היא אומרת, שאם ילד ערבי או דרוזי מגיע אלינו ופותח את הפה, סימן שהמצב ממש קיצוני. הקבוצה הזאת ניסתה כמה פעמים בעבר להתלונן בתחנת שפרעם על הנעשה בפנימייה, אבל שום דבר לא יצא משם החוצה. השוטרים התקשרו לפנימייה והמנהלים באו והחזירו את הילדים. אחר כך הרביצו להם והענישו אותם על שהעזרו להתלונן.

— הילדים, התרשמת, מספרים אמת?

בכל הקריירה שלנו, תמיד האמנו לילדים ועוד אף פעם לא קרה שהיו קריאות סרק. תמיד הצלחנו לאמת את התלונות במקומות נוספים.

דובר מרחב הצפון במשטרת ישראל, רפ"ק דוד הראל: נכון שמתנהלת חקירה, אבל מאחר שזוהי חקירה רגישה שבה מעורבים קטינים, שנמצאים תחת השגחה, אין למשטרה אפשרות להגיב, כי זה יכול לשבש את מהלך החקירה.

אל תגעו לי בילדים

את הפנימייה באעבלין, כפר שתושביו נוצרים, הקימו בשנת 1978 ג'ודאת נששיבי ואשתו קמאר, כמעון קטן שטיפל בתריסר ילדים.

מאז התפתח המקום לשני מוסדות גדולים למדי פנימייה לבנות – "בית אלחנאן", ובה חוסות, ופנימייה לבנים ובה 95 חוסים, בפיקוח משרד הרווחה.

ג'ודאת נששיבי מת לפני ארבע שנים וכיום מפעיל את הפנימייה הדוד השני והשלישי של המשפחה: האחים הישאם ואיברהים את הפנימייה לבנים; בן דודם ז'וזף ובנו וסאם, את הפנימייה לבנות.

משרד הרווחה משלם לפנימייה בכל חודש כ- 4,000 ש"ח על כל ילד. מי שאמור לבדוק שהכסף הזה מגיע לתעודתו ומנוצל כראוי הוא המפקח האזורי, אליצור בלום, הפוקד את הפנימייה פעם בשבועיים ואמור לדווח למשרד, אם מתגלים אי סדרים.

בדירה קטנה וריקה מאוד בהדר הכרמל בחיפה גרות וידאד עבד אל גני ובתה א', בת 17, שמוצאן ממשפחה בדווית במושב הדו לאומי יערה.

א' ברחה בשנה שעברה מהפנימייה. וידאד, נרקומנית לשעבר וחולת לב, עברה לאחרונה ניתוח מעקפים ומנסה להשתקם. בתה השנייה, בת 15, נמצאת עדיין בפנימייה.

לא רחוק מהן גרות נדא ובתה ה', בת 15: גם היא ברחה מהפנימייה. שני אחיה, ע' בן 13 ו- כ' בן 9, גרים בעפולה עם אביהם, אמנון מונדר.

מונדר, דרוזי מדלית אל כרמל, נכה שיתוק ילדים, התגרש מאשתו נדא ונאלץ לשלוח את הילדים לפנימייה. אחרי ארבע שנים, הוא אומר, הגיעו מים עד נפש: נשברתי כלכלית, פיזית ונפשית. לפעמים אני ממש שוכח את העולם. הראש שלי רק בילדים.

עלילות הפנימייה נחשפות בהדרגה. מונדר, למשל, נזכר עכשיו שבכל התקופה הזאת הוא לא ידע שהילדים שלו מסתובבים רעבים. הם אף פעם לא סיפרו לו, הוא אומר, ואולי בעצם, לא כל כך רציתי לדעת. כי מה יכולתי לעשות? להוציא אותם מהפנימייה? לא היה לי לאן לקחת אותם.

התגרשתי מאמא שלהם לפני ארבע שנים בערך ואז שלחנו אותם לפנימייה בכפר יאסיף, שהייתה בסדר. אחר כך התחתנתי שוב והחזרתי את הילדים, אבל אשתי החדשה לא רצתה לטפל בהם, אז התגרשתי גם ממנה ואת הילדים שלחתי לאעבלין. עכשיו החזרתי אותם סופית הביתה.

הרעב לא היה הדבר הכי גרוע בפנימייה הזאת, הוא אומר. מה שהיה נורא היו המכות, ההשפלות וההתעללויות בילדים, שגם ככה החיים לא פינקו אותם.

הם בוקסרים שם, והילדים – שקי איגרוף. אני לא מוכן לשתוק.

הילדים היום לא מתנהגים כמו שאני מכיר אותם, מפחדים ממני. הילד הקטן לא מרוכז, צורח בלילה, עברה עליו כנראה איזו טראומה. הם רוצים לשלוט בהם, שלא יספרו כלום להורים. גרביים – כל אחד אחר; תספורת – כמו אסיר. אמרתי להם, אל תגעו לי בילדים, אני מספר אותם על חשבוני. לפעמים הילדים היו מתקשרים אלי בגוביינא ובוכים 'אבא, בוא מהר, מרביצים'. הייתי לוקח את האוטו ונוסע כמו משוגע. רבתי איתם הרבה. פעם הזמינו משטרה.

תמיד מאמינים למורים

נוהאד עבד אל גני, אחותה של וידאד, היא המשכילה בחבורה. העברית שלה קולחת.  לפני שנתיים היא שמעה לראשונה על דברים מוזרים שמתרחשים בפנימייה באעבלין: שכנה של אחותי בנהריה סיפרה על הבן שלה, שעיקמו לו את היד וגילגלו אותו ממדרגות ועל הבת שלה, שהכניסו לה מכות, ושהיו מעמידים אותם שעות על רגל אחת בתור עונש, אבל האמת, לא האמנתי לה.

לפני שבוע היו פה הילדה של אחותי והילדים של נדא והילד התחיל לצחוק על האוזן של אחיו, אז שאלתי אותו 'מה קרה לך באוזן?' והוא סיפר לי שהרביצו לו. התחלתי לתחקר אותם ושמעתי את כל הסיפורים.

א', בתה של וידאד, נשלחה לפנימייה בנובמבר 96'. קודם לכן היא היתה בחזקתו של אביה בעכו ושם גם למדה בבית הספר. כאשר אביה נידון למאסר, היא באה לאמה בחיפה ומשם הועברה יחד עם אחותה הצעירה לפנימייה, בהמלצת שירותי הרווחה. וידאד: מהתחלה היתה בוכה, לא רצתה ללמוד ולא רצתה להישאר שם.

א': כלום לא עניין אותם, לא המצב שלי ולא אם יש לי בעיות. מה דחוף להם לדעת? הרכילות בבית. מה קורה עם אמא שלי ואיפה אבא שלי. חוץ מזה, מתעללים, מכות, לא היו נותנים לאכול טוב. רק שלוש פעמים ביום ואם מישהו רעב, לא איכפת להם. לא נתנו להם לצאת, נתנו עונשים, לעמוד מול הקיר עם הידיים למעלה על רגל אחת. פעם ברחתי והתלוננתי אצל פקידת סעד. הם שנאו שברחתי.

הילד כ' מראה את האוזן, גדולה ונפוחה, "כמו חמור", הוא אומר. המדרי בפנימייה הוריד מכות והרביץ במקום.